מגילת אסתר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מגילת אסתר מתוך אוסף ברגינסקי
קריאת המגילה

מְגִלַּת אֶסְתֵּר היא אחת מחמש המגילות שבחלק ה"כתובים" שבמקרא. היא מספרת את סיפור ניסיון השמדתם של יהודי ממלכת פרס בימי המלך אחשוורוש והצלתם. מאורע זה, לפי המגילה, שימש יסוד לקביעת חג הפורים. במוקד המגילה עומדת מזימתו של המן, בכיר השרים בממלכה, להשמיד את כל היהודים, כשמולו עומדים מרדכי היהודי ודודניתו אסתר, אשר נבחרת בראשית הסיפור להיות למלכה, והודות למעמדה ותושייתה מצליחה לסכל את מזימתו של המן. על פי ההלכה, יש מצווה לקרוא את המגילה בחג פורים, בלילה וביום. מצווה זו נקראת "מצוות מקרא מגילה".

סיפור המעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגילה מתחילה במשתה שעורך המלך אחשוורוש בשנה השלישית למלכותו ומזמין אליו את כל נתיני הממלכה. בשיאו של המשתה מזמין המלך את המלכה ושתי לאולם הגברים כדי להראות את יופיה בפני כל הנוכחים. ושתי מסרבת להזמנה ומעלה את חמתו של המלך, שמחליט בעצת יועציו להדיחה ממלכותה. ביום שלאחר סיום המשתה התפכח אחשוורוש והתחרט, אך לא יכול היה לבטל את החלטתו.

בעצת יועציו ממנה המלך פקידים שלוקחים לשושן הבירה "כל נערה בתולה טובת מראה" מרחבי הממלכה, במטרה למצוא למלך אישה חדשה. בין הנשים הרבות המובלות לשושן הבירה, נלקחת גם אסתר (הנקראת גם הדסה, כנראה שמה העברי), יתומה יהודייה אשר גדלה תחת חסותו של בן-דודה, יהודי בשם מרדכי. במהרה הופכת אסתר למועמדת המועדפת על האחראי על ההרמון. בהוראת מרדכי אין היא חושפת את מוצאה היהודי. לאחר שאסתר נלקחת להרמון, ממשיך מרדכי לדאוג לשלומה. לאחר תהליך טיפוח ממושך שנמשך 12 חודשים, מובאות המועמדות בזו אחר זו אל המלך. בסופו של דבר נבחרת אסתר למלכה.

באותה עת משמש מרדכי פקיד בחצר המלך, ועולה בידו לחשוף קנוניה של שניים משומרי הסף, בגתן ותרש, להתנקש בחיי המלך. הוא מודיע על כך לאסתר, וזו מודיעה למלך על הדבר בשם מרדכי. בגתן ותרש נתלים, ומעשהו של מרדכי נכתב בכרוניקה המלכותית, היא "ספר דברי הימים".

לאחר מכן, מחליט המלך לרומם את אחד משריו, המן האגגי. כל אנשי החצר משתחווים להמן במצוות המלך, מלבד מרדכי, אשר "לא יכרע ולא ישתחווה". המן מתמלא חימה על חוצפתו של מרדכי, וכשנודע לו מוצאו אין הוא מסתפק בהריגתו, אלא מחליט להרוג את כל היהודים בממלכה. לצורך כך הוא מפיל פור (הטלת גורל), היום הנבחר יוצא י"ג באדר. הוא מבקש את אישורו של המלך להשמיד את העם. אחשוורוש מסכים ומעביר את טבעתו, החותם המלכותי, להמן כדי שיחתום בשמו על הצו. וכך נחתם הצו הקורא לכל העמים להתכונן ליום י"ג באדר המיועד, להשמיד ולבזוז את כל היהודים שבאימפריה הפרסית.

כשהגזירה נודעת למרדכי הוא קורע את בגדיו ויוצא לרחוב שעל יד שער המלך לבוש שק ואפר. הצו בינתיים מגיע גם ליתר היהודים באימפריה שגם כן מתאבלים וצמים. מרדכי יוצר קשר עם אסתר ומנסה לשכנעה להשפיע על המלך שיבטל את הצו. זוהי משימה מסוכנת, שכן מי שניגש אל המלך ללא הזמנה חייב ברגיל מיתה. לאחר דין ודברים נענית אסתר לדרישתו של מרדכי. היא מתקבלת אצל המלך ומבקשת ממנו שתערוך משתה לו ולהמן. במשתה עצמו מבקשת אסתר מן המלך לקיים משתה נוסף אתו ועם המן למחרת היום. המן שב אל ביתו מן המשתה הראשון כשהוא מרוצה, אך שהוא פוגש במרדכי שמסרב להשתחוות בפניו הוא מתמרמר. בעצת זרש אשתו ואוהביו הוא מכין עץ בגובה חמישים אמה (כ-25 מטר) כדי לבקש מהמלך לתלות עליו את מרדכי בהקדם האפשרי.

באותו לילה נודדת שנתו של המלך והוא מבקש שיקראו בפניו ב"ספר דברי הימים" של פרס. הספר נפתח באקראי במקום שבו מסופר על הצלתו מהתנקשותם של בגתן ותרש, ואחשוורוש מבקש לגמול למרדכי על המעשה. הוא מתייעץ לשם כך עם אחד השרים העומדים לשרתו, במקרה המן, שהגיע למקום באותה שעה כדי לבקש מן המלך לתלות את מרדכי על העץ שהכין. אחשוורוש שואל אותו "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו", ומאחר שהמן סבור שהמלך מתכוון אליו, הוא מפרט בפניו שורה של מחוות כבוד יוצאות דופן: הלבשת האיש בבגדי המלך, הרכבתו על סוסו של המלך והולכתו ברחובות העיר על ידי אחד משרי המלך הגבוהים ממנו תוך קריאה: "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". אחשוורוש מצווה על המן לעשות כפי שתיאר למרדכי, ושהוא עצמו יהיה השר שיוליכו ברחובות העיר. לאחר המעשה שב המן לביתו ומספר לאשתו וליועציו על השפלתו, והם עונים לו: "אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו".

