הרפובליקה הצרפתית הראשונה

הרפובליקה הצרפתית République française
דגל
יבשת	אירופה
שפה נפוצה	צרפתית
עיר בירה	פריז 48°52′0″N 2°19′59″E
משטר	רפובליקה
הקמה תאריך	הדחת לואי השישה עשר 21 בספטמבר 1792
פירוק תאריך	הכרזת נפוליאון כקיסר. 18 במאי 1804
ישות קודמת	ממלכת צרפת (1791–1792)
ישות יורשת	הקיסרות הראשונה
שליטים בולטים	מקסימיליאן רובספייר, עמנואל סיאס (בפועל)
מטבע	פרנק צרפתי ‏

ערך זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של צרפת

גאליה גאלים גאליה נארבוננסיס גאליה אקוויטניה מלחמת גאליה גאליה בלגיקה פרנקים האימפריה הפרנקית השושלת המרובינגית השושלת הקרולינגית פרנקיה המערבית ממלכת צרפת צרפת בעת החדשה המהפכה הצרפתית הרפובליקה הראשונה הקיסרות הראשונה הרסטורציה של ממלכת צרפת המונרכיה של יולי הרפובליקה השנייה הקיסרות השנייה הרפובליקה השלישית צרפת של וישי צרפת החופשית הממשלה הזמנית הרפובליקה הרביעית הרפובליקה החמישית

צרפת

הרפובליקה הצרפתית הראשונה (בצרפתית: République française) הוכרזה ב-21 בספטמבר 1792, במהלך המהפכה הצרפתית. באותו היום הודח רשמית לואי ה-16 מתפקידו, והיה זה מהלך שסיים את התקופה המלכותית בצרפת. הקמתה של הרפובליקה בישרה על עידן חדש של ממשלה רפובליקנית באירופה.

הרפובליקה התקיימה רשמית עד להקמתה של האימפריה הצרפתית הראשונה ב-1804, אם כי בפועל נשלטה באופן דיקטטורי כמעט לכל אורך התקופה, כשהרשות המבצעת והממשל מתעלמים מהחוק באמצעות תקנות חירום שונות או הסדרים זמניים. המנהיג האחרון היה נפוליאון בונפרטה, שכיהן כ"קונסול הראשון", בין 1799 ל-1804, וביטל רשמית את הרפובליקה לאחר שהכריז על עצמו כקיסר נפוליאון הראשון.

מבחינה חוקתית, הרפובליקה חולקה למספר תקופות לפי משטר:

• הוועידה הלאומית, בין 1792 ל-1795.
• הדירקטוריון, בין 1795 ל-1799.
• הקונסוליה, בין 1799 ל-1804.

רקע

מארי-אנטואן בילקוק (מיוחס), "הטבח בכלא הכרמליטים", שמן על עץ, 1830.

ב-10 באוגוסט 1792 נערכה הפיכה שלטונית, שבה תפסו כוחות השמאל הרדיקלי את השלטון בצרפת, וכלאו את המלך לואי השישה עשר ומשפחתו. שידוד המערכות שהתרחש בריק השלטוני החדש היה מהיר. הקומונה החדשה כרתה ברית עם היעקובינים הפופוליסטים של רובספייר ושותפיו: המפה הפוליטית זזה שמאלה באחת, וז'אן-פול מארה הפך מאיש שוליים למנהיג בכיר. בריסו והז'ירונדינים התמצבו לפתע כסמן הפשרני. שרידי המחוקקת הפכה למכשיר צייתני. ב-10 באוגוסט הוקם "הוועד המבצע הזמני" (צר') שתפקד כרשות מבצעת בעוד שלואי הושעה. באותו ערב נבחר דנטון לשר המשפטים, בהכרה בהשפעתו. המחוקקת הסכימה ביום ההפיכה שהחוקה תישמר, למעט תפקידי המלך, עד שתוכל להיבחר ועידה לאומית שתבחן חדשה. הכנות לבחירות נפתחו על אף מצב החירום, כללי "האזרח הפעיל" הוקלו וציבור הבוחרים גדל מ-4.3 ל-5.5 מיליון לפחות.

המשטר החדש מיהר ליישם את כל מה שהמתונים באספה והמלך מנעו ממנו בשנה האחרונה: חוקים נוקשים נגד כמרים סרבנים, מהגרים והחשודים בסיוע להם עברו במהירות יחד עם תקנות חירום. לה פאייט המזועזע ניסה ב-15 באוגוסט לערוך הפיכה צבאית מסדאן. צבאו סירב והוא ערק לאוסטרים ב-17. שותפו דופור נמלט מהבירה ויצא לגלות. כמו קודמיהם, הפייאנטים נדחקו הצדה והפכו לאויבים כשהמהפכה הקצינה. ב-17 הוקמו בתי-דין מיוחדים לטיפול בחשודים בבגידה.

ב-19 פלש ברונסוויק לצרפת והתקדם במהירות. חולשת ההתנגדות ליבתה שוב את החשש מקנוניה של בוגדים בעורף. האספה הורתה על חיפוש נשק בכל בית בפריז ב-30 באוגוסט ואלפים הושלכו לכלא על סמך חשדות קלושים. רבים היו משוכנעים שלא ניתן להניח לסנקילוטים לצאת לחזית ולהפקיר את פריז לבגידה מבפנים. עוד לפני ורדן, שר הפנים הז'ירונדיני רולאן קבע ש"כל צעד מניעתי יאה בשעת חירום", ודנטון הצהיר ש"לולא הבוגדים, היינו מנצחים במהירות." הלך רוח זה היה נפוץ עד כדי כך שהיסטוריונים גימדו את חשיבות ההסתה בעיתונות הרדיקלית למה שהתרחש אחר כך.

