הכנסת השלישית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כנסות וממשלות ישראל
מועצת המדינה הזמנית
הממשלה הזמנית

הכנסת הראשונה

הממשלה הראשונה
הממשלה השנייה

הכנסת השנייה

הממשלה השלישית
הממשלה הרביעית
הממשלה החמישית
הממשלה השישית

הכנסת השלישית

הממשלה השביעית
הממשלה השמינית

הכנסת הרביעית

הממשלה התשיעית

הכנסת החמישית

הממשלה העשירית
הממשלה האחת עשרה
הממשלה השתים עשרה

הכנסת השישית

הממשלה השלוש עשרה
הממשלה הארבע עשרה

הכנסת השביעית

הממשלה החמש עשרה

הכנסת השמינית

הממשלה השש עשרה
הממשלה השבע עשרה

הכנסת התשיעית

הממשלה השמונה עשרה

הכנסת העשירית

הממשלה התשע עשרה
הממשלה העשרים

הכנסת האחת עשרה

הממשלה העשרים ואחת
הממשלה העשרים ושתיים

הכנסת השתים עשרה

הממשלה העשרים ושלוש
הממשלה העשרים וארבע

הכנסת השלוש עשרה

הממשלה העשרים וחמש
הממשלה העשרים ושש

הכנסת הארבע עשרה

הממשלה העשרים ושבע

הכנסת החמש עשרה

הממשלה העשרים ושמונה
הממשלה העשרים ותשע

הכנסת השש עשרה

הממשלה השלושים

הכנסת השבע עשרה

הממשלה השלושים ואחת

הכנסת השמונה עשרה

הממשלה השלושים ושתיים

הכנסת התשע עשרה

הממשלה השלושים ושלוש

הכנסת העשרים

הממשלה השלושים וארבע
פורטל - הממשל בישראל

כהונתה של הכנסת השלישית החלה ב-15 באוגוסט 1955, הרכבה נקבע בבחירות לכנסת השלישית שנערכו ב-26 ביולי אותה שנה. את ישיבתה הראשונה פתח נשיא המדינה יצחק בן-צבי, ולאחר שהשביע את חברי הכנסת, העביר את ניהול הישיבה לזקן חברי הכנסת, מרדכי נורוק. מיד לאחר מכן נבחר יוסף שפרינצק ליושב ראש הכנסת, בתמיכתם של 109 מחברי הכנסת, ללא מתנגדים ועם שישה נמנעים.

ראש הממשלה דוד בן-גוריון יוצא מבניין הכנסת בלוויית מזכירו הצבאי, נחמיה ארגוב, 1955.

הכנסת השלישית כיהנה עד התכנסותה של הכנסת הרביעית, ב-30 בנובמבר 1959.

הרכב פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לכנסת השלישית

אלו היו המפלגות שנבחרו לכנסת השלישית, ומספר חברי הכנסת בתחילת כהונתה:

משה שרת מצביע בבחירות לכנסת השלישית
מפלגה מושבים בכנסת
מפא"י 40
חרות 15
הציונים הכלליים 13
חזית דתית לאומית 11
אחדות העבודה - פועלי ציון 10
מפ"ם 9
חזית דתית תורתית 6
מק"י 6
המפלגה הפרוגרסיבית 5
רשימה דמוקרטית לערביי ישראל 2
קידמה ועבודה 2
חקלאות ופיתוח 1

שתי השותפות העיקריות לממשלות שכיהנו עד הבחירות איבדו מכוחן - מפא"י ירדה מ-45 ל-40 מושבים, והציונים הכלליים ירדו מ-20 ל-13 מושבים. בתוך כך, התחזקה תנועת החרות, הכפילה את כוחה, והייתה למפלגה השנייה בגודלה בכנסת. תנועות המזרחי והפועל המזרחי התמודדו לראשונה ברשימה משותפת, חזית דתית לאומית (ששינתה את שמה למפד"ל במהלך כהונת הכנסת), וגם אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל התמודדו ברשימה משותפת, חזית דתית תורתית. בעקבות הפילוג במפ"ם, התמודדה גם רשימת אחדות העבודה - פועלי ציון, שקיבלה 10 מושבים, לעומת 9 למפ"ם.

בעקבות הירידה בכוחן של מפא"י והציונים הכלליים, חיפש דוד בן-גוריון שותפים חדשים לקואליציה בראשותו, ופנה למפ"ם ולאחדות העבודה - פועלי ציון. השותפות הקואליציונית, שכללה הן את הסיעות האלה והן את סיעת חזית דתית לאומית, יצרה חיכוכים בשאלות של דת ומדינה. הממשלה השביעית, שהושבעה ב-3 בנובמבר 1955, נהנתה מתמיכה של 80 חברי קואליציה, שכללו גם את סיעות המפלגה הפרוגרסיבית, רשימה דמוקרטית לערביי ישראל, קידמה ועבודה וחקלאות ופיתוח.