בקושי מספיק המן לחזור אל ביתו מן המשימה המבזה והוא מובהל בחזרה אל המשתה השני שעורכת אסתר. במשתה שואל אחשוורוש בפעם השלישית מהי בקשתה ויינתן לה עד חצי המלכות. אז מבקשת אסתר להציל את חייה ואת חיי עמה. אחשוורוש אינו מבין את פשר דבריה של אסתר ומבקש הסבר. בתגובה, מגלה אסתר את מוצאה היהודי ומצביעה על המן כ"אִישׁ צַר וְאוֹיֵב, הָמָן הָרָע הַזֶּה". המלך קם בכעס ויוצא אל הגינה, המן מנסה לנצל זמן זה על-מנת לבקש את נפשו מאסתר אך בטעות נופל למרגלות מיטתה בדיוק כשאחשוורוש חוזר מהגינה. כאשר חוזר המלך ומוצא את המן בתנוחה מעין-אינטימית זו עם המלכה, מתגבר כעסו. בדיוק אז מגיע חרבונה, מסריסי המלך, ומצביע על העץ אשר הכין המן למרדכי. המלך מצווה ללא שהיות לתלות את המן עליו "על ששלח ידו ביהודים", ורק אז נרגע מכעסו.

מגילת אסתר ודף ברכות, כתב יד בדיו ספיה על קלף

המלך נותן לאסתר את בית המן, וכשנודעת לו קרבתו של מרדכי לאסתר, אף מעביר בי"ג באדר את טבעתו - אשר עד אז הייתה אצל המן - למרדכי. אסתר ממנה את מרדכי כאחראי על בית המן ומתחננת לפני המלך להחזיר את ספרי הגזירה שנשלחו לכל רחבי הממלכה. אחשוורוש בתגובה אומר כי בעקבות בקשתו להשמיד את היהודים, ייתן בידיהם לנקום ולתלות את המן על העץ, אך שאין באפשרותו של איש להשיב את צו המלך שכבר נכתב, נחתם ונשלח בשם המלך. אחשוורוש מציע במקום לבטל את החוקים הראשונים לכתוב חוקים נוספים - וחדשים, ובהם לתת בידי היהודים להתגונן מפני שונאיהם. את ההרשאה לכתוב את אשר יחפצו בו נותן אחשוורוש בידי אסתר ומרדכי לכתוב ליהודים תחת שם, צו וחתימת המלך. וכך נעשה, הכתבים הראשונים שנכתבו בכ"ג בסיון ושגזרו על השמדת היהודים ביום המיועד י"ג באדר, יותר משלושת רבעי שנה לפני תאריך התפוקה, לא בוטלו. אך נבנו התשתיות; נכתבו והוכנו (אם כי לא נשלחו עד הי"ג באדר) צווים חדשים שיתירו ליהודים להתגונן בפני אויביהם.

בהגיע היום, י"ג באדר, אשר בו היה אמור להתבצע הטבח ביהודים, יוצאת ההודעה המתירה ליהודים להגן על עצמם מפני אויביהם. כשההודעה הגיעה היהודים חגגו את כניסת הצו, ולאחר מכן התאגדו בכל מדינות המלך אחשוורוש על מנת לנקום באלו שהרעו להם. עוד באותו היום, י"ג באדר, עם הגעת ההודעה, היוצרות מתהפכות והיהודים החיים בערים הקרובות לבירה ובערים ללא החומות קמים, נלחמים בחזרה ומנצחים את הקמים עליהם ואת שונאיהם. היהודים ניצלים מאבדון וחוגגים את נס הגעת צו המלך החדש המתיר להם להתגונן, דבר שגרם גם להרבה מעמי הארץ לצדד ולהצטרף בהגנה על היהודים. כשהיתר לא הצטרפו לטבוח ביהודים ולא התערבו לטובת הטובחים כי נפל עליהם פחד מהיהודים. זאת על "הנס" שקרה בעצם העמדת צו המלך החדש ברגע האחרון, אשר אפשר להם להתגונן. זאת בנוסף לפחד שנפל עליהם ממרדכי היהודי ששמו התפשט ברחבי הממלכה כיועצו החדש והבכיר ביותר של המלך (כשלא כדאי להסתכסך עם אדם במעמדו אם יש רצון להתחבב על המלך ועל אנשי חצרו).

המגילה אינה מונה את מספר ההרוגים היהודים אך מפרטת כי מספר ההרוגים (בי"ג באדר) בשושן הבירה עמד על חמש מאות איש מאויבי היהודים, ובנוסף עשרת בני המן. אסתר מבקשת יום נוסף להמשך הלחימה בשושן הבירה, ובאותו יום (י"ד באדר) נתלים עשרת בני המן שנהרגו ביום האתמול, ונהרגים עוד שלוש מאות איש בשושן. על אף שבצווים המלכותיים הותר ליהודים במפורש שלל האויבים, המגילה מדגישה ש"בביזה לא שלחו את ידם". המגילה מונה כי בשאר מדינות המלך הרגו היהודים (בי"ד באדר) שבעים וחמישה אלף איש ושוב לא שלחו את ידם בביזה;

כפי שסיפור המגילה מתחיל בשמחה (משתה) הוא מסתיים בשמחה (משתה). היהודים היושבים בערי הפרזות (ערים שאינן מוקפות חומה) חוגגים ומקיימים משתה ביום שבו נחו מהלחימות[1] הוא יום י"ד באדר; והיהודים היושבים בשושן, אשר בה נמשכו הלחימות בדומה לערים מוקפות החומות עד י"ד באדר, חוגגים בט"ו באדר. החגיגות כוללות שמחה ומשתה, משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים.