דנטון נשא ב-2 בספטמבר את נאומו המפורסם ביותר, "תעוזה, תעוזה שוב, תעוזה תמיד!" וקרא לרבבות מתנדבים לצאת לחזית ולבלום את האויב בגופם. בערך בשתיים אחר הצהריים טבח המון זועם תשעה-עשר כמרים סרבנים שנשלחו לכלא. מרגע זה התרחשו מעשי הרג במהירות. עד ה-7 בספטמבר, לפחות 1,200 איש הומתו בפריז, וקרוב ל-250 מחוצה לה. דנטון, רובספייר וגם חלק מהז'ירונדינים מיהרו להגן על צדקת טביחות ספטמבר, אף אם הזדעזו מהאלימות. שתי הסיעות בתוך המועדון היעקוביני האשימו זו את זו באחריות. אבל המדיניות הרשמית, שקודמה על ידי רולאן, הייתה הטלת איפול. רק כמה אלפים בודדים מהמוני המתנדבים והסנקילוטים נטלו חלק במאורעות ואלו היו ספונטניים יותר מאשר מבצע מדוקדק המוכוון מלמעלה, כתב דונלד ג'י. סאת'רלנד, אבל הציבור השמרני יותר השתכנע שהקיצונים בשלטון איבדו כל רסן. זה הרתיע את מתנגדי הקומונה והשמאל בטווח הקצר, אך הרס את מעט האמון בממשל והסיר כל חסם לאלימות מצדם, כפי שהתגלה בעתיד. גם בריסו ותומכיו היו סבורים שיריביהם עשויים לרצחם בבוא השעה והיו נחושים להתנגד. מכל מקום, כשהם רגועים לגבי שליטתם בעורף, נפנו המוני הסנקילוטים והחיילים-המתנדבים לצאת לקרב. במקביל, בין ה-2 ל-6 בספטמבר, התנהלו הבחירות הארציות לגוף שיירש את האספה המחוקקת. בגלל התנאים הקשים רק רבע מהזכאים הטילו קולם.

ראשו הערוף של לואי השישה-עשר מונף בידי התליין סאנסון, 21 בינואר 1793.

הקונבנט החדש נאסף לראשונה ב-20 בספטמבר 1792. ייצוג המעמדות-לשעבר של הכמורה והאצולה היה כמעט אפסי. 200 מבין 749 הצירים היו חברי המחוקקת שנבחרו מחדש, ועוד 83 היו אנשי המכוננת שהתמודדו שוב. לאחר מפלת הפייאנטים, התעצבה מפה פוליטית אחרת. בערך 160 חברים התקבצו סביב בריסו, רולאן וכמה אחרים במעגל רופף של ליברלים מתונים. משמאל, היעקובינים הפופוליסטים והרדיקלים הפריזאים התאחדו פחות או יותר לסיעה בת כ-200 איש שפעלה במשותף. אנשיה ישבו בשורות העליונות של הוועידה, ומשום כך כונו "ההר" (La Montagne, ומכאן שמם מוֹנְטַנְיַארְדִים). דנטון, רובספייר ומארה תפקדו כמעט כמעין טריומווירט חדש בקרבם. בתווך ניצב כמקדם "המישור" של העצמאים. לצד ניהול המלחמה וניסוח חוקה, שאלת המלך עמדה מולם. כל התכתובת שניהל בחשאי נמצאה בטווילרי. הוועידה והציבור היו משוכנעים בצורך להדיחו, אם כי חששו מברונסוויק.

בשחר אותו יום, מוגרו הפולשים בקרב ואלמי. לצד ריבוי המתנדבים, עריקת הקצינים פתחה את השורות לקידום מפקדים מוכשרים, והארטילריה נותרה הטובה באירופה. הצבא הצרפתי היה חזק משנראה. הקונבנט נמלא ביטחון. ב-21 בחודש ביטלו הצירים בהצבעה פה אחד את המלוכה וקמה רפובליקה. אבל שאלת לואי טרם הוכרעה. בריסו ועמיתיו העדיפו להמתין, אך "ההר" היו נחושים לבסס את הרפובליקה על ידי הוצאתו להורג. המתיחות בין שני האגפים הקצינה עם טביחות ספטמבר וחילופי האשמות חריפים נערכו בעיתונות.

הרפובליקה והוועידה הלאומית

משפט המלך

ראשו הערוף של לואי השישה-עשר מונף בידי התליין סאנסון, 21 בינואר 1793.

הקונבנט החדש נאסף לראשונה ב-20 בספטמבר 1792. ייצוג המעמדות-לשעבר של הכמורה והאצולה היה כמעט אפסי. 200 מבין 749 הצירים היו חברי המחוקקת שנבחרו מחדש, ועוד 83 היו אנשי המכוננת שהתמודדו שוב. לאחר מפלת הפייאנטים, התעצבה מפה פוליטית אחרת. בערך 160 חברים התקבצו סביב בריסו, רולאן וכמה אחרים במעגל רופף של ליברלים מתונים. משמאל, היעקובינים הפופוליסטים והרדיקלים הפריזאים התאחדו פחות או יותר לסיעה בת כ-200 איש שפעלה במשותף. אנשיה ישבו בשורות העליונות של הוועידה, ומשום כך כונו "ההר" (La Montagne, ומכאן שמם מוֹנְטַנְיַארְדִים). דנטון, רובספייר ומארה תפקדו כמעט כמעין טריומווירט חדש בקרבם. בתווך ניצב כמקדם "המישור" של העצמאים. לצד ניהול המלחמה וניסוח חוקה, שאלת המלך עמדה מולם. כל התכתובת שניהל בחשאי נמצאה בטווילרי. הוועידה והציבור היו משוכנעים בצורך להדיחו, אם כי חששו מברונסוויק.

בשחר אותו יום, מוגרו הפולשים בקרב ואלמי. לצד ריבוי המתנדבים, עריקת הקצינים פתחה את השורות לקידום מפקדים מוכשרים, והארטילריה נותרה הטובה באירופה. הצבא הצרפתי היה חזק משנראה. הקונבנט נמלא ביטחון. ב-21 בחודש ביטלו הצירים בהצבעה פה אחד את המלוכה וקמה רפובליקה. אבל שאלת לואי טרם הוכרעה. בריסו ועמיתיו העדיפו להמתין, אך "ההר" היו נחושים לבסס את הרפובליקה על ידי הוצאתו להורג. המתיחות בין שני האגפים הקצינה עם טביחות ספטמבר וחילופי האשמות חריפים נערכו בעיתונות.