ב-31 בדצמבר 1957 התפטר דוד בן-גוריון על רקע הדלפות מישיבות הממשלה והפרות של המשמעת הקואליציונית. הממשלה השמינית, שכוננה שבעה ימים מאוחר יותר, התבססה על הרכב קואליציוני זהה. בן-גוריון התפטר שוב, ב-5 ביולי 1959, בשל הצבעתם של חברי סיעות מפ"ם ואחדות העבודה - פועלי ציון נגד עסקת נשק עם גרמניה המערבית. ממשלתו המשיכה לכהן עד כינונה של הכנסת הרביעית כממשלת מעבר.

אירועים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת הרימון בכנסת
טקס חנוכת מנורת הכנסת ב-1956

ב-29 באוקטובר 1957 השליך משה דואק, חולה נפש בן 26, רימון יד במליאת הכנסת. שר הדתות משה שפירא נפצע קשה, וראש הממשלה דוד בן-גוריון והשרים גולדה מאיר ומשה כרמל נפצעו באורח קל. בעקבות האירוע הוחלט על הקמת משמר הכנסת, בפיקודו של יונה חצור, והותקנה מחיצת זכוכית בין היציע לבין אולם המליאה.

ב-15 באפריל 1956 הוצב פסל מנורת הכנסת בבור שיבר שממול לבית פרומין, ששימש את הכנסת באותן שנים. באותה שנה הוחלט על תחרות לתכנון משכן הכנסת החדש בקריית הממשלה. ב-24 ביולי 1957 נבחרה הצעתו של האדריכל יוסף קלארווין. יומיים קודם לכן הודיע דוד בן-גוריון כי ג'יימס דה רוטשילד הותיר בצוואתו מיליון ורבע ליש"ט לבניית המשכן (כ-77.5 מיליון ש"ח בערכי 2012). אבן הפינה למשכן החדש הונחה ב-14 באוקטובר 1958.

ב-27 במרץ 1957 נערך הפיליבסטר הראשון בתולדות הכנסת, במהלך דיון בתיקון לפקודת מס הכנסה. הדיונים נמשכו עד השעה 5 בבוקר[1].

ב-28 באוקטובר 1957 בחרה הכנסת ביצחק בן-צבי לכהונה שנייה כנשיא המדינה. בן-צבי היה המועמד היחיד, לאחר שיוסף יואל ריבלין הסיר את מועמדותו. 76 מחברי הכנסת תמכו בבן-צבי, ו-18 הטילו פתק לבן.

ב-28 בינואר 1959 נפטר יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק, שהיה יושב ראש הכנסת הראשון. מפא"י שאפה למנות במקומו את ברל לוקר, אך בהצבעה שנערכה ב-2 במרץ נבחר נחום ניר-רפאלקס, מסיעת אחדות העבודה - פועלי ציון. בניר תמכו חברי קואליציה מסיעתו ומסיעות מפ"ם והמפד"ל, שחברו לסיעות האופוזיציה והביאו לבחירתו, ברוב של 53 מול 41. 7 מחברי הכנסת נמנעו, בהם חברי המפלגה הפרוגרסיבית, שהביעו בכך את מחאתם על הקרב הפוליטי שליווה את הליך הבחירה. הייתה זו הפעם הראשונה (והיחידה עד כה), שבה יושב ראש הכנסת לא היה מהסיעה שהרכיבה את הממשלה. ניר-רפאלקס כיהן בתפקידו פחות משנה.

חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונתה של הכנסת השלישית, אושרו 285 חוקים, מהם 264 חוקים שמקורם בהצעות חוק ממשלתיות ו-21 חוקים שמקורם בהצעות חוק פרטיות. מדובר בגידול חד במספר הצעות החוק הפרטיות שאושרו, לאחר שהכנסת הראשונה אישרה 4 הצעות חוק כאלה, והכנסת השנייה אישרה 5[2].

בין החוקים הבולטים שאישרה הכנסת השלישית: חוק יסוד: הכנסת, חוק הבחירות לכנסת, חוק הגנת השכר, חוק הסכמים קיבוציים, חוק בתי המשפט, חוק לעידוד השקעות הון, חוק שירות התעסוקה, חוק המים, חוק ההגבלים העסקיים, חוק שירות המדינה (מינויים), חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), ועוד.

חוקי יסוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חוק יסוד: הכנסת.
  • חוק יסוד: הכנסת (תיקון מס' 2). תיקון בחוק היסוד, שקבע כי רבנים וכהני דתות אחרות המשמשים בכהונתם בשכר, לא יהיו מועמדים לכהונה בכנסת כל עוד הם משמשים בתפקידם.