סופה של המגילה משקף את תהליך החלת חגיגות הפורים והמשתה (ברוח מנהגי הפרסים) בחברה היהודית בגולה, תוך משלוח האיגרות פעמיים לרגל קביעת החג בקרב כל יהודי הממלכה (זאת לשם הדגשת חשיבותו וההכרח שבכיבודו). כשהחגיגות נקבעו לסמל את הישרדות עם-ישראל שלא נמחק ולא ימחק ("וְזִכְרָם, לֹא-יָסוּף מִזַּרְעָם") ואת ה"נהפוך הוא" - החודש שהפך מסמל לעצב ולאבל (על גזירת ההשמדה); לשמחה וחג (על נס ההצלה). כשהשם פורים נקבע על שם הפור שהפיל המן לקביעת יום תחולת הצו המורה על השמדת היהודים.

הרקע ההיסטורי לסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המספר מציב את ההתרחשות בזמנו של אחשוורוש, המזוהה במחקר עם חְשְׁיָרְשָׁ הראשון (כסרכסס בפי היוונים), שמלך כעשרים שנה במאה החמישית לפנה"ס (485-465), בהיותו בן 35, והיה דור רביעי לכורש מייסד הממלכה הפרסית. ממלכתו השתרעה מהודו ועד כוש, הוא נלחם במצרים ודיכא מרד של הבבלים בו ביד קשה. נודע בעוצמתו וביחסו הקשה כלפי אויביו, ובהתייחסותו לעצמו כאל אל. כך, למשל, ציווה להלקות את הים האגאי בשוטים לאחר שפרצה סערה ששיבשה את תוכניות המלחמה שלו. הוא התפרסם במשתאות הפאר שנהג לערוך, במתנות יקרות הערך שנהג לפזר ובריבוי הנשים אשר אהב. במקורות האירופאים הוא נראה כמלך הפכפך וחסר אופי אם כי במקורות הפרסיים הוא נתפס כמלך שאוהב את עמו.

יש חוקרים הסבורים שמאחורי דמותו הספרותית של אחשוורוש עומדת דמותו האמיתית של מלך פרסי אחר, כגון ארתחששתא הראשון. חוקרים אחרים, המתארכים את הסיפור לתקופה ההלניסטית, סבורים שהסיפור רומז לדמויות ולמאורעות היסטוריים מתקופה זו, והועלו מגוון הצעות בהקשר זה. יש הסבורים שהסיפור הוא בדיוני בעיקרו ואיננו מתייחס למאורעות היסטוריים כלשהם, ודמותו של אחשוורוש היא דמות ספרותית סטראוטיפית של מלך פרסי.

העלילה ממוקמת בעיר שושן, שהייתה אחת מהערים החשובות בממלכה הפרסית, ובייחוד בשושן הבירה. על פי המחקר, שושן הבירה היא המתחם המבוצר (מאכדית birtu = מבצר) שבלב העיר שבו שכן ארמון המלך, ואילו העיר שושן היא העיר התחתית.

מהימנות היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Frans Francken dJ (Umkreis) Ahasver und Haman beim Gastmahl der Esther.jpg

במגילה מצוי שפע של פרטים בנוגע להווי החצר הפרסית. באופן כללי מתאימים פרטים אלה לתיאורים המצויים אצל ההיסטוריונים היווניים, ובעיקר אצל הרודוטוס. אחשוורוש הוא כאמור דמות היסטורית המזוהה עם מלך פרסי ידוע. יש תיעוד, כנראה מהמאה ה-5 לפנה"ס מן העיר השומרית בורסיפה, לפקיד בשירות אחשוורוש ששמו מרדוכה.[2] תיאור ארמון אחשוורוש במגילה על חלקיו - החצר הפנימית, החצר החיצונה, בית המלכות, בית הנשים ועוד - מתאים לארמון מלכי פרס שנחשף בשושן. כותב המגילה מפגין בקיאות ראויה לציון גם בשפה הפרסית ובמונחי החצר: מילים כגון אחשדרפנים, פרתמים, גנזים (גנזי המלך), דת, פתגם - הן מונחי שלטון של החצר האחמנית.