ב-12 באוקטובר גורש בריסו מהיעקובינים ורולאן סולק כעבור חודש. המועדון נשלט מאז על ידי רובספייר. זירת העימות בין שני המחנות עברה לרצפת הוועידה. הז'ירונדינים ייצגו דביקות בהליכים פורמליים ובייצוגיות, ביקשו להבטיח בחוקה החדשה רשות מחוקקת חזקה ומבצעת מוגבלת, ורוב ציריהם היו מן הפרובינציה המתונה (מקור שמם היה בחבל ז'ירונד) שהפער בינה לבין הקנאות בפריז רק הלך וגדל. הם מחו תדירות על האופן בו נטלו על עצמם הסנקילוטים של הבירה את הובלת המהפכה. לעומתם, המונטניארדים דגלו בתפישה מופשטת של הרצון הכללי, דרשו רשות מבצעת חזקה שתיטול לעצמה את האחריות לקבוע מהו האינטרס הציבורי הכולל – הדמוקרטיה הליברלית של מתנגדיהם הייתה מוטה, בראייתם, לטובת העשירים המשכילים שהיה להם פנאי להשתתף אקטיבית בהליך הפוליטי – ונשענו על ההמון הפריזאי. את תביעת הז'ירונדינים להתחשבות במחוזות ולשלטון מבוזר הציגו כחתירה מסוכנת תחת אחדות הרפובליקה, מה שכינו פדרליזם.

מדיניות המלחמה שהוביל בריסו צברה תנופה. באוקטובר פלש הצבא שוב לארצות השפלה וניצח. אף על פי שמארה ורובספייר הוסיפו להתנגד לתוקפנות, הוועידה נסחפה באופוריה. מועדונים רדיקליים בחוץ לארץ, שחלק מנציגיהם כבר ישבו בפריז, הגישו עצומות לסייע להם להקים משטר חופשי בארצותיהם. ב-19 בנובמבר הכריז הקונבנט כי "האומה הצרפתית תושיט עזרה באחווה לכל העמים הנאבקים על חירותם". ב-15 בדצמבר נקבע שבכל שטח שייכבש יבוטלו זכויות-היתר המעמדיות ויוחל משטר מן הדגם המהפכני. ההצהרה העניקה משנה מרץ לאויבי הרפובליקה בחוץ לארץ.

רובספייר קבע בנאום קשה ב-3 בדצמבר שהמלך כבר הורשע בידי העם, ואפילו העמדתו על דוכן הנאשמים תהיה בגדר נסיגה לאחור מסוכנת. אבל באותו היום גברה הצעתו של פטיון, שהלך ונעשה ז'ירונדיני: המלך אמנם היה חסין תחת חוקת 1791, אך מעמדו פקע ולכן ניתן היה להתחיל במשפט שיתנהל לא מול בית-דין אלא בפני הוועידה, כנציגת העם. ב-11 בדצמבר נפתח ההליך נגד "לואי קאפה", כפי שכונה עכשיו. הבריסוטינים החלו בקידום יוזמה להכריע את גורלו במשאל עם ביודעם שהמלך היה אהוד יותר בפרובינציה. אך לבסוף, כתב ישראל, חלק גדול מהצירים הז'ירונדינים הסכימו לחשש המובלע של יריביהם שמשאל יוכיח את עוצמתם של הכוחות השמרניים שהובסו. מאבק נוסף התנהל סביב האפשרות להוצאה להורג. בריסו, תומאס פיין וקונדורסה התנגדו לעונש מוות באמרם שזה יהיה לגיטימי רק לאחר שיאושר בחוקה חדשה. לבסוף, גם בכך גברו המונטניארדים. ב-15 בינואר 1793 הרשיע הקונבנט את לואי בקשירת קשר נגד האומה. משאל העם נדחה, כשיותר מרבע מהז'ירונדינים מתנגדים. ב-16 בחודש אישרר הרוב הוצאה מיידית להורג. בקשת חנינה נדחתה ב-18. ב-21 נערף ראשו של לואי השישה-עשר בגיליוטינה, ושפיכת דמו זעזעה את אירופה כולה וגם חלק גדול מהצרפתים.

משבר, מרד וטיהור

חיילי האימפריה הרומית הקדושה בוחנים שבויים צרפתים לאחר קרב נרווינדן, 18 במרץ 1793.

בתחילת 93' היו הצרפתים, למעט רובספייר הפסימי ושותפיו, משוכנעים בהיותם בלתי-מנוצחים: ב-1 בפברואר הוכרזה מלחמה על בריטניה והולנד. אך המאזן השתנה מהר. רוב המתגייסים התנדבו לעונת לחימה אחת, ועזבו לאחר כמה חודשים בעוד הכלכלה קורסת. הסנקילוטים בפריז התפרעו בתביעה לפיקוח מחירים. הקיצונים ביניהם החלו להיוודע בכינוי "נזעמים", Enragés. ב-24 בפברואר, כשהתברר שלא די במתנדבים, הצביעה הוועידה על גיוס בכפייה של 300,000 גברים. העמידה במכסות הייתה כרוכה בשחיתות, מה גם שאנשי המשמר ויתר נושאי המשרות היו פטורים והמעמסה נפלה על העניים.

התנגדות ועוינות מצד תושבי הפרובינציה השמרנים הטרידו את הרשויות המהפכניות מיומן הראשון, אבל מכסת הגיוס והמשבר הכלכלי הגדישו את הסאה. ב-3 במרץ ירה המשמר למוות בשלושה מתפרעים בשולה שבמחוז ונדה. החבל הקתולי האדוק התלקח באחת. בתוך חודש נקבצו לדגל 35,000 לוחמים, ומנהיגיהם קראו בגלוי להשבת המשטר הישן. בברטאן, בנורמנדיה ובחבלים מערביים אחרים התארגנו כנופיות שנודעו כ"ינשופים" ("שואנים", Chouans). הרפובליקה, שכוחותיה היו מתוחים עד הקצה, לא יכלה להעמיד מולם כח מספק וההיסטריה בבירה גאתה.

