יוסף ברץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יוסף ברץ
Yossef Baratz.jpg
יוסף ברץ, 1956
לידה 8 במאי 1890
קושניציה, האימפריה הרוסית
פטירה 14 בדצמבר 1968 (בגיל 78)
מחוז הצפון, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל  ישראל
תאריך עלייה 1906
מקום קבורה בית העלמין, דגניה א'
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפא"י עריכת הנתון בוויקינתונים
חבר הכנסת
14 בפברואר 194920 באוגוסט 1951
(שנתיים ו-26 שבועות)
כנסות 1
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מרים ויוסף ברץ עם בנם בעשור השני של המאה ה-20
קברו של יוסף ברץ בבית הקברות של דגניה א

יוסף בָּרָץ (8 במאי 189014 בדצמבר 1968) היה חלוץ ואיש ציבור ישראלי, ממקימי האגודה למען החייל, חבר הכנסת הראשונה. היה בעלה של מרים ברץ.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברץ נולד בשנת 1890 בכפר קושניציה במחוז חרסון שבפלך פודוליה, בדרום-מערב האימפריה הרוסית (אוקראינה), לפונדקאי זיידל ברץ ורעייתו טובה. בגיל 3 החל יוסף ללמוד בחדר בכפר. בעקבות גזירות שהוטלו על היהודים והתנכלויות של הגויים, עקרה המשפחה לעיר קישינב, שם הצטרף לתנועת "צעירי ציון" והפך לציוני נלהב. כבר ב-1904 החל לתכנן את עלייתו ארצה אך נתקל בהתנגדות נמרצת של הוריו שבסופו של דבר התרצו לאחר שנחום טברסקי, שביקר בביתם, הבטיח להשגיח על הנער בארץ.

ב-1906, כשהוא בן 16, עלה לבדו לארץ ישראל במסגרת העלייה השנייה ונהיה לפועל ולחקלאי במושבה רחובות. בהמשך הגיע לירושלים, הצטרף לתנועת הפועל הצעיר, התמחה בסיתות אצל בוריס שץ והיה חבר הקומונה "ירושלים החדשה".

ב-1908 התפרקה הקבוצה הירושלמית ויוסף עבר לתל אביב בנסיון להמשיך בעבודת סתתות האבן. ב-1909 היה בין הפועלים-המומחים היהודים הספורים שעסקו בבניית אחוזת בית והגימנסיה הרצליה. ב-1909 עבר לעבוד כסתת בעתלית ובהמשך עבר לעבוד בחקלאות בזכרון יעקב.

ב-1910 היה שותף לקומונה של פועלים בחדרה שם עבדו הגברים במשקי האיכרים ושתי נשים (מרים ברץ ושרה מלכין) טיפלו במשק הבית. בשלהי אותה שנה עברה הקבוצה מחדרה לאום ג'וני וב-1911 הקימה הקבוצה מגורי קבע ונקראה אז דגניה (היא דגניה א').

ב-1911, בהגיעו לגיל 21 ובהיותו עדיין בעל אזרחות רוסית, היה חייב להתגייס לצבא הרוסי. כדי להסיר מהוריו איום בקנס כספי, חזר יוסף לרוסיה כדי להתגייס לצבא. לאחר 3 חודשים ערק מהצבא וחזר ארצה (לפי החוק הרוסי, לאחר 3 חודשי שירות הסתיימה אחריות ההורים על ילדיהם ולא נדרשו לשלם קנסות).

בתקופת מלחמת העולם הראשונה אסרו העות'מאנים את יוסף, יחד עם שאר הגברים בדגניה, וכלאום בבית במושבה כנרת. הוא שוחרר לאחר שמונה על ידי הטורקים כמתווך ובתפקיד זה ניסה לסייע לאסירים בארץ ולאלה שהועברו לבית כלא בדמשק.

ב-1919, מייד עם סיום המלחמה, החליט הועד המרכזי של הפועל הצעיר לשלוח שליח לרוסיה כדי לחדש את הקשר עם המשפחות והחברים שם ויוסף נבחר לנסיעה זו[1]. מכיוון שהיה חסר דרכון נאלץ לעשות את הדרך באופן לא חוקי דרך מטולה, ביירות, קושטא עד הגיעו ליעדיו בנובורוסיסק (שלחוף הים השחור), סטברופול, באקו ורוסטוב. במקומות בהם עבר נפגש עם קבוצות יהודים שחלמו על עלייה וסיפר על המצב בארץ. לאחר שמילא את שליחותו חזר, בדרך לא דרך, ארצה והגיע לדגניה ב-30 ביולי 1919 (הוא היום בו טבע יוסף בוסל בכנרת). את רשמי מסעו העלה בעיתון הפועל הצעיר.