השוללים את אמינות המגילה מצביעים על כך שהסיפור נעדר מהכרוניקות הפרסיות ותיאורי ההיסטוריונים היווניים שבידינו, והוא אף כולל פרטים שאינם עולים בקנה אחד עם תיאורים אלה. כך למשל, על פי הרודוטוס, אשתו של אחשוורוש לא הייתה אסתר או ושתי, אלא אמסטריס. הרודוטוס טוען גם שהמלכה חייבת להיבחר מבין שבע משפחות האצולה הפרסיות, אם כי בחינה של המלכות שכיהנו בפועל מעלה בספק מגבלה זו. בנוסף, על פי התיעוד ההיסטורי, כשאסתר נלקחה לארמונו של אחשוורוש הוא כלל לא היה בשושן אלא במלחמה מול יוון. כמו כן, מניין ה"מדינות" (סטרפיות) באימפריה הפרסית היה 20 ולא 127 כפי שנמסר במגילה. חוקרים מצביעים גם על פרטים בלתי סבירים המופיעים בסיפור: משתה מפואר של 180 יום; סירוב פומבי של המלכה ושתי לצו המלך; הצו שמורה "להיות כל איש שורר בביתו"; בעוד מוצאו היהודי של מרדכי ידוע ברבים, אסתר שהיא בת דודתו ובתו המאומצת מצליחה לשמור את מוצאה בסוד; מינוי אדם ממוצא לא פרסי לראש השרים, הן המן והן מרדכי; מסירת הצווים ברחבי הממלכה "מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו", במקום בארמית, שפתה הרשמית של האימפריה; הכלל שחוקי המלך אינם ניתנים לביטול איננו מתועד אצל ההיסטוריונים, ואין זה סביר שממלכה תוכל להתנהל בדרך זו.

את הפרטים הרבים התואמים להוויי הפרסי, מיישבים החוקרים על ידי כך שהם מצביעים על ספרות יוונית היסטוריוגרפית שגם בה מצוי שפע כזה של פרטים על החצר הפרסית. לדעת אדל ברלין, מקור הדמיון בין תיאורי החצר הפרסית בכתבי ההיסטוריונים היווניים לבין תיאורי המגילה הוא בהשפעה תרבותית משותפת ולא ברקע ההיסטורי: אין להתייחס לדברי הסופרים היווניים בעניינים אלה כאל דיווחים היסטוריים אמינים, ואף מחבריהם ונמעניהם המקוריים לא התייחסו אליהם ככאלה - מדובר בסיפורים. נראה שבתקופה הפרסית התקיים ז'אנר של סיפורי עלילה שעסקו בחצר הפרסית, ושנשזרו בהן מוטיבים מוגזמים של פאר, משתאות וכדומה, שאחיזתם במציאות רופפת. סיפורים ומוטיבים מסוג זה רווחו כנראה ברחבי האימפריה הפרסית, ואף מחוצה לה. לדברי ברלין, הן תיאורי היוונים והן סיפור המגילה נוצרו על רקע תרבותי-ספרותי זה.[3]

תרגומים ועדי נוסח[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוספות למגילת אסתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוספות למגילת אסתר

התוספות למגילת אסתר הן תוספות מאוחרות המופיעות לראשונה בנוסח תרגום השבעים היווני של מגילת אסתר, והן אינן מופיעות בנוסח המסורה העברי. התוספות, ככל הנראה, באו לפתור שאלות תאולוגיות העולות מקריאת הספר בדרך של "השלמת מידע" בצורה שתפתור קשיים כגון מדוע מגילת אסתר אינה מזכירה את שם אלוהים והעלילה נראית כמתנהלת באופן טבעי. התוספות למגילת אסתר מופיעות בכל הנוסחים של הברית הישנה שתורגמו מנוסח תרגום השבעים היווני, וביהדות הן נחשבות כחלק מספרות הספרים החיצוניים.

זמן חיבור המגילה ומקומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסורת[4] כותבי המגילה היו אנשי כנסת הגדולה, שקבעו את הספרים שנכנסו לתנ"ך ואת סדרם (בבלי, בבא בתרא ט"ו ע"א). יש הסבורים, על פי הכתוב במגילה, כי כתבו אותה אסתר או מרדכי, או שניהם. אך יש לציין כפי שהעלו מספר חוקרים, שישנם סימנים לאיחור תאריך כתיבת המגילה, או עכ"פ לאיחור חתימת חיבורה. לדוגמה הפסוק הבא: "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר" (ט, כח), המעיד על חגיגת ימי הפורים מזה מספר דורות, עובדה שלא יכלה להיכתב בידי מרדכי ואסתר ובני דורם.

במחקר מקובל כיום לתארך את המגילה לסוף התקופה הפרסית או תחילת התקופה היוונית, בין השנים 400–200 לפנה"ס לערך.[5]

סוג ספרותי ומגמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסכם במחקר כי מטרת המגילה, כפי שהיא לפנינו, היא לשמש הסבר בדיעבד להיווצרותו של חג הפורים ולבסס את מעמדו של החג, שבמקורו הוא חג-קרנבל בעל רקע ומקורות נכריים. עם זאת, חוקרים רבים סבורים שמגמה אטיולוגית זו היא פרי התפתחות משנית, ומטרתה המקורית של המגילה הייתה שונה. סוגיית מטרת חיבור המגילה קשורה בקביעת הסוג הספרותי שלה, והועלו השערות שונות בנוגע לשתי סוגיות אלה.

חוקרים מוקדמים ראו במגילה פרשנות לאגדה קדומה שעסקה במלחמה בין אלים. אחת ההשערות היא שמרדכי מייצג את האל הבבלי מרדוך, אסתר את האלה הבבלית אשתר, המן מייצג את האל העילמי הומן, וושתי את האלה העילמית משתי. לפי אותה השערה, העלילה במקורה תיארה מלחמה בין אלי בבל לאלי עילם, שניצחו בה הראשונים. השערות אלו נזנחו כיום על ידי החוקרים, שהגיעו להכרה, כי היהודים בגולה נהגו להיקרא בשמות נוכריים, בהם גם כאלה שמרכיביהם הם שמות אלילים.[6]

יש הרואים במגילה קומדיה חגיגית, שמטרתה לשעשע את הקורא בסיפורים אירוניים ואף אבסורדיים. אדל ברלין מגדירה אותה ביתר פירוט כפארסה, המוצגת על רקע בורלסקה של חיי החצר.[7]