עוד ב-9 במרץ הקימה הוועידה בית-דין מהפכני לטיפול בבוגדים, והסמיכה צירים לצאת בעצמם כ"נציגים בתפקיד" (représentant en mission) לפקח ישירות על המחוזות והחזיתות. באותו הלילה, המון של "נזעמים" וקיצונים שפעל בהשראת העיתונאי ז'אק רנה אֶבֵּר החריב את בתי-הדפוס של עיתוני הז'ירונדינים. למחרת צעד אבר בראש 9,000 מפגינים לקונבנט בדרישה לטיהור מיידי. לא הקומונה ולא היעקובינים הקצינו עד כדי כך, והאספסוף סולק כלעומת שבא. הכישלון לא הרגיע כלל את בריסו, ורניו ואנשיהם, שהיו משוכנעים שמאחורי הקלעים מתוכנן טבח ספטמבר נוסף עבורם. הידיעות על הזלזול הבוטה של הפריזאים בנבחריהם הגיע גם למועדונים ולתושבים בפרובינציה.

ב-18 במרץ ספג גנרל דומורייה, יקיר דנטון והז'ירונדינים שהתנגד להמתת המלך בשעתו, תבוסה כבדה בנרווינדן. הגנרל הממורמר פתח במשא-ומתן חשאי עם האויב במטרה להכתיר את הנסיך שארל הכלוא כמלך חוקתי. לאחר שחייליו סירבו לפקודתו, ערק דומורייה אל האוסטרים ב-5 בחודש. הדבר הטיל צל כבד על כל תומכיו. ב-6 באפריל החל לפעול הוועד לשלום הציבור, גוף בן תשעה חברים שנבחר מדי חודש, שנועד לרכז את ניהול המאמץ המלחמתי והוענקו לו סמכויות אדירות. דנטון, שהסתמן כמתון יחסית, הפך לקול הדומיננטי בו. בעוד רובספייר, שהתנגד למלחמה מלכתחילה, דרש לחסל כל מי שייקרא למשא ומתן, דנטון עודד פיוס מבית וערך גישושים דיפלומטיים כלפי חוץ.

אנריו, מפקד המשמר הלאומי (השמאלי מבין שלושת הרוכבים), מורה לצירים המנסים לצאת מהקונבנט להסגיר את ה"בוגדים" לעם. 2 ביוני 1793.

פעילי השטח לא חדלו מללחוץ להדיח את הז'ירונדינים. אלו מצדם תבעו את מארה לדין באשמת הסתה אך נכשלו; המונטניארדים ניסחו בתגובה הצעה להדיח עשרים-ושניים ז'ירונדינים. ב-1 במאי נכנע הקונבנט להפגנות ההמון והנהיג פיקוח מחירים. הבריסוטינים ראו בכך שוב הוכחה שהכח האמיתי היה בידי האספסוף, ודרשו להעביר את הוועידה לוורסאי, מחוץ להישג ידו. הרוב המונטניארדי בוועידה התמעט עקב שליחת "נציגים בתפקיד", ויריביהם נחלו כמה ניצחונות בהצבעות. ב-18 במאי הצליחה סיעת המיעוט להעביר הקמת גוף חוקר מיוחד, "ועדת השנים עשר", לבחינת הקנוניות להדחתם. אֶבֵּר וכמה "נזעמים" נעצרו, והומלץ להגביל את האסיפות ברבעי פריז. ב-25 בחודש, לאחר שמארה צווח עלבונות על הז'ירונדיני איסנאר בעת המליאה, השיב הלה: "אם ייפגעו שליחי האומה באחת מן ההפיכות המתמידות הללו, אומר אני לך בשם צרפת, פריז תושמד. יחפשו על גדות הסיין הוכחות לכך שהתקיימה אי-פעם." דנטון התחנן בפני הז'ירונדינים שייחדלו מלהתעמת עם הסנקילוטים ונציגיהם ויקימו חזית אחת כנגד האיומים החיצוניים. הקונבנט נקלע למצב של שיתוק חלקי עקב ההתנגשות בין שני המחנות. רובספייר היה זהיר מכדי לתמוך ברדיקלים הפריזאים, כתב מוריס סלבין, וחשש שהפיכה תפגע קשות בלגיטימיות השלטון. אבל לנוכח המשבר והשיתוק החליט שאין ברירה ונאם בעד ב-26.

בינתיים, ה"נציגים בתפקיד" רדוּ בערי השדה, אסרו אנשים ללא משפט ואכפו מסי מלחמה. במרסיי פקעה סבלנות המקומיים והקומונה העירונית הדיחה אותם ותפסה את השליטה ב-28 באפריל. יום למחרת נערך צעד זהה בליון. התקוממויות דומות פרצו בערים אחרות. למשתתפיהן היו מעט דרישות פוליטיות מלבד הפסקת העריצות מן הקונבנט, שהייתה קשה יותר משהמלך נקט בה ערב 1789. אך בפריז שטופת ההיסטריה הן נראו כמרד "פדרליסטי" עצום-היקף, כזה שהבטיחו הז'ירונדינים, תוך עשיית יד אחת עם המלוכנים בוונדה ועם הפולשים הזרים.

ב-29 במאי הקימו נציגים משלושים ושלושה רבעים ועדה מהפכנית. מנהיגם היה ז'אן-פרנסואה וארלֶה, מחשובי ה"נזעמים". ב-31 לחודש הם צעדו לאוטל דה ויל, השעו את הקומונה הפריזאית ומינו את נאמנם פרנסואה אנריו (צר') למפקד המשמר הלאומי. אחר הצהריים יצאו בראש המון לוועידה. לאחר העלאת תביעות מבולבלות התפזרו לביתם. למחרת הגיעו החדשות על המרד ה"פדרליסטי" ודרבנו את המונטניארדים שעדיין היססו. ב-2 ביוני, יום ראשון בו היו הסנקילוטים בחופש, הקיפו המוני פריזאים והמשמר את הקונבנט. משלחת מן הקומונה הגיעה שוב ותבעה את מעצרם של שלושים צירים ז'ירונדינים. ז'ורז' קוטון, מאנשי רובספייר, נשא נאום בו הצהיר כי כולם הרי רצו בסילוק חשודים בקנוניה ובחקירתם. עד הערב, הוועידה נכנעה: עשרים-ותשעה צירים הודחו והועברו למעצר בית, כולל בריסו, ורניו, שר המלחמה טונדו ושר החוץ קלאווייר. רולאן ואשתו נאסרו בחוץ. כוחה של הסיעה הז'ירונדינית נשבר, והיא תפסה את מקום הפייאנטים כקבוצה האחרונה שהמהפכה סילקה מדרכה. "ההר" היה עתה הכח הבלתי-מעורער בממשל המרכזי.

