חיל המשלוח הצרפתי לאירלנד (1796)

**חיל המשלוח הצרפתי לאירלנד (1796)**
	"סוף הפלישה האירית – או – הרס הארמדה הצרפתית" מאת ג'יימס גילריי
	מלחמה: מלחמת הקואליציה הראשונה
תאריך הסכסוך	דצמבר 1796
מקום	מפרץ באנטרי, הממלכה המאוחדת
קואורדינטות	; 51°40′51″N 9°26′55″W / 51.68083°N 9.44861°W
תוצאה	ניצחון בריטי ; הצי הצרפתי נהרס חלקית בגלל סערה ; כישלון המשלחת הצרפתית
הצדדים הלוחמים
בריטניה הגדולה; ; ממלכת אירלנד;	הרפובליקה הצרפתית הראשונה; ; החברה האירית;
מפקדים
רוברט קינגסמיל; ; סר אדוארד פילו;	לזאר הוש; ; מוראד דה גל;
כוחות
13 ספינות	15–20 אלף חיילים ; 44 ספינות מלחמה
אבדות
אבדות מעטות, אם בכלל	2,230 נהרגו או טבעו ; 1,000 שבויים ; 12 ספינות מלחמה נתפסו או נהרסו
	(למפת אירלנד רגילה) דבלין סוורדס קורק לימריק ליפורד גולוויי אניס נייס נאבן צפון; אירלנד; הים; האירי; ב. הים הקלטי איי; אראן; האוקיינוס; האטלנטי; חיל המשלוח הצרפתי לאירלנד

חיל המשלוח הצרפתי לאירלנד (בצרפתית: Expédition d'Irlande) היה ניסיון צרפתי שנכשל במטרה לסייע לחברת האירים, ארגון מורדים רפובליקני פופולרי, שמרד בשלטון הבריטי. הצרפתים תכננו להנחית בחורף 1796–1797 כוח גדול שיסייע לאירים לגרש את הבריטים מהאי. הם חזו שהנחתת הכוח תגרום למכה קשה למורל, ליוקרה ולעוצמה הבריטית, וכן שתשמש צעד ראשון בפלישה לבריטניה גופא. לקראת הפלישה התארגנו 15 אלף חיילים צרפתים בברסט בפיקודו של גנרל לזאר הוש.

המבצע החל באחד החורפים הקשים של המאה ה-18, אליו הצי הצרפתי לא היה ערוך. פריגטות בריטיות זיהו את עזיבת הצי הצרפתי ועדכנו את הצי הבריטי שבתעלת למאנש, שרובו עגן בספיטהד במהלך החורף. מהצד הצרפתי, היה בלבול מהיציאה מהנמל: ספינה אחת טבעה, ועמה אובדן חיים כבד, והאחרות התפזרו במרחב. בנפרד, הצליחו הספינות הצרפתיות להגיע למפרץ באנטרי בסוף דצמבר, אולם מפקדי הכוח היו רחוקים במרחק קילומטרים מהמסלול המקורי, ולא הייתה בהירות מה לעשות. תנאי מזג האוויר הפכו נחיתה אמפיבית לבלתי אפשרית. בתוך שבוע התפרק הצי, ושייטות וספינות בודדות חזרו על עקבותיהן.

