חושה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חושה באום ג'וני, שבה הוקמה דגניה א', ולידה יוסף ברץ (צולם לפני 1914)

חוּשָהטורקית: havşa,‏ תעתיק טורקי: הָוְשׁ) הוא מעון עשוי מחימר וקש.

האמצעים והשיטות לבנות חושה הם עתיקי יומין. בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, הן היו נפוצות בארץ ישראל אצל הפלאחים הערבים, וגם אצל המתיישבים היהודים, משום שהיו מעונות שזול לבנותם, הגם שהיו ארעיים והתפוררו במשך הזמן. כך לדוגמה התגוררו בחושות פועלים וחלוצים יהודים במרחביה בתקופת העלייה השנייה.[1]

השימוש בחושות בעידן המודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

חושות כמעט ולא משמשות כיום למגורים משום חוסר העמידות שלהן בפני פגעי מזג האוויר, והיותן מבנים ארעיים. השימוש בחושות נעשה כיום בעיקר לצורכי תיירות, והוא נפוץ בעיקר בחצי האי סיני, שם משמשות החושות ללינת תיירים שמגיעים להתארח בחופים. החושות בסיני לא עשויות מחימר אלא מקני קש או מעץ, לעיתים עם שלד ברזל המיועד לתמיכה. עם השנים עברו חלק מהחושות בחופי סיני שינוי על מנת להתאימן לאירוח וכיום בחלקן קיימת רצפת בטון יצוקה, ובחלק מהן אף מותקנות נורות ומאווררי תקרה לרווחת הנופשים. יחד עם זאת עדיין קיימות בסיני חושות הבנויות באופן מסורתי מקש בלבד וללא רצפה, כאשר יש בהן רק מזרן המשמש לשינה. גודלה הממוצע של חושה לאירוח בסיני הוא 10-8 מטרים רבועים.[2]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מ' קריגסר, קובץ "השומר", תל אביב: הוצאת ארכיון העבודה, תרצ"ז-1937, עמ' 97-96.
  2. ^ חושות בסיני - כל מה שצריך לדעת, באתר סיני וייבס
P Architecture.png ערך זה הוא קצרמר בנושא אדריכלות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.