החדשות ליבו את "המרד הפדרליסטי" באחת. בבורדו קם ב-7 ביוני "ועד זמני לשלום הציבור" שהכריז על מצב של מרד עד שהצירים יושבו וקרא לערוך בחירות ארציות ולגייס צבא כדי לצעוד על פריז ולמגר את העריצות. קאן הצטרפה ב-9; ב-12 ביוני הכריזה על עצמה מרסיי רשמית כנתונה במרד נגד ה"דיקטטורה" והוציאה להורג עשרות יעקובינים. ב-12 ביולי התקוממה טולון. בבירה עצמה שררו מהומה והיסטריה לנוכח מה שנתפש כהתמוטטות כוללת. אחד הצעדים הראשונים משנשבר הקפאון בקונבנט, היה לחייב דיון יום-יומי בחוקה החדשה עד לניסוחה. ב-24 אשרר הגוף המטוהר את הנוסח הסופי של "חוקת 1793", שביטא במלואה את ההשקפה המונטניארדית: רשות מחוקקת בעלת בית אחד שתיבחר בהצבעה כללית ישירה עם השתתפות מקסימלית ורשות מבצעת חזקה. ה"נזעמים" ברחובות והשלטון פנו עתה זה נגד זה, בהיעדר אויב משותף. ז'אק רו, אחד החשובים בין הראשונים, עורר הפגנות והבהיר בשתיקה שהמשטר החדש לא שונה במאומה מהז'ירונדינים. המונטניארדים גייסו את מארה הפופולרי כדי להוקיע את ה"נזעמים" כסוכני אויב. לנוכח כובד האיום הצבאי של בעלות הברית לא חודשה חברותם של דנטון ונאמניו בוועד לשלום הציבור בהצבעה ב-10 ביולי. מאז הטיהור, פייסנותו כלפי הז'ירונדינים והאשמות בשחיתות הכתימו אותו ומעמדו נפגע מאוד.

הטרור

חיילים רפובליקנים משמידים אוכלוסייה אזרחית בוונדה: טבח לוק-שעל-הבולון ב-28 בפברואר 1794. חלון זכוכית צבעונית בכנסייה המקומית.

ערך מורחב – שלטון הטרור

ב-13 ביולי נרצח מארה על ידי הז'ירונדינית שרלוט קורדה והפך מיד לקדוש מעונה. ב-26 קיבל רובספייר את הזמנת עמיתיו והצטרף לוועד לשלום הציבור. הקונבנט הזדרז לערוך מחוות כדי לקרב כל תומך שיכלו. שרידי הזכויות הסניוריאליות בטלו וצווה לשרוף כל מסמך שתיעד אותן, וכבר ביום שלאחר מעצר הז'ירונדינים הועמדו קרקעות המהגרים למכירה בזול. גם החוקה החדשה הועמדה למשאל עם, אם כי רק כשני מיליון הצביעו בנסיבות הקשות. היא התקבלה ברוב של 1,801,918 נגד 11,610 ב-9 באוגוסט, אך הושעתה כבר ב-11 עקב מצב החירום. הוועידה הוסיפה לנהל את המדינה. ב-14 צורף לוועד הטכנוקרט לזאר קרנו, שעמד להפוך למארגן הראשי של המלחמה. ב-25 באוגוסט הועבר חוק חדש, חסר תקדים, של גיוס כללי ואוניברסלי (Levée en masse). בתוקף היות הממשל מייצג האומה, נתבעו כל כוחותיה להגן עליו, בהיקף שאף שליט אבסולוטי לא היה יכול לדמיין קודם.

המרד ה"פדרליסטי"-לכאורה קרס בינתיים כמעט לבדו. בין תומכיו התגלעו מיד מתיחויות בין רפובליקנים מתונים למלוכנים, והציבור שסירב לגיוס כולל לא היה מוכן להילחם הרבה אף נגד הוועידה. הפדרליסטים המקומיים הובסו בקלות ב-14 ביולי בבְּרֶקוּר שבנורמנדיה. בורדו, קאן וחבל ברטאן חזרו בהם מהצהרות המרי ונכנעו לוועידה. בתוך מרסיי פרצה לחימה בין מבקשי השלום למרדנים ב-23 באוגוסט, והאחרונים נמלטו לטולון כשהעיר נכנעה. שם קצרו הישג ממשי וב-27 נמסר הנמל האסטרטגי לצי הבריטי. גם ליון, שהייתה בה סיעה מלוכנית חזקה, עמדה בהתנגדותה.

ב-4 בספטמבר פרץ לקונבנט המון בראשות פייר גספאר שומט, שותפו של אֶבֵּר. הם דרשו אוכל זול לציבור ונקמה חסרת רחמים במורדים ובאריסטוקרטים. הוועידה הסכימה באותו היום להקמת "צבאות מהפכניים", מיליציות קנאיות שמנו לבסוף 40,000 איש. מקורבים לאברטיסטים כמו קולו-ד'ארבואה וביו-וארן צורפו לוועד לשלום הציבור, ואֶבֵּר התמנה לראש המועדון הקורדליירים. ב-17 עבר "חוק החשודים", שאישר לעצור בעצם לפי ראות עיני הוועדות המקומיות. הרוב בקונבנט גם ניצל את ההזדמנות להיפטר מיריביו הרדיקלים עוד יותר, ה"נזעמים", אותם היו רובספייר ואפילו אֶבֵּר נחושים לרסן. במהלך החודש נעצרו מרבית ראשיהם בנימוקים קלושים: לאחר שהמונטניארדים קיבלו את תביעותיהם הקיצוניות בתחום הטיפול באויב – ובמידת ניכרת גם בשאלת העניים והמזון; ב-29 הועבר חוק מחיר מקסימום מקיף – בסיסם הפוליטי היה חלוש. ב-9 באוקטובר נכנעה ליון לאחר חודשיים של הפגזות וקרבות לנציג בתפקיד קוטון. למחרת הושעתה החוקה לזמן בלתי-מוגבל, ונקבע שהוועד לשלום הציבור יתפקד כ"ממשלה מהפכנית" עד להשכנת שלום. ב-12 בחודש פרש דנטון, שמעמדו הפוליטי היה בצלילה, בנימוק של תשישות ונסע לביתו בכפר. ברחבי הארץ נהנו הנציגים בתפקיד מסמכויות כמעט בלתי-מוגבלות עם שליטה מועטה מהמרכז. נפתחה תקופת אלימות חסרת-רסן שנודעה כשלטון הטרור. "אף אחד לא חלם על הקמת מערכת של טרור", כתב בזכרונותיו הציר רנה לבאסיור (צר'), "היא קמה לבדה, בכח הנסיבות". לצד הגורמים הפרוזאיים והברורים, התרבות הפוליטית הנאיבית של המהפכה – האמונה בקיומו של אינטרס אובייקטיבי לכלל האומה, ובהשלכה מכך שכל מי שהביע דעה מנוגדת פעל נגדו ולכן היה ודאי בוגד ומושחת – מילאה תפקיד בלתי-מבוטל בהתפתחויות.