חקיקה בתחום המשטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקיקה חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חוק שירות התעסוקה. חוק שכונן את שירות התעסוקה, כתחליף ללשכות העבודה הפרטיות, בעלות הזיקה המפלגתית, שפעלו עד אז.
  • חוק הביטוח הלאומי (תיקון). התיקון החיל את חוק הביטוח הלאומי על עובדים עצמאים.
  • חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 4). חוק שהסדיר מתן קצבאות ילדים למשפחות שלהן ארבעה ילדים או יותר.
  • חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות). חוק הקובע חובה עקרונית לתשלום מזונות לבני זוג ולילדים.
  • חוק שירותי הסעד. חוק שהסדיר את הקמתן של לשכות סעד ברשויות המקומיות.
  • חוק נכי רדיפות הנאצים.
  • חוק הגמלאות לנפגעי ספר. חוק שהעניק תגמולים ושיקום לתושבי יישובי ספר שנפגעו בפעולות איבה. החוק בוטל ב-1982, והוראותיו הוטמעו בשינויים שונים בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה.
  • חוק הארכת מועדים. חוק המסמיך את שר הביטחון להאריך מועד הקבוע בחיקוק לעשיית פעולה, למי שנקרא לשירות חירום.

חקיקה כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקיקה פלילית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חוק לתיקון סדרי הדין הפלילי (חקירת פשעים וסיבות מוות). החוק צמצם את תחולת ההסדר המנדטורי לפיו בעבירות מסוימות יש לנהל חקירה מוקדמת של שופט חוקר, והותיר את סמכויות החקירה בידי המשטרה. מוסד השופט החוקר לא בוטל לחלוטין, אך גדריו הצטמצמו באופן ניכר. בנוסף, הסדיר החוק את ההליכים בחקירת מקרי מוות. ההוראות בדבר מינוי שופט חוקר בוטלו סופית עם חקיקתו של חוק סדר הדין הפלילי ב-1965, ושם החוק שונה ל"חוק חקירת סיבות מוות".
  • חוק לתיקון דיני העונשין (ביטחון המדינה). חוק שקבע עבירות ביטחון שונות, בהן בגידה, פגיעה בכוחות מזוינים, ריגול ופגיעה ביחסי חוץ, במקום העבירות שהיו קבועות בפקודת החוק הפלילי המנדטורית. החוק בוטל ב-1977, עם חקיקתו של חוק העונשין, והוראותיו הוטמעו בו, בשינויים.
  • חוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואים). חוק שהסדיר מחדש את עבירות הביגמיה. גם חוק זה הוטמע, בשינויים, בחוק העונשין.
  • חוק לתיקון פקודת החוק הפלילי (השחתת פניהם של מקרקעין). חוק שקבע עבירות של הדבקת מודעות וכתיבת כתובות גרפיטי.

עבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חוק ההתיישנות.
  • חוק אכיפת פסקי חוץ.
  • חוק לתיקון סדרי הדין (המדינה כבעל דין). חוק שקבע כי ניתן לתבוע את המדינה בכל עילה, בניגוד להסדר שנותר מתקופת המנדט, לפיו רשימת העילות מוגבלת.
  • חוק בתי דין דתיים (הזמנה לבית הדין). חוק שהסמיך את בתי הדין הדתיים לזמן בעלי דין ועדים ולכפות את התייצבותם.
  • חוק העזרה המשפטית למדינות זרות.
  • חוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים). חוק שקבע כי על בית המשפט למנוע חקירת עדים בדרך שיש בה משום עלבון, הפחדה, הטעיה או ביוש.

השלטון המקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלי תפקידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפקיד בעל התפקיד הערות
נשיאות הכנסת
יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק, נחום ניר-רפאלקס
Yosef Sprinzak.jpg
Nahum Nir-Refalx.jpg
שפרינצק נפטר ב-28 בינואר 1959.
סגני יושב ראש הכנסת בבה אידלסון, ישראל בר-יהודה, אהרן-יעקב גרינברג, שמואל דיין, בנימין מינץ, חנן רובין, ישראל רוקח
בבה אידלסון
ישראל בר-יהודה
אהרן-יעקב גרינברג
שמואל דיין
בנימין מינץ
חנן רובין
ישראל רוקח
ראשי הוועדות הקבועות
יושב ראש ועדת החוץ והביטחון מאיר ארגוב
Meir Argov.jpeg
יושב ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט משה אונא, זרח ורהפטיג, נחום ניר-רפאלקס
משה אונא
זרח ורהפטיג
נחום ניר-רפאלקס
יושבת ראש ועדת החינוך והתרבות שושנה פרסיץ
Shoshana Parsitz.jpg
יושב ראש ועדת הכלכלה בנימין אבניאל
יושב ראש ועדת הכנסת ברוך אזניה
Baruch Azania.jpg
יושב ראש ועדת הכספים ישראל גורי
Israel guri.jpeg
יושב ראש ועדת העבודה עקיבא גוברין
Akiva govrin.jpeg
יושב ראש ועדת הפנים יעקב ריפתין
Riftin.jpeg
יושב ראש ועדת השירותים הציבוריים משה ארם
Moshe erem.jpeg
בעלי תפקידים פרלמנטריים אחרים
ראש האופוזיציה מנחם בגין
Menachem Begin 2.jpg
באותה העת לא הוגדר התפקיד בחוק באופן רשמי
יושב ראש ועדת הפירושים ברל לוקר
Berl Locker.jpg
יושב ראש הוועדה המשותפת לעניין החינוך הגופני דוד הכהן
Hacohen david.jpeg
בעלי תפקידים בכנסת
מזכיר הכנסת משה רוזטי
Moshe Rosetti 1958.jpg
קצין הכנסת יונה חצור

