חוק התאזרחות היהודים
 | |
| העמוד הראשון של החוק | |
| פרטי החוק | |
|---|---|
| מדינה |
ממלכת בריטניה הגדולה  |
| כינוי |
חוק היהודים |
| תאריך חקיקה עברי | ה'תקי"ג |
| גוף מחוקק |
הפרלמנט של בריטניה |
| מאפשר | התאזרחות של יהודים בממלכת בריטניה הגדולה |
| הסכמה מלכותית | 7 ביולי 1753 |
| נוסח מלא | קישור |
| תאריך תחולה |
22 במאי 1753 |
| תאריך פקיעה | 1754 |
| נפקע על ידי | An act to repeal an act of the twenty-sixth year of his Majesty’s reign, intituled, An act to permit persons professing the Jewish religion to be naturalized by parliament; and for other purposes therein mentioned. |
  | |
חוק התאזרחות היהודים (באנגלית: Jewish Naturalisation Act או Jew Bill) היה חוק שעבר בפרלמנט הבריטי בשנת 1753. החוק אפשר ליהודי בריטניה להגיש לפרלמנט בקשה להתאזרחות, ללא צורך בסקרמנט הנוצרי של סעודת האדון שהיה נהוג עד אז.
על אף שמשמעות החוק הייתה מצומצמת מאוד, העברתו הובילה לגל מחאה נרחב בקרב הנוצרים בממלכה. עשרות חוברות, עלוני תעמולה ומאמרים הודפסו נגד החוק ובסופו של דבר הוא בוטל לאחר מספר חודשים, ללא שיושם אפילו פעם אחת.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יהדות בריטניה
באמצע המאה ה-17, החלו יהודים להתיישב באנגליה על אף שצו הגירוש מהמאה ה-13 לא בוטל רשמית. מעמדם החוקי של ילידי החוץ היהודים שהתיישבו באנגליה לא היה ברור. הם לא קיבלו זכויות אזרח, ולא היו רשאים לרכוש קרקעות, לשאת במשרה ציבורית או ללמוד באוניברסיטה. ב-1740 נחקק "חוק המטעים" שאפשר לזרים שהתגוררו למעלה משבע שנים במושבות הבריטיות ביבשת אמריקה להפוך לאזרחים. החוק לא נועד רק ליהודים ואיפשר גם להוגנוטים להתאזרח.
בשנות הארבעים של המאה ה-18, בזמן מלחמת הירושה האוסטרית והמרד היעקוביטי של 1745 העניקו מספר יהודים עשירים ובראשם שמשון גדעון הלוואות עתק לשלטונות ובכך ייצבו את המצב הכלכלי של הממלכה. בתחילת 1753, לאחר שהצעות להתאזרחות יהודים בממלכת אירלנד נדחו ארבע פעמים על ידי הפרלמנט של אירלנד, החליטה הקהילה היהודית־ספרדית של לונדון לפעול לטובת התאזרחות יהודים בבריטניה. בינואר 1753 פנה ראש הקהילה יוסף סלבדור (אנ') לתומאס פלהם-הוליס בבקשה שיפעל להעביר חוק בנושא. הוא נימק את בקשתו בכך שחוק כזה ימשוך יהודים עשירים להתאזרח בממלכה ויועיל למצבה הכלכלי. התמיכה הכלכלית של היהודים במדינה בשנות המשבר שימשה כהוכחה לפטריוטיות שלהם, ופלהם נעתר לבקשה.
החוק
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-3 באפריל 1753 הוצגה הצעת החוק להתאזרחות היהודים בפני בית הלורדים, וב-16 באפריל הם אישרו אותה פה אחד. יום למחרת עלתה ההצעה בפרלמנט ועברה בקריאה ראשונה ברוב של 95 מול 16, ב-7 במאי עברה בקריאה שנייה, וב-22 במאי אושרה בקריאה שלישית ברוב של 96 מול 55. ב-7 ביוני אושר החוק סופית בחתימת ג'ורג' השני, מלך בריטניה.
החוק הסתמך על תקדים "חוק המטעים" מ-1740, ואפשר ליהודים שמתגוררים בבריטניה למעלה משלוש שנים להגיש לפרלמנט בקשה להתאזרחות ללא צורך בסקרמנט ובשבועה נוצרית שנדרשו על פי חוק מימי ג'יימס הראשון.