מארי אנטואנט הועמדה למשפט ראווה מזורז בבית-הדין המהפכני המיוחד ב-14 באוקטובר וראשה נערף בגיליוטינה ב-16. לבריסו, ורניו ועוד 19 ז'ירונדינים שלא נמלטו נערך הליך מוטה באותה מידה, והם הוצאו להורג ב-31. ב-8 בנובמבר נערף ראשה של מאדאם רולאן, ובעלה שר הפנים לשעבר התאבד מצער במקום מסתור כעבור שבוע. ז'אן-סילבן ביי, נשיאה הראשון של האספה הלאומית, נערף ב-12 לאחר משפט בן יומיים. הטריומוויר-לשעבר אנטואן ברנאב נמסר לגיליוטינה ב-29. כבר באוגוסט כתב העיתונאי המהגר והמלוכני-חוקתי לשעבר ז'אק מאלה דה פן (צר'): "כמו סאטורן, המהפכה טורפת את ילדיה." עד סוף השנה הוצאו בפריז 177 אנשים, רובם ידועים מאוד.

בפרובינציה היה המצב קשה הרבה יותר. בערים הפדרליסטיות שנכנעו מהר, כמו קאן, הפגינו הנציגים בתפקיד מדיניות שקולה והוציאו להורג רק פעילים בולטים. כך, במרסיי הומתו 289 ובבורדו אך 300. אבל בליון הוציא קולו ד'ארבואה להורג קרוב ל-2,000. מאות נקשרו ללועי תותחים ורוסקו באשם לתוך קברי אחים. ב-19 בדצמבר 1793 הסתיים המצור על טולון והרפובליקנים המנצחים ירו מיד ב-800 איש ובעוד מאות אחר כך. במקביל, מוגר המרד בוונדה עם 20,000 הרוגים למורדים בקרבות בדצמבר. רק אז החל ההרג הממשי: "טורים שטניים" (Colonnes infernales) של חיילים ערכו מסעות השמדה ורצחו לפחות 100,000 גברים, נשים וילדים במעשי זוועה. העומס על הגיליוטינות היה רב עד כדי כך שהנציג בתפקיד קארייר הורה להטביע 1,800 איש בנהר הלואר בנובמבר ובדצמבר. "צבאות מהפכניים" צמחו בכל המחוזות והטילו אימה על התושבים. עד תחילת 1794 נאסרו כחצי מיליון תחת חוקי החירום, ראשם של כ-16,000 איש נערף בגיליוטינה, ומספר הקרבנות מחוץ לוונדה הגיע לכ-40,000. בערך 10,000 מתו ממחלות ורעב בבתי-הכלא המוצפים. רק 16% היו אצילים וכמרים; לפחות שני שלישים מאלה שנעצרו באופן מסודר, ונותר תיעוד ממשפטיהם המזורזים, היו אזרחים תמימים שהומתו עקב חשד קלוש ביותר.

ז'וזף אובר, "ההטבעות בנאנט": תושבים נגררים אל הסירה ממנה יושלכו למות בנהר הלואר. שמן על בד, 1882.

היבט אחר של הטרור היה הניסיון להכרית את הנצרות. הנאורות הצרפתית שפעה רגש אנטי-דתי, ומעורבות הכמורה בהתנגדות למהפכה ליבתה אותו. ז'וזף פושה, הנציג בתפקיד בנייֵבְר, החליט לעקור את הדת ומשלהי ספטמבר אסר על קיום טקסים בפומבי, חילל כנסיות וכולי. דוגמתו התפשטה בארץ. אף כי לוועידה בפריז הייתה שליטה חלקית בלבד במתרחש בשטח – רובספייר ניסה לשווא, כל הסתיו והחורף, לרסן את ההפרזות; רק התערבותו מנעה הוצאה להורג של צירים שחתמו על עצומה סודית נגד טיהור הז'ירונדינים – היא הצטרפה לרדיפת הכנסייה בלהיטות כשאימצה ב-5 באוקטובר את לוח השנה המהפכני, שמנה את השנים מהכרזת הרפובליקה ולא מלידת המושיע. במקומות רבים שגשג "פולחן התבונה" (culte de la Raison) האתאיסטי, שנוסד בידי פרנסואה מומורו, מאנשי אבר. אף קתדרלת נוטרדאם הוסבה ל"מקדש תבונה". הבישוף החוקתי וציר הוועידה אנרי גרגואר טבע את המילה ונדליזם לתיאור המתרחש. 20,000 כמרים אולצו לחזור בהם מנדריהם.

המצב בחזיתות הלך והשתפר. ב-16 באוקטובר הובסו האוסטרים בוואטיני, וכוחות האויב נהדפו באיטיות. דנטון שב מחופשתו ב-19 בנובמבר, נחרד מהמתרחש והצטרף לרובספייר ככח חזק בעד מתינות, בעוד הניצחונות הצבאיים ממתנים רבים בקונבנט. ב-22 בחודש נשא דנטון נאום תקיף ודרש קץ לאלימות הלא-הכרחית. רובספייר התריע ללא הרף כי הסרת הרסן רק תברא אויבים חדשים. ידידם קאמי דמולן, המסית מ-1789, פתח עיתון בשם "הקורדלייר הוותיק" (Vieux Cordelier) והציג את שומט, אֶבֵּר ודומיהם כסוכנים בריטים שביקשו להמאיס את המהפכה על העם. ב-4 בדצמבר צברו המתונים די כדי להעביר את חוק ה-14 בפרִימֶר של שנת II (התאריך לפי הלוח המהפכני) שהכפיף את הנציגים בתפקיד ושאר מנגנוני הטרור לפיקוח מן המרכז. עברו חודשים עד שנאכף למעשה במחוזות.