חברי הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיף א-דין א-זועבי
ג'בר מועדי
מנחם בגין שמואל דיין דב יוסף גולדה מאיר מסעד קסיס
בנימין אבניאל יוחנן בדר דוד הכהן סנטה יוספטל
דוד בר-רב-האי
בנימין מינץ חנן רובין
אהוד אבריאל
חנה למדן
אריה בהיר שלמה הלל
ז'ניה טברסקי
מאיר יערי שמואל מיקוניס פנחס רוזן
מרדכי אולמרט יוסף בורג רות הקטין יצחק יצחקי
יוסוף ח'מיס
יעקב מרידור ישראל רוקח
משה אונא שמעון בז'רנו בן-ציון הראל ישראל ישעיהו-שרעבי מרדכי נורוק אסתר רזיאל-נאור
ברוך אזניה יצחק בן-אהרן אברהם הרצפלד יעקב כ"ץ מרדכי נמיר אלימלך-שמעון רימלט
בבה אידלסון אריה בן-אליעזר יזהר הררי אידוב כהן פרץ נפתלי יעקב ריפתין
עזרא איכילוב דוד בן-גוריון אסתר וילנסקה חיים כהן-מגורי דבורה נצר אהרן רמז
עמוס דגני
יגאל אלון זלמן בן-יעקב
שלמה-יעקב גרוס
מאיר וילנר קלמן כהנא זלמן סוזאיב יצחק רפאל
אריה אלטמן שלמה-ישראל בן-מאיר זרח ורהפטיג יונה כסה צאלח סלימאן אליעזר שוסטק
יוסף-אהרן אלמוגי מרדכי בנטוב פריג'א זוארץ שרה כפרית משה סנה יוסף שופמן
עמי אסף אהרן בקר
יזהר סמילנסקי
סאלח-חסן ח'ניפס פנחס לבון יוסף ספיר גרשום שוקן
יוסף אפרתי ישראל בר-יהודה אמיל חביבי קדיש לוז יוסף סרלין שמואל שורש
מאיר ארגוב הרצל ברגר יעקב חזן יצחק-מאיר לוין אברהם עבאס
ירחמיאל אסא
שניאור זלמן שזר
ישראל קרגמן
בנימין ארדיטי ישראל ברזילי יעקב-מיכאל חזני נחום לוין ישעיהו פורדר
יוחנן כהן
בכור-שלום שטרית
חיים אריאב
יעקב קליבנוב
פרץ ברנשטיין פארס חמדאן ברל לוקר שלמה פרלשטיין חיים-משה שפירא
משה ארם עקיבא גוברין יצחק טבנקין
משה כרמל
שלמה לורינץ שושנה פרסיץ יעקב-שמשון שפירא
יעקב ניצני
זלמן ארן ישראל גורי תופיק טובי דוד ליבשיץ רחל צברי יוסף שפרינצק
חיים יוסף צדוק
לוי אשכול ישראל גלילי חיים יהודה חיים לנדאו זאב צור משה שרת
שמחה בבה אהרן-יעקב גרינברג שמשון יוניצ'מן צפורה לסקוב
נחום ניר-רפאלקס
משה קלמר אמה תלמי

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אשר צידון, בית הנבחרים 115 (מהדורה חמישית, 1969).
  2. ^ דנה בלאנדר וערן קליין, "חקיקה פרטית - נייר עמדה", המכון הישראלי לדמוקרטיה
  3. ^ חוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז–1957, באתר הכנסת


הקודמת:
הכנסת השנייה
19511955
הכנסת השלישית
15 באוגוסט 1955 - 30 בנובמבר 1959
כ"ז באב ה'תשט"ו - כ"ט בחשון ה'תש"ך
הבאה:
הכנסת הרביעית
19591961