המחאה והביטול
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר בעת הקריאה השנייה של החוק בפרלמנט, החלה להתעורר התנגדות מצד חברי האופוזיציה מהמפלגה הטורית, אך היא לא מנעה מההצעה לעבור. בין המתנגדים היו גם פוליטיקאים וויגים כמו ג'ון ברנרד (אנ') הלורד ראש העיר של לונדון לשעבר. על רקע הבחירות הכלליות בבריטניה שהיו צפויות להתקיים ב-1754 (אנ') הפך העניין לפולמוס נרחב. לצד טורי דעה רבים בעיתונות, הודפסו כשמונים חוברות ועלונים על הנושא כשרובם המכריע צידדו נגד החוק וקראו לביטולו. מתנגדי החוק טענו שזהו צעד ראשון לקראת השתלטות של היהודים על הממלכה והפיכתה ל"ירושלים החדשה". קריקטורות וטורים סאטיריים תיארו איך יחייבו היהודים את כל הנוצרים בברית מילה, יהפכו אותם לעבדים ויאסרו אכילת חזיר. בתעמולה נגד החוק נעשה שימוש נרחב במוטיבים מסיפורי התנ"ך כמו מעשה שכם ודינה שהובא כהוכחה לערמומיותם ואכזריותם של היהודים, וסיפור מגילת אסתר שתואר כטבח המוני שערכו היהודים בעם הפרסי. בתעמולה נטען שהיהודים הוענשו על ידי האל לנדוד ולחיות כזרים והמסייע להם להתאזרח מתנגד לעונש האלוהי.
איש הכנסייה הוולשי יאשיה טאקר (אנ') פרסם שתי חוברות כדי לענות על טענות המתנגדים. הוא טען שחוק היהודים הוא הצעד הראשון לשילוב היהודים שיביא להצטרפות המונית של היהודים לנצרות כפי שעתיד לקרות באחרית הימים לפי נבואות נוצריות, ובכך לא רק שאינו סותר את הנבואות אלא הוא עוזר להגשימן. בחוברת אחרת שפרסם מחבר בשם Philo-Patriae,[1] נטען שליהודים אין זהות לאומית והם כמו בד לבן שיכול לקבל כל צבע וממילא אין להם מניעה לאמץ זהות לאומית אנגלית.
ההתקוממות העממית הרחבה נגד החוק גרמה לראשי המפלגה הוויגית לחזור בהם מהתמיכה בו, ובמושב הבא של הפרלמנט הועבר חוק שביטל את חוק התאזרחות היהודים. הביטול אושר על ידי המלך ב-20 בדצמבר. הנימוק הרשמי לביטול היה ש"החוק המדובר עורר חוסר נחת ואי שקט בקרב רבים מנתיני הוד מלכותו". אמנציפציה ליהודי אנגליה הושגה רק כעבור למעלה ממאה שנה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חוק התאזרחות היהודים בתוך הערך "אנגליה" באנציקלופדיה היהודית
- עותקים דיגיטליים של חוק ההתאזרחות: סריקה, טקסט מלא
- עותקים דיגיטליים של ביטול החוק: סריקה, טקסט מלא
- The History of Jews in Great Britain: The “Jew Bill” of 1753, victorianweb.org
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Thomas W. Perry, Public Opinion, Propaganda, and Politics in 18th-Century England, Harvard University Press, 1962, ISBN 9780198207412. (באנגלית)
- Avinoam Yuval-Naeh, Avinoam Yuval-Naeh, “The 1753 Jewish Naturalization Bill and the Polemic over Credit,” Journal of British Studies 57 (July 2018): 467-492, באתר Academia.edu
- ISRAEL SOLOMONS, SATIRICAL AND POLITICAL PRINTS ON THE JEWS' NATURALISATION BILL, 1753, Transactions (Jewish Historical Society of England), in JSTOR
- ANDREW CROME, The 1753 'Jew Bill' Controversy: Jewish Restoration to Palestine, Biblical Prophecy, and English National Identity, The English Historical Review, in JSTOR
- ALBERT M. HYAMSON, THE JEW BILL OF 1753, Transactions (Jewish Historical Society of England), in JSTOR
- Dana Y. Rabin, The Jew Bill of 1753: Masculinity, Virility, and the Nation
- שמואל פיינר, עת חדשה: יהודים באירופה במאה השמונה עשרה, 1750–1800 עמודים 103–108