ב-4 בפברואר 94', על רקע המרד בהאיטי, ביטל הקונבנט באופן גורף את העבדות בכל השטחים בשליטת צרפת, צעד חסר תקדים.

האברטיסטים והאינדולגנטים

תרשים של דנטון בדרכו אל המוות, 1794, מאת פייר אלכסנדר וילה.

המתונים הוסיפו להתחזק. ב-6 בדצמבר 1793 הבהיר הקונבנט כי חופש הדת מהווה זכות יסוד ואותת להפסיק את רדיפת הנצרות. רובספייר הגן משמאל על דנטון, דמולן ויתר ה"סלחנים" (Indulgents, אינדולגנטים), כפי שחלו להיקרא. ב-12 בדצמבר נפלה הצעה לשנות את הרכב הוועד לשלום הציבור, שנדחפו כנראה כדי לסלק את הקנאים ולהשיב את דנטון. בעיני רובספייר החשדן, שראה מזימות תמיד, הניסיון היווה הוכח לכך שה"סלחנים" לא היו אלא סוכנים זרים בעצמם. הדבר כלל לא שינה את יחסו לקיצונים מן העבר השני, שאף אותם החשיב כנראה ברצינות למרגלים בריטיים. עתה התחלקה המפה הפוליטית לשלושה גושים: האֶבֵּרטיסטים משמאל, שהוסיפו לתבוע טרור; האינדולגנטים מימין, שדרשו לרסן את הקודמים וגם לשפטם ולהענישם; ובתווך, רובספייר ונאמניו, כקוטון ולואי דה סן-ז'וסט.

ההתנגשות בין השלוש החלה מיד. ב-17 בדצמבר נעצר ונחקר שארל-פיליפ רונסה, מפקד "הצבא המהפכני" שחזר מליון. קולו ד'ארבואה, מראשי האברטיסטים, מיהר לשוב לפריז איחד סביבו את הסיעה. ב-26 הפילו הוא וביו-וארן בוועד לשלום הציבור הצעה של רובספייר להקים ועדת חקירה לבדיקת ההפרזות, כשהפילוג משתק את הגוף. האשמות היו חלק חשוב מהמתקפות של דמולן על האברטיסטים, אבל ב-8 בינואר נעצר ד'אגלנטין, מזכירו של דנטון, באשמת מעורבות בפרשת הונאה. רובספייר, שטרם התנער כליל מהאינדולגנטים, נשא נאום תוקפני נגדם ב-12 שסיים בפומבי את הברית ביניהם. האברטיסטים התעודדו כשעצוריהם שוחררו ב-1 בפברואר ו"נציגים בתפקיד" שחששו מפתיחת חקירות ומאישומים מצטרפים אליהם. הם החלו להאשים את הקונבנט ומועצות הרבעים בהגנה על האינדולגנטים, סוכני האויב לכאורה, ולטעון שיש צורך בהפיכה נוספת כדי לטהרם. אבר עצמו ניסה לשמור על יחסים תקינים עם רובספייר, שנעדר מהחיים הציבוריים כל פברואר בשל מחלה פתאומית, וטען שהלה הוטעה. מועדון הקורדליירים והרובע בו שכן הכריז על עצמו כנתון בהתקוממות ב-6 במרץ. אף רובע לא הצטרף, ומצעדם על הקומונה הסתיים בלא תוצאות. הסנקילוטים, עייפים ומרוצים מהממשל למדי, לא התגייסו. לדיבורים על הפיכה הייתה השפעה רעה יותר, מבחינתם: הם דחקו ימינה דמויות ציבוריות שהיה להן רווח מרובה יותר משימור המצב הקיים, כמו ד'ארבואה ואנריו. ב-11 במרץ אשרר הקונבנט את הרכב הוועד לשלום הציבור ואפשר לחבריו מרחב פעולה, וב-13 שב רובספייר ממחלתו, נחוש להשליט סדר. באותו היום נשא סן-ז'וסט נאום רווי השמצות נגד "סוכנים זרים" ששאפו לחולל הפיכה.

למחרת, ב-14, נעצרו בפקודת הוועד אבר, רונסה, קארייר, מומורו ובסך הכל עשרים אברטיסטים. התובע המיוחד פוקייה-טנוויל העלה נגדם סדרת האשמות קלושה ובדויה בעיקרה מהסוג שהיה רגיל בו. המשפט החל ב-21 והסתיים בבוקר ה-24, וכולם נערפו אחר בו ביום. שומט נעצר והוצא להורג זמן קצר לאחר מכן. "הצבאות המהפכניים" פורקו ב-27. חיסול האברטיסטים אף סיפק עילה להרכיב-מחדש את הקומונה של פריז, שרבים מהם שירתו בה, והיא איבדה את רוב כוחה ועצמאותה.

חיסול שנואי נפשם לא בישר טובות לאינדולגנטים. חברי הוועד והצירים בקונבנט משמאל חששו עתה מהישגים ל"סלחנים" ומחקירה של מעלליהם בימי הטרור. מה שהתרחש בשבועות הבאים נותר אחד הפרקים הסתומים ביותר בתולדות המהפכה. בפני רובספייר עמד השיקול שתחת לחץ הימין יתגבש השמאל לכח נפרד ויישתק את הוועד לשלום הציבור. אבל לא פחות מכך, אופיו הטהרני – ב-5 בפברואר 1794 נשא נאום בו הבהיר כי "בשעת מהפכה, על הממשלה להפגין טרור ומידה טובה... מידה טובה, שבלעדיה הטרור אכזרי; וטרור, שבלעדיו המידה הטובה חסרת השפעה" – השניאו עליו בכנות את דנטון האופורטוניסט. הם ניהלו לפחות שתי פגישות עד שלהי מרץ, שלא ידוע כמעט דבר על שהתחולל בהן. אבל לאחריהן, רובספייר החליט להיענות ללחץ ולצרף את כוחו הפוליטי לזה של השמאל נגד בעל-בריתו לשעבר. ב-30 במרץ חתמו שמונה-עשר מתוך עשרים חברי הוועד על צו מעצר לדנטון ועוד חמישה-עשר אינדולגנטים. הוא גייס את כל כישוריו כנואם וכפרקליט ובתגובה, נאסר על קהל לנכוח במשפט. ב-5 באפריל 1794 הובלו כולם אל הגיליוטינה.