הבריטים לא היו יכולים להתעמת עם הצרפתים לפני, במהלך או אחרי הפלישה. מספר בודד של ספינות שבסיסן בקורק הצליחו לתפוס ספינות מלחמה ומשא צרפתיות בודדות, אולם ההישג הבריטי המשמעותי היחיד היה שייך לסר אדוארד אדוארד פילו, שהסיג את הספינה הצרפתית Droits de l'Homme בפעולה ב-13 בינואר, תוך גרימת אובדן של 1,000 חיילים צרפתים. בסך הכל, איבדו הצרפתים 12 ספינות, ואלפי חיילים נהרגו או טבעו מבלי שדרכו על אדמת אירלנד, למעט שבויי המלחמה. הציים של שתי המדינות ספגו ביקורת מהממשלה שלהם על תפקודם במערכה, אולם הצרפתים היו נחושים לשגר משלחת נוספת ב-1798, אז הצליחו להנחית בשלום 2,000 חיילים בחודש אוגוסט, אך ללא הצלחה להשפיע על המרד האירי ותוך אובדן כבד של חיי אדם וספינות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי הצלחת המהפכה הצרפתית ב-1789, הגישה הרפובליקנית צברה תאוצה במדינות רבות, ביניהן גם אירלנד, שנשלטה על ידי בריטניה הגדולה. ההתנגדות לשלטון הבריטי הייתה קיימת במשך מאות שנים, אולם הצלחת המהפכנים הצרפתים, לצד העברת החוק הפלילי שהפלה לרעה את הרוב הקתולי והמיעוט הפרסביטריאניסטי, הובילו להקמת חברת האירים המאוחדים (אנ'), קואליציה של קבוצות ששאפו להקים רפובליקה אירית. בתחילה, כקבוצה לא אלימה, נדרשו חבריה לפעול במחתרת אחרי שההשתתפות בה הוכרזה לא חוקית ב-1793, עם תחילת מלחמות המהפכה הצרפתית. לאחר שהגיעו למסקנה שהדרך לרפובליקה עצמאית עוברת בהפיכה חמושה, החלו חברי הקבוצה האירית לארגן ולחמש את כוחותיהם. בחיפושיהם אחר סיוע זר, מנהיגי הקבוצה, לורד אדוארד פיצג'רלד וארתור או'קונור, ביקרו בבזל ופגשו את גנרל לזאר הוש.^[1] כמו כן סייע למאמצים עורך הדין הפרוטסטנטי מדבלין, תאובלד וולף טון שהגיע לפריז ונפגש עם ראשי הממשלה, הוא מונה גם לגנרל בצבא הצרפתי (כדי להימנע מהאשמה בבגידה). במקביל, ממשלת בריטניה ריככה את החוק הפלילי, כדי למנוע התקוממות.

הרפובליקה הצרפתית הראשונה שאפה מזה תקופה לפלוש לאיים הבריטיים, אך גורמים כמו חזיתות אחרות, המלחמה בוואנדה וחולשת הצי הצרפתי טרפדה את הרצון הזה. חולשת הצי הצרפתי, שבאה לידי ביטוי אחרי הדחת קצינים רבים במהפכה, הייתה סיבה מרכזית לדאגה עבור צרפת. ב-1795, אחרי שהושג שלום בכמה חזיתות, הוחלט בצרפת כי בריטניה היא מהמתנגדים המסוכנים ביותר שנותרו לצרפת, וכי יש להביס אותה באמצעות פלישה.

פניותיו של וולף טון יצרו עניין בצרפת, שהבינה כי על ידי תקיפה באירלנד היא תוכל לפגוע בבטן הרכה של בריטניה. התמיכה בשלטון הבריטי הייתה חלשה והרפובליקנים האירים טענו שביכולתם לגייס צבא של 250 אלף איש שמחכים לנחיתת הצרפתים. עוד משכה את הצרפתים ההבנה שהקמת רפובליקה נוספת באירלנד תהווה חיזוק משמעותי לצרפת. לבסוף, וזו הסיבה העיקרית לפלישה, ניצבה העובדה שאירלנד היא קרש קפיצה אידיאלי לפלישה לבריטניה, במיוחד בשילוב עם הכוונה להנחית 2,000 פושעים במדים בקורנוול שיסיחו את דעת הבריטים ויוכלו לספק ראש גשר לפעולות עתידיות.

הכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום המלחמה בוואנדה וההגעה לשלום עם ספרד, התפנו כוחות צרפתיים גדולים לביצוע המבצע בראשות גנרל הוש, ויועד להתרחש באוקטובר 1796. הוש היה מפקד צבאי מוצלח, שרשם לזכותו את הבסת המלוכנים בוואנדה. לרשותו עמדו חיילים ותיקים רבים וכל הצי האטלנטי הצרפתי, שעגן בנמל ברסט. מספר החיילים שיועדו לא ידוע: הצרפתים דרשו לשלוח 25 אלף חיילים, בעוד האירים טענו ש-15 אלף יספיקו. ההערכות הן שעל הספינות היו בין 13,500 חיילים ל-20 אלף.

באוגוסט התוכנית כבר איחרה בלוח הזמנים: מחסור חמור במקום ובשכר האטו את העבודה במספנות, בעוד שהכוחות שהופנו לפלישה לקורנוול התגלו כלא אמינים ונרשמו בהם עריקים רבים. תרגיל של צי הפלישה לקורנוול הסתיים בכישלון, שכן התברר שהספינות הקטנות לא יכולות לפעול בים הפתוח. תוכנית זו בוטלה והחיילים האמינים הצטרפו לכוח הפלישה, בעוד היתר הוחזרו לכלא. גם התגבורת מצי הים התיכון התעכבה: שבע ספינות נאלצו לעגון ברושפור כדי לחמוק משייטת בריטית, והן הגיעו רק ב-8 בדצמבר. שייטת שנייה בפיקודו של פייר וילנב לא הספיקה להגיע לפני שהמשלחת יצאה לדרכה.

בשלהי 1796, ההכנות למערכה דשדשו. הוש האשים בפומבי את הפיקוד הימי בעיכובים, והאשים גורמים מסוימים בפיקוד בכך שהם מתכננים פלישה להודו. באוקטובר בוצעה חילופי גברי בפיקוד, ומונה מוראד דה גל לתפקיד סגן-אדמירל, והתוכניות לפלישה להודו בוטלו, בשעה שהוש מונה לממונה הישיר על המשמעת בצי. בשבוע השני של דצמבר הצי היה מוכן, עם 17 אוניות קו, 13 פריגטות ו-14 כלי שיט אחרים, לרבות מספר כלי תובלה גדולים שהושמשו על ידי הוצאת התותחים מפריגטות כדי למקסם את שטח המטען. כל אוניית קו נשאה 600 חיילים, פריגטה 250 חיילים וכלי תובלה נשאו 400 חיילים. בין השאר צורפו גם יחידות פרשים, ארטילריית שדה וכמויות נשק ותחמושת גדולות כדי לחמש את האירים שהיו צפויים להצטרף. הוש עדיין לא היה שבע רצון, וב-8 בדצמבר הודיע שיעדיף לפקד על כל פעולה אחרת מלבד הפלישה לאירלנד. תמך בו מוראד דה גל, שסבר כי יש להימנע ממפגש עם האויב בכל מקום אפשרי, מאחר שאנשיו חסרי ניסיון לחלוטין.

יציאה מהנמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הספקות של מפקדי המשלחת, המשלחת יצאה מברסט כמתוכנן ב-15 בדצמבר 1796, יום לפני שנשלחה הפקודה לבטל את המבצע. דה גאלס הבין שהבריטים מתצפתים על הנמל, והנחה את האוניות לעגון במפרץ קמארט והנחה לעבור דרך רז דה סיין. הרז דה סיין היה ערוץ מסוכן שבו סלעים רבים וגדות חוליות, אך היה מאפשר להסוות את גודלו של הצי הצרפתי מהשייטת הבריטית בקרבת החוף, אשר לפי הצרפתים כללה 30 ספינות.

למרות הדיווחים הצרפתיים, שייטת המצור הבריטית לא הייתה בקרבת ברסט בליל 15 בדצמבר. רובה חזר לנמלי בריטניה כדי למצוא מקלט מהסופות, בעוד שאר השייטת נדרשה לשוב לעומק האוקיינוס כדי למנוע את הסיכון להיסחף לחוף הסלעי הצרפתי בזמן הסערה. הספינות הבריטיות היחידות שהיו בטווח ראייה של המשלחת היו שייטת של חמש פריגטות בפיקודו של קפטן סר אדוארד פילו.