יש שזיהו במגילה זיקה לאסכולת החכמה וספרותה. שמריהו טלמון סבור שהמגילה מגלמת מוטיבים ורעיונות חכמתיים מובהקים, והוא מגדירה כאגדת חכמה שהוצבה בהקשר היסטורי (historicized wisdom tale). הוא משווה את המגילה לספר אחיקר החכם, הנטוע בספרות החכמה של המזרח הקדום ומתרחש על רקע היסטורי ספציפי (חצר אסרחדון מלך אשור).[8]

רוברט גורדיס סבור שהמגילה היא ייצוג מקראי יחיד של סוג ספרותי עצמאי: חיבור בדיוני ממקור יהודי, המתיימר להיות דיווח כרוניסטי של סופר לא יהודי. גורדיס סבור שהמגילה נועדה ליצור את הרושם של כרוניקה ממלכתית פרי עטו של סופר חצר פרסי. הוא משווה את סוגה הספרותי של המגילה לזה של איגרת אריסטיאס.[9]

בנוסף, מקובל להגדיר את המגילה כסיפור גולה, כספר דניאל, ספר יהודית וספר טוביה. סיווג זה מצטרף להגדרות אחרות של הסוג הספרותי של המגילה, ואיננו סותר אותן. בסיפורי הגולה אלו מתוארים דגמים שונים של חיי יהודים בגולה, מתוך נאמנות לדתם והצלחה מדינית, ומטרתם היא לשמש דגם וגורם מעודד לחיי היהדות בגולה.[10]

ניתוח ופרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגת הדמויות במגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגילת אסתר ליד קופסת אחסון

אחשוורוש - מוצג כמלך העוסק בתענוגות, כשהשיכרון מעכיר על שיקול דעתו. בנוסף, כמלך סובלן והגון, המאזין לקול יועציו ומזמין את כלל נתיני ממלכתו, ללא הבדלי מעמדות למשתה המלך, המתקיים כשעשירים יושבים לצד עניים, ובנוסף מאפשר את קיום משתה המלכה ושתי, שיועד לנשות הממלכה באותה הצורה. מוצג כמכבד את חוקי הממלכה ופועל בתחום הכללים לעשיית רצונו ומה שרואה לנכון.

ושתי - מדמויות המשנה במגילה. מוצגת כדמות נשית מרדנית שעומדת על דעתה וכבודה, בניגוד לאסתר האישה הצייתנית, ומשלמת על כך. לא ברור האם היא רק הורחקה מתפקידה או שהוצאה להורג. המצדדים בניתוח פשטני יטענו שאין רמז להריגתה, האחרים יאמרו שהנורמות של חצר המלוכה היו כאלו שברור לכל מה היה קיצה, והעובדה שהמגילה עוברת על כך בשתיקה מרמזת אולי על הוצאתה להורג בסתר, כדי למנוע תסיסה עממית. פירוש השם "ושתי" בפרסית עתיקה הוא "הנחשקת" (vaš לחשוק; ti - פועל בהווה).[11]

אסתר - האישה התמה הנלקחת בכוח אל ארמון המלך, מוצגת תחילה באור שלילי, כאשר היא חוששת לגורלה. לאחר שהיא מתעשתת ומחליטה לשים נפשה בכפה, ולסכן את עצמה בעבור עמה, היא זוכה להצלחה. באמצעות סדרת תחבולות ומניפולציות היא מצליחה להפיל את המן מרום מעלתו ולהציל את העם היהודי מכליה. שמה של הגיבורה "אסתר" נגזר מהמילה stara בפרסית עתיקה, שמשמעה "כוכב", או לדעה אחרת, משם האלה הבבלית אִשתר. יש הסבורים ש"הדסה" (שמה העברי) היא צורה ארמית דיאלקטית של המילה האכדית ḫadašatu (כנראה מן השורש השמי חד"ש) שמשמעותה "כלה", ומשמשת כתואר לאלה אשתר.[12] סברה זו אינה מקובלת כיום במחקר.

מרדכי - בן דודהּ של אסתר (אסתר ב,ז) שאימצה לבת לאחר מות הוריה, ומשמש לה כאומן. לאחר שאסתר נלקחת בכפייה הוא ממשיך לראות את עצמו כאחראי לגורלה, דורש בשלומה ומשגיח עליה, ואסתר מצדה ממשיכה לציית לו כמקודם. עובדה זו מתבטאת פעמיים במהלך המגילה:

  1. כאשר הוא מגלה כי בגתן ותרש זוממים להרוג את המלך, אסתר מתבקשת על ידי מרדכי לספר זאת לאחשוורוש. בזכות מעשה זה מתרחש המפנה בעלילה, הידוע בתור "מעשה הסוס".
  2. כאשר מתברר לו שכל ישראל נתונים בסכנת חיים, הוא מבקש ממנה להיות פטריוטית ולסכן את עצמה. הוא אכן מצליח להוציא לפועל את אומץ ליבה של אסתר ולהובילה אל ההצלה הגדולה.

מרדכי מגלה כל הזמן אקטיביות ופעלתנות, ומוכיח שהוא ראוי לשמש כמנהיג בחצר המלוכה. בסופו של דבר הוא הופך להיות לשר חשוב במקומו של המן. חז"ל דרשו את שמו "מֹר דכי" - בושם טהור. חוקרים מודרניים גוזרים את שמו משם האל הבבלי הראשי מרדוך (במגילה השם מנוקד מרדֳכי).השם מרדכי התגלה בטקסטים איראנים עתיקים כיועץ למלך פרס.