בשנת 1920 בין מייסדי ההסתדרות, ופעיל במסגרת "ההגנה". ב-1921 עבד בשכונת נווה שלום ובמהלך מאורעות תרפ"א הוכה על ידי ערבים בכל חלקי גופו[2].

בשנות ה-30 היה חבר בדירקטוריון של קרן היסוד.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1941 התנדב לצבא הבריטי, והוא בן 51 שנים. ברץ היה פעיל במתן תנאים טובים לחיילים המשוחררים, והקים את "הוועד למען החייל", שסייע לחייל המתנדב הארץ ישראלי בכל מקום בו נמצא. שלושה מבניו התגייסו אף הם לצבא הבריטי.

בשנת 1949 נבחר מטעם מפא"י לכנסת הראשונה, ובמקביל היה בין מקימי האגודה למען החייל שעמד בראשה.

בשנת 1961 זכה, עם עוד שמונה ממייסדי דגניה, בפרס מיוחד במסגרת פרס קפלן.[3]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף נישא ב-1912 למרים אוסטרובסקי, אותה הכיר בתקופת עבודתו בעתלית. לזוג נולדו שבעה ילדים. בנם הבכור היה הילד הראשון של דגניה והולדתו גרמה לקרע בקבוצה מאחר וחברי הקבוצה החליטו שלא להביא ילדים לעולם לאור מצב האקלים והבטחון[4]. יוסף נפטר ב-1968 לאחר מחלה ממושכת,[5] ונקבר בדגניה א'[6]. רעייתו מרים נפטרה ב-1970 והובאה אף היא למנוחות בדגניה.

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

"בית החייל" בתל אביב-יפו נקרא על שמו, כמו גם רחובות בפתח תקווה, חולון, בת ים וטבריה.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • היישוב במערכה: הרצאה בוועידת קרן היסוד באנטורפן,‫ ירושלים: קרן היסוד, תרצ"ט. ‬(ראה אור גם באנגלית.)
  • יצחק בן-יעקב: פרקי חייו / כתובים בידי יוסף ברץ וקבוצת חברים; ערוכים בידי ג חנוך, תל אביב: המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, תש"א.
  • עם חיילינו: בקורים במצרים ובמדבר,‫ תל אביב: חבר הקבוצות לנוער, 1945.
  • דגניה א, תל אביב: הוצאת חבר הקבוצות, תש"ח. (תורגם לאנגלית, לגרמנית ולספרדית)[7].
  • כפר על גדות הירדן, תל אביב: ספרי גדיש, תשי"ט. (סיפורים על דגניה.) (תורגם לאנגלית, לגרמנית, לערבית ולצרפתית.)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 'ברץ, יוסף', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 116–117.
  • ב. שוחטמן (עורך), דברי יוסף ברץ (תר"ע-תש"י): רשימה ביבליוגרפית,‫ תל אביב: הוועד הארצי למען החייל, תש"י.
  • יוסף שפירא (עורך), ספר יוסף ברץ, תל אביב: הוועד הציבורי להוצאת ספר יוסף ברץ, תשל"ב.
  • צבי ליבנה, נחמן תמיר, אנשי העלייה השניה - פרקי זכרונות - כרך ה', הוצאת המרכז לתרבות ולחינוך תל אביב, 1972, עמודים 43-66

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יוסף ברץ בוויקישיתוף
  1. יוסף ברץ, רשמי דרך, הפועל הצעיר, 21 באוגוסט 1919, המשך, המשך, המשך
  2. יוסף ברץ, רשמי דרך (המשך), הפועל הצעיר, 29 באוגוסט 1919, המשך, המשך, המשך, המשך, המשך
  3. יוסף ברץ, רשמי דרך (המשך), הפועל הצעיר, 17 בספטמבר 1919, המשך, המשך, המשך, המשך
  4. יוסף ברץ, רשמי דרך (המשך), הפועל הצעיר, 24 בספטמבר 1919, המשך

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במפלגה, הפועל הצעיר, 10 ביולי 1919
  2. ^ רשיה מפורטת של הפצועים ביפו, דואר היום, 6 במאי 1921
  3. ^ פרס קפלן חולק בטקס חגיגי, דבר, 6 ביולי 1961
  4. ^ הילד השני שנולד לקבוצה היה משה דיין
  5. ^ יוסף ברץ, דבר, 15 בדצמבר 1968, המשך.
  6. ^ יוסף ברץ למנוחות, דבר, 16 בדצמבר 1968
  7. ^ יצאו לאור, הארץ, 11 בינואר 1929