דה גאלס העביר את רוב 16 בדצמבר בהכנות למעבר דרך הרז דה סיין, תוך שהוא מציב ספינות תאורה בתעלה כדי להתריע על סכנות. המשלחת התעכבה עד שהחשיכה ירדה, מה שגרם לו להנחות את המשלחת לצאת דרך התעלה הראשית. החשיכה הייתה מוחלטת, וחלק מהספינות יצאו דרך הרז דה סיין. אדוארד פילו הוסיף לבלבול על ידי שיגור אורות כחולים, מה שהקשה עוד יותר על הקברניטים הצרפתים להבין את מיקומם.

עם עלות השחר ב-17 בדצמבר, היו רוב הספינות מפוזרות ברחבי הגישות לברסט. הקבוצה הגדולה ביותר בפיקודו של סגן אדמירל פרנסואה ג'וזף בובה עברה דרך רז דה סיין וכללה תשע ספינות קו, שש פריגטות ואוניית משא אחת. יתר הספינות היו לבד או בקבוצות קטנות, והקברניטים נאלצו לפתוח את הפקודות הסודיות כדי להבין מה היעד. ספינה אחת אבדה ועמה 680 יושביה בעת שהתנגשה בסלע.

המסע לאירלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 19 בדצמבר הצליח בובה לאסוף 33 ספינות ולקבוע מסלול לדרום אירלנד, נקודת המפגש לפי הפקודות, לפיהן הוא נדרש להמתין בה חמישה ימים עד לקבלת הוראות מצרפת. הצרפתים המשיכו לשוט לכיוון מפרץ באנטרי ברוחות עזות ובערפל סמיך, מה שעיכב את ההגעה עד 21 בדצמבר. דה גאלס עבר מבלי משים את האוניות בראשות בובה, ומיד לאחר מכן פגש פריגטה בריטית, שגרמה לו לשוט לעומק האוקיינוס, עד שהצליח לברוח מהאויב.

בהיעדרם של דה גאלס והוש, בובה ומקבילו מהצבא, גנרל עמנואל דה גרואשי, נתנו ב-21 בדצמבר פקודה לעגון לקראת נחיתה למחרת. מקומיים שחשבו שהצי בריטי נתפסו בשבי והנחו את הצרפתים איך לבצע את הנחיתה בצורה הטובה ביותר. במהלך הלילה מזג האוויר החמיר משמעותית, עם סופות שלגים שהעמידו את המשלחת בפני הבחירה לעגון או להיהרס. הצרפתים נשארו במפרץ לאורך ארבעה ימים בחורף הקר ביותר מאז 1708. המלחים הצרפתים חסרי הניסיון ונטולי בגדי החורף, לא הצליחו לתפעל את הספינות. ב-24 בדצמבר נרגעו הרוחות זמנית, והוחלט לנחות בקרבת נחל שנראה כמו נקודת הנחיתה הטובה ביותר למחרת בבוקר. עם זאת, בלילה מזג האוויר החמיר שוב, ועד הבוקר הגלים היו כה גבוהים שחלקם נשברו מעל חרטום הספינות. הספינה הגדולה ביותר ה-Indomptable התנגשה בפריגטה ולשתיהן נגרם נזק חמור. במקביל, האונייה הבריטית HMS Monarch בפיקודו של ג'ורג' אלפינסטון שחזרה מפלישה מוצלחת למושבת הכף עברה דרך המשלחת הצרפתית ועגנה בקרוקהייבן.