המן - מיוחס להיות צאצא של אגג, ראש השרים, שמבקש להשמיד את כל יהודי הממלכה בגלל הסכסוך האישי עם מרדכי. אדם שעושה מהצרות הפרטיות שלו סכסוכים בין-דתיים. כשאחשוורוש מגלה זאת, הוא אינו מהסס להוציא אותו להורג בגלוי. בפרסית עתיקה פירוש השם המן hama manah הוא בעל "אותה הדעת/הדעה" כשל המלך. אביו של המן נקרא המדתא או hama data, שפירושו: בעל "אותו החוק" כשל המלך.[13]

זרש - אשת המן, מדמויות המשנה. זרש היא שיעצה לבעלה להכין עץ בגובה חמישים אמה ולתלות עליו את מרדכי היהודי. נראה שהיא אישה כוחנית, שהרי המן מקבל את עצתה.

בִגתן ותרש - מדמויות המשנה. הקושרים המבקשים להמית את המלך, כמסורת התקופה הקדומה, שבה מלכים היו בסכנת חיים יומיומית, ובעיקר מידי מקורביהם, שביקשו לשלוט או להשליט אחר.

חרבונה (גם חרבונא) - מדמויות המשנה, נזכר לראשונה ברשימת "שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך אחשורוש" (א, י). לחרבונה תפקיד מפתח בתיאור מפלתו של המן. בסצנת המשתה השני של אסתר, לאחר שהיא מוקיעה את זדונו של המן בפני אחשוורוש, הוא "קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן" (ז, ז). כשהמלך שב אל החדר ורואה את המן משתטח על מיטת אסתר ומתחנן על חייו, הוא מפרש זאת באופן שגוי: "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת?!" (ז, ח) גורלו של המן נגזר בו במקום. כאן מופיע חרבונה ומפנה את תשומת לבו של המלך לעץ אשר הכין המן למרדכי. אחשוורוש מורה מייד לתלות עליו את המן.

חז"ל מפרשים ש"חרבונא זה אליהו"[14] והראב"ע אומר ש"כאילו אליהו ז"ל היה, שהוא מבשר הגאולה" - כלומר, חרבונה אינו באמת אליהו, אך אליהו הוא 'מבשר הגאולה', וגם חרבונה "עשה טובה לישראל ובאה ישועה על ידו".

הגי - מדמויות המשנה. סריס שממונה על ההרמון של אחשוורוש.

היעדרותו של אלוהים מהמגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היעדרותו של אלוהים ממגילת אסתר

באופן מעורר תמיהה, שמו של אלוהים אינו מוזכר במגילה, והתערבותו אינה נזכרת במפורש אפילו פעם אחת. היעדרותו של אלוהים היא הביטוי המובהק ביותר, אך לא היחיד, לאופייה החילוני למראית עין של המגילה. המגילה מתעלמת מנושאים דתיים העוברים כחוט השני במקרא: אין בה כל התייחסות לארץ ישראל ולמקדש, והאזכור היחיד של ירושלים הוא אגב הצגת דמותו של מרדכי (ב, ה-ו); אין בה התייחסות לתורה; על אף שנזכרים צומות (ד, טו-טז; ט, לא) - לכאורה מעשה דתי מובהק - אין כל התייחסות לתפילות ותחינות לאל שמתלוות אליהם; היהודים חוגגים את תשועתם במשתה ושמחה, אך אין שבח והודאה לאל (ח, יז; ט, טז-כב). ככלל, נדמה שהמספר יוצא מגדרו כדי להימנע מהתייחסות דתית מפורשת, גם בהקשרים שבהם הדבר מתבקש.

בעיה זו העסיקה את פרשני המגילה לדורותיהם, מסורתיים כביקורתיים, איש לפי שיטתו. גם בעל תרגום השבעים נדרש לה, ופתר אותה באמצעות הרחבות שונות שהעניקו למגילה צביון דתי יותר, וקירבוה לסטנדרט המקראי המקובל. במסכת מגילה מונים מספר גדול של רמזים להשגחתו של האל על מהלך האירועים:

כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת

– פרק ד' פסוק י"ד

- "מקום אחר" = האל. זאת ועוד: "אם לעת כזאת הגעת למלכות" = השגחה פרטית. בעיה זו עמדה בבסיס מחלוקת חז"ל לגבי מידת קדושתה של המגילה, עד שלדעת שמואל בגמרא המגילה אינה מטמאת את הידיים. בפרשנות המסורתית קיימות גישות שונות המסבירות את אופייה החילוני של המגילה - המשותף לכולן הוא שהן יוצאות מהנחה שהמגילה, בהיותה מכתבי הקודש, היא בהכרח חיבור דתי וחילוניותה היא רק למראית עין. במחקר קיימות גישות המזהות במגילה רובד דתי נסתר, לעומת גישות אחרות הרואות בה חיבור חילוני מעיקרו או חיבור שזיקתו לדת חלשה.

קדושתה ומעמדה בקרב כתבי הקודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגילת אסתר, המאה ה-13 או המאה ה-14, מפס שבמרוקו. מוצגת במוזיאון קה בראנלי שבפריז.

אף על פי שחז"ל כללו את מגילת אסתר בתנ"ך, יש עדויות בתלמוד הבבלי (מגילה ז א), שהחכמים התלבטו האם לכלול את מגילת אסתר בין כתבי הקודש.

"אמר רב שמואל בר יהודה:

שלחה להם אסתר לחכמים "קבעוני לדורות".
שלחו לה: "קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות".
שלחה להם: "כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס"...
שלחה להם אסתר לחכמים: "כתבוני לדורות".
שלחו לה: 'הלא כתבתי לך שלישים' (משלי כב כ) - שלישים ולא רבעים [כלומר חומש, נביאים וכתובים], עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה, 'כתב זאת זיכרון בספר' (שמות יז יד) - "כתב זאת" - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה. "זיכרון" - מה שכתוב בנביאים. "בספר" - מה שכתוב במגילה." (מגילה ז א)

בהמשך, מובאת בתלמוד דעתו של שמואל, ש"מגילת אסתר לא נאמרה ברוח הקודש" (אם כי אמירה זו מסויגת לאחר מכן ש"נאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב"), לעומת דעתם של התנאים רבי אליעזר, רבי עקיבא ורבי מאיר שמגילת אסתר נכתבה ברוח הקודש. בהתאם למגמה זו, בתלמוד הירושלמי נאמר: "ר' יוחנן אמר 'הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשת ספרי תורה אינן עתידין ליבטל', רשב"ל אמר 'אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל'" (מגילה פרק א' הלכה ה'). גם הרמב"ם הלך בדרך זו, וכתב "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם" (הלכות מגילה, פרק ב הלכה י"ח). אמנם בנושאי כליו של הרמב"ם מבואר כי אין כוונת הרמב"ם שיתבטלו לגמרי כמו שהבין בדבריו הראב"ד אלא רק שכל הנביאים והכתובים לא יקראו בציבור חוץ ממגילת אסתר.

מגילת אסתר לא נמצאה בין המגילות הגנוזות שבקומראן, והיו ששיערו שאנשי הכת שכתביה נחשפו שם לא קיבלו אותה כאחד מכתבי הקודש. לעומת זאת, היו שטענו שאי מציאת קטע ממגילת אסתר במגילות קומראן סבירה מבחינה סטטיסטית בגלל קוטנה היחסי, ואין העדרה מהקטעים שנמצאו מעידה דבר על הימצאותה במקום במקור .[15] רמזים אחרים מצביעים על היכרות אפשרית של אנשי הכת עם מגילת אסתר, כמו למשל תיאור יציאתו של אברהם ממצרים לבוש "בוץ וארגמן" במגילה החיצונית לבראשית.[16]

כמה חוקרים הציעו שבני קומראן לא קיבלו את המגילה בשל סיבות תאולוגיות, כדוגמת אופייה החילוני של המגילה ושם שמים הנעדר ממנה, ונישואי יהודייה עם גוי. חוקרים אחרים טענו שבני קומראן לא קיבלו כלל את חג הפורים, אם משום שבמקורו הוא היה חג אלילי שאומץ על ידי היהודים, ואם משום שעל פי לוח השנה של כת קומראן חייב חג הפורים לחול בשבת, ולדעתם אין שום חג שמותר לו לחול בשבת.[17]

מדרשים ופירושים למגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי מדרש על המגילה: הם אסתר רבה, תרגום ראשון ותרגום שני (שניהם בארמית). בספרות הראשונים מופיעים עוד תרגומים שאינם לפנינו "תרגום זוטא, "תרגום רבה", "תרגום ירושלמי", "תרגום רבה דירושלמי" ו"תוספתא דתרגום ירושלמי".[18]

למגילת אסתר נכתבו פירושים על ידי חלק מהפרשנים המסורתיים של הנ"ך כגון רש"י, אבן עזרא ומלבי"ם. בנוסף חוברו עוד ספרי פרשנות רבים על מגילת אסתר, בהם בולטים עקידת יצחק של רבי יצחק עראמה, מנות הלוי של רבי שלמה אלקבץ, משאת משה של ה"אלשיך", מחיר יין של הרמ"א, יוסף לקח של רבי אליעזר אשכנזי, ראשון לציון של רבי חיים בן עטר, פירוש הגר"א ומגילת סתרים של רבי יעקב לורברבוים.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב יהודי מזרח אירופה נפוצו מאז המאה ה-16 מופעי פורים שפיל בהם הופיעו שחקנים מחופשים לדמויות מהמגילה.

עיבודים קולנועיים שונים לסיפור המגילה נעשו כבר מתחילת תקופת הסרט האילם. בשנת 1948 ביים ג'ון קויל את "המלכה אסתר", סרט בשחור-לבן שנועד במיוחד להפצה בכנסיות, המדייק בתיאור העלילה. בשנת 1960 נעשה הסרט אסתר והמלך על בסיס עלילת המגילה. בשנת 2006 צולם הסרט לילה אחד עם המלך בכיכובם של לוק גוס, טיפאני דופונט וג'ון ריס-דייוויס המבוסס על סיפור המגילה. הסרט לוקח חופש עלילתי מסוים ואינו מקפיד להיצמד לפרטים שבמגילה.