קריסת המשלחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך ארבעה ימים נוספים הוכו הספינות ברוחות עזות, ואף אחת לא הצליחה להתקרב לחוף מבלי להסתכן בעלייה על שרטון. ספינה אמריקאית בשם אליס שעברה בסמוך זיהתה כלי שיט מיטלטל בגלים ועמוס בגופות, זוהי ה-Impatiente שלאחר מכן נסחפה לחוף והתפרקה. רק שבעה שרדו מתוך 550 אנשים על הסיפון.

ב-29 בדצמבר, אחרי שהרוח התחזקה, החליט סגן האדמירל בובה לנטוש את המבצע. הוא אותת לספינות בטווח ראייה והורה לשוב לכיוון ברסט. מספר ספינות לא קיבלו את ההודעה והתקדמו לנקודת המפגש בנהר שאנון, אך הן היו מעטות ומפוזרות במרחב.

נסיגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספינות הצרפתיות הראשונות חזרו לברסט ב-1 בינואר, ביניהן ספינות הדגל של המשלחת. הן הצליחו להימנע ממפגש עם כלי שיט בריטיים ולשוט בקצב סביר בהתחשב במזג האוויר שהיה רגוע יותר. במהלך הימים הבאים, כל הספינות שהתאגדו מסביב לנהר שאנון חזרו לברסט, רובן ניזוקו קשות עקב הים הקשה והרוחות המתגברות. מספר ספינות לא חזרו כלל, ביניהן פריגטה אחת שקרסה במפרץ באנטרי ב-2 בינואר. רוב יושבי הסיפון חולצו על ידי ספינות צרפתיות, אולם חלק נפלו בשבי.

ב-7 בינואר הצליחו פריגטות בריטיות ללכוד את אוניית המשא Ville de Lorient. למחרת, הפריגטות נתקלו בכוח שניסה לנחות בנהר שאנון, ונסוגו מערבה, שם נתקלו ב-Fraternité, מה שעיכב את מוראד דה גאלס ולזאר הוש מלשוב לצרפת. הם הצליחו לשוב רק ב-13 בינואר. רוב הספינות הנותרות הגיעו לצרפת ב-11 בינואר.

אחרי המשלחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניסיון הצרפתי לפלוש לאירלנד הסתיים בכישלון מוחלט. למעט קומץ שבויי מלחמה, לא הצליח חייל צרפתי אחד לנחות בחופי האי, למרות ספינות ששהו מול החוף למשך שבועיים. 12 ספינות אבדו ולמעלה מ-2,000 חיילים ומלחים נהרגו. הרעיון לפלוש נזנח לאחר מכן, וגנרל הוש הועבר לגרמניה, שם נפטר כעבור תשעה חודשים מסיבות טבעיות. לצד הביקורות, זכה הצי הצרפתי גם לשבחים בזכות העובדה שהצליח להגיע לאירלנד מבלי להיתקל בכוח בריטי משמעותי. הישג זה עודד ניסיונות נוספים כמו הנחיתה בוויילס בפברואר 1797 והפלישה לאירלנד ב-1798.

בבריטניה נמתחה ביקורת חריפה על תפקוד הצי, ובמהלך החודשים שאחרי הפלישה הורחב הכוח במפרץ ביסקאיה כדי לסכל איומים נוספים; כמו כן נשלחה תגבורת לשייטת בקאדיס. הפריסה המורחבת של הצי לא הייתה פופולרית בקרב הימאים, שהשביתו את צי התעלה באפריל, בשעה שהצרפתים לא הצליחו לנצל את ההזדמנות.

באירלנד נגרם תסכול רב מכישלון הצרפתים: וולף טון, שהיה על סיפון המשלחת לכל אורך המסע, טען שביכולתו היה לחוש את המפרץ במו ידיו. לאחר דחיית המרד, הוא המשיך לגייס תמיכה באירופה, והקים משלחת חדשה בהולנד שהסתיימה בכישלון בקרב קמפרדאון. במאי 1798 עצרו הבריטים את מנהיגי האירים המאוחדים ועוררו את המרד האירי. המרד כמעט הסתיים לפני שהצרפתים הצליחו לשלוח כוח קטן באוגוסט, והוא נכנע בספטמבר בקרב בלינאמוק. גם ניסיון פלישה נוסף בחודש אחר כך נכשל בקרב על האי טורי, שם נתפס וולף טון שהתאבד בכלא. מותו, לצד תבוסה צבאית ופעולות תגמול נגד המורדים סתמו את הגולל על התוכניות המשותפות של האירים והצרפתים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Breen, Colin; Forsythe, Wes (2007). "The French Shipwreck La Surveillante, Lost in Bantry Bay, Ireland, in 1797". Historical Archaeology. Society for Historical Archaeology. 41 (3): 41–42. doi:10.1007/BF03377053. JSTOR 25617454. S2CID 162814509.
Brooks, Richard (2005). Cassell's Battlefields of Britain & Ireland. London: Weidenfeld & Nicolson. ISBN 978-0-304-36333-9. OCLC 60793995.
Chandler, David (1999) [1993]. Dictionary of the Napoleonic Wars. Wordsworth Military Library. ISBN 1-84022-203-4. OCLC 43582494.
Clowes, William Laird (1997) [1900]. The Royal Navy, A History from the Earliest Times to 1900, Volume IV. London: Chatham Publishing. ISBN 1-86176-013-2. OCLC 59659759.
Come, Donald R. (Winter 1952). "French Threat to British Shores, 1793–1798". Military Affairs. 16 (4): 174–88. doi:10.2307/1982368. ISSN 3703-2240. JSTOR 1982368.
Gardiner, Robert, ed. (2001) [1996]. Fleet Battle and Blockade. Caxton Editions. ISBN 1-84067-363-X. OCLC 50264868.
Grocott, Terence (2002) [1997]. Shipwrecks of the Revolutionary & Napoleonic Era. Caxton Editions. ISBN 1-84067-164-5. OCLC 50101032.
Henderson CBE, James (1994) [1970]. The Frigates: An Account of the Lighter Warships of the Napoleonic Wars 1793–1815. Leo Cooper. ISBN 0-85052-432-6. OCLC 32584549.
Ireland, Bernard (2000). Naval Warfare in the Age of Sail: War at Sea, 1756–1815. London: Harper Collins. ISBN 978-0-00-414522-8. OCLC 44652866.
James, William (2002) [1827]. The Naval History of Great Britain, Volume 2, 1797–1799. London: Conway Maritime Press. ISBN 0-85177-906-9. OCLC 255340498.
Lloyd, Christopher (1963). St Vincent & Camperdown. London: B. T. Batsford Ltd.
Pakenham, Thomas (2000) [1997]. The Year of Liberty: The Story of the Great Irish Rebellion of 1798 (Rev. ed.). London: Abacus. ISBN 978-0-349-11252-7. OCLC 59362609.
Regan, Geoffrey (2001). Geoffrey Regan's Book of Naval Blunders. Andre Deutsch. ISBN 0-233-99978-7. OCLC 49892294.
Smith, Digby (1998). The Greenhill Napoleonic Wars Data Book. London: Greenhill. ISBN 978-1-85367-276-7. OCLC 37616149.
Tracy, Nicholas, ed. (1998). "Narrative of the dreadful Shipwreck of Les Droits de L'Homme, a French ship, of 74 guns, driven on shore on the 14th February 1797, after a severe Action with the Indefatigable and Amazon Frigates, under the Command of Sir Edward Pellew and Captain Reynolds. By Elias Pipon, Lieutenant. 63rd Regiment.". The Naval Chronicle, Volume 1, 1793–1798. Chatham Publishing. ISBN 1-86176-091-4. OCLC 248862507.
Woodman, Richard (2001). The Sea Warriors: Fighting Captains and Frigate Warfare in the Age of Nelson. London: Constable Publishers. ISBN 1-84119-183-3. OCLC 59550064.