בפברואר 1966 הועלה על הבמה מחזהו של נתן אלתרמן "אסתר המלכה", בבימויו של גרשון פלוטקין. זהו מחזה מוזיקלי על גרסה מודרנית של מגילת אסתר. בשנת 1970 הופקה גרסה טלוויזיונית של הערוץ הראשון הישראלי למחזה המגילה מאת איציק מאנגר. המחזה מעביר את גיבורי מגילת אסתר לשטעטל במזרח אירופה. הגרסה הוצגה ביידיש, וצוות השחקנים בסרט אף יצא להציג אותה על הבמות בארגנטינה בשנת 1971. המחזה של מאנגר זכה גם לשתי גרסאות תיאטרליות של משפחת מייק בורשטיין, כולל גרסה בברודוויי ב-1968. בשנת 1983 ביים אילן אלדד לפי תסריט של חיים חפר את המחזה של מאנגר, בכיכובם של יונתן סגל, ניצה שאול ושלמה בר אבא. השירים בסרט, שהופק בשיתוף פעולה עם הטלוויזיה הגרמנית, הושרו ביידיש עם קטעי קישור בנוסח קברט תיאטרלי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אדל ברלין, אסתר, (תרגום: דורון כהן), סדרת "מקרא לישראל", ירושלים: הוצאת מאגנס ותל אביב: עם עובד, 2001.
  • יהודה לנדי, ויהי בימי האימפריה הפרסית, מגילת אסתר ממבט היסטורי, ארכאולוגי וגאוגרפי, ירושלים: הוצאת ספרים פלדהיים, תשע"א 2011.
  • בנימין לאו, אסתר - קריאה במגילה, הוצאת ידיעות ספרים, 2011.
  • יונתן גרוסמן, אסתר: מגילת סתרים, ירושלים, מגיד (קורן), תשע"ג 2013.
  • שרה קמין, בין יהודים לנוצרים בפרשנות המקרא, ירושלים: הוצאת מאגנס, ה'תשס"ט. הפרק על 'סיבתיות כפולה' בפירוש רש"י למגילת אסתר.עמ' 21-10.
  • אהרן הראל פיש, שירת מקרא : עדות ופואטיקה, מאנגלית: סמדר מילוא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ג, הפרק "עיר אחת ושני סיפורים לה", עמ' 22-17.
  • רות וולפיש, "תפקידן של דמויות המשנֶה במגילת אסתר", בתוך: אמנון בזק (עורך), הדסה היא אסתר: ספר זיכרון להדסה אסתר (דסי) רבינוביץ ז"ל; קובץ מאמרים על מגילת אסתר, מהדורה שנייה, אלון שבות: תבונות, תשנ"ט.
  • אורית אבנרי, עומדות על הסף: שייכות וזרות במגילות 
רות ואסתר, הוצאת כתר, 2014.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקסט המגילה
סיפור המעשה (היסטוריה) ופרשנות למגילה
פירושים מחקריים
  • Lewis Bayles Paton, Esther (International Critical Commentary), New York: Charles Scribner's Sons, 1908. Online copy at the Internet Archive
הלכה
היסטוריה של עם ישראל אירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורת ספירת הנוצרים מדינת ישראל תחילת הציונות והעליות לפני קום המדינה בית המקדש הראשון בית המקדש השני גלות אשור (עשרת השבטים) גירוש ספרד ופורטוגל תקופת השופטים תקופת המלכים תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרונים תקופת בית ראשון גלות בבל תקופת בית שני סוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135) השואה גלות רומי תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלות תקופות של עליה לארץ ישראל תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקית תקופות בהן היה קיים בית המקדש
ג'ת"ה - נס פורים


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כשמתייחסים ללחימות במגילה מתייחסים לכלל הלחימות; הכוללים את ראשית הלחימות והיא הטבח ביהודים ואז מלחמות ההגנה העצמית - הרג הזוממים להשמיד את היהודים.
  2. ^ Katrina J. A. Larkin, Ruth and Esther (Old Testament Guides), Sheffield, UK: Sheffield Academic Press, 1996, pp. 72-73.
  3. ^ אדל ברלין, אסתר (מקרא לישראל), תל אביב/ירושלים: עם עובד/מאגנס, תשס"א 2001, עמ' 15–18, 28–29, וכן לאורך הפירוש; וראו גם: Adele Berlin, "The Book of Esther and Ancient Storytelling", Journal of Biblical Literature 120.1 (2001), 3-14
  4. ^ מור כלפון, מי באמת כתב את מגילת אסתר?, ישיבת פתח תקוה
  5. ^ אדל ברלין, אסתר (מקרא לישראל), תל אביב/ירושלים: עם עובד/מאגנס, תשס"א, עמ' 27.
  6. ^ משולם מרגליות, בתוך מגילות (עולם התנ"ך), עמ' 215
  7. ^ אדל ברלין, מבוא לאסתר בסדרת מקרא לישראל
  8. ^ Shemaryahu Talmon, "Wisdom in the Book of Esther", Vetus Testamentum 13 (1963), pp. 419-455 (at JSTOR, free subscription required).
  9. ^ Robert Gordis, "Religion, Wisdom and History in the Book of Esther: A New Solution to an Ancient Crux", Journal of Biblical Literature 100 (1981), pp. 359-388.
  10. ^ אדל ברלין, מבוא לאסתר בסדרת מקרא לישראל, עמודים 21-22
  11. ^ מילים שחדרו לעברית: מפרסית, אתר השפה העברית
  12. ^ Julius Lewy, "The Feast of the 14th Day of Adar", Hebrew Union College Annual 14 (1939), pp. 128-130 (At JSTOR, free subscription required
  13. ^ מילים שחדרו לעברית: מפרסית, אתר השפה העברית
  14. ^ פרקי דר' אליעזר פ"נ
  15. ^ Carsten Peter Thiede, The Dead Sea Scrolls and the Jewish Origins of Christianity, Palgrave Macmillan, 2003, pages 105-110
  16. ^ Talmon, Shemaryahu. "Was the Book of Esther Known at Qumran?" Dead Sea Discoveries 3.2 (1999): 249-67.
  17. ^ Т. Beckwith, The Old Testament Canon, pp. 291-294
  18. ^ חגים ומועדים. אתר היברובוקס