רובספייר

חג הישות הנעלה, 8 ביוני 1794.

ככל הידוע, רובספייר מעולם לא שאף להיות רודן, אך מאפריל היה כמעט כזה בפועל, הגם שמבחינה חוקית (ככל שהדבר התקיים בתוהו-ובוהו ששרר) נותרה הסמכות בידי צירי הקונבנט. ללא אופוזיציה, לבשה נטייתו למוסרנות ופרנויה ממדים כפייתיים.

בהתאם להשקפה המונטניארדית, הוסיף השלטון בכיפה לרכז את הכח בידיו. ב-16 באפריל בוטלו בתי-הדין המיוחדים בפרובינציה, וכל החשודים הופנו לבירה והציפו את בתי-הכלא. ב-20 בוטל הוועד המבצע הזמני, ותפקידי הממשלה פוזרו מחדש בין תריסר מנהלות. הוועד לשלום הציבור היה עתה חסר מתחרים. הקומונה הצייתנית פעלה למגר את עצמאות אסיפות הרבעים, שהציתו את מהומות העבר, והמועדונים הפוליטיים. ב-7 במאי הקים רובספייר כת דאיסטית חדשה, "פולחן הישות הנעלה", ושעמם את הציבור בדרשות שופעות להט שרבים ראו כהוכחה לשגעון גדלות. רדיפת הנצרות לא חדלה: אחרוני מסדרי הנזירות, אלה שעסקו בצדקה ובטיפול בחולים, הולאמו במה שגרם לאחד מנזקיה המתמשכים של המהפכה. אפילו ב-1847, עם אוכלוסייה שגדלה במיליונים, היו במדינה 40% פחות בתי-חולים מב-1789.

ב-23 ו-24 במאי נערכו שני ניסיונות התנקשות כושלים נגד רובספייר שליבו גל היסטריה בקונבנט. בתגובה, הונחת ללא התייעצות חוק חירום ב-10 ביוני (22 בפְּרֵרִיאָל, לפי הלוח החדש): הוא שלל מנאשמים זכות להגנה משפטית ולעדים והגביל את משך ההליך לשלושה ימים. אימת המתנקשים הביאה להעברתו בו ביום, בלא דיון רציני ותוך דקות ממש. כך החל השלב שנקרא לאחר מכן "הטרור הגדול", כדי להבדילו מהקודם. בעוד שבטרור הראשון הנידונים לפחות הואשמו בעבירות קונקרטיות, התקופה עמדה בסימן של טיהור פוליטי לשמו, כשאנשים נחשדו בגלל הרקע או הפוטנציאל שלהם. בהתאמה, היו אצילים או כמרים לשעבר אחוז גבוה יותר מביניהם. אף שההרג היה פחוּת, במספרים מוחלטים, יחסית לטרור הראשון שהתפרש בכל המדינה, היה הרבה יותר תכוף. מבין 2,693 איש שנערפו בפריז בין מרץ '93 לאוגוסט 94', 1,515 מתוכם מתו רק תחת חוק ה-22 בפרריאל. מדי יום היו עשרות הוצאות להורג, אם כי למעלה מ-20% מהנתבעים בכל זאת זוכו.

זה לא היה הדבר שהטריד את הקונבנט. בחוק החדש היה סעיף מבוא שהצהיר כי הוא סותר כל חקיקה מנוגדת. כמה צירים שחששו מרובספייר, כמו ז'אן-למבר טאליין, שמו לב לאיום על חסינותם, שיכלה להלכה לפקוע רק בהצבעת הוועידה. האפשרות הטילה אימה על הקונבנט, שזכר את הטיהורים הגדולים. חיסול הכוחות המגובשים פיזר את הצירים כמעט איש איש לעצמו כשרובספייר ותומכיו אוחזים בבכורה, אבל גם לא הותיר לאחרונים מחנות שיכלו לתמרן ביניהם כפי שעשו במרוצת עלייתם לשלטון. עתה, איימו על כולם גם יחד. למחרת, ב-11 ביוני, הועבר במהירות חוק שאשרר את חסינות הצירים. מהלך זה סימן את תחילת התגבשותה של סיעה שהייתה מאוחדת רק בפחדה מרובספייר. כדרכו, ראה הלה בכל צעד נגדו מזימה. טאליין ודומיו היו, רובם ככולם, מעורבים עד צוואר בטרור הקודם ונדרשו לתת הסברים על הפשעים שביצעו בשלהי 93'. יו"ר היעקובינים, משוכנע שזיהה את הסיבה לתסיסה נגדו, תבע מהוועד לשלום הציבור לעצור תשעה שראה כעומדים בראש הקנוניה-לכאורה, כולל טאליין וז'וזף פושה. הוועד סירב. רובספייר נטש את הבניין בזעם וחדל מלהגיע לקונבנט במשך חודש, כשהוא מגביל את הופעותיו הציבוריות למועדון שלו.

רובספייר (מעיל חום, אוחז בלסתו, סמוך למס' 10 בתמונה) יושב בעגלה וממתין להוצאתו להורג. עוזר-התליין מניף את ראש קוטון. תרשים אותנטי מן התקופה, יוצר לא ידוע.

ב-26 ביוני הנחיל הצבא, שהתעצם והשתפר תחת ארגונו של לזאר קרנו, תבוסה מוחצת לאויב בפלורוס. הידיעות על הניצחון פטרו כל אפשרות למיטוט המהפכה מבחוץ והטרור נראה ביתר שאת כבלתי-נחוץ. רובספייר הוסיף ללכד את אויביו. הוא תקף כמה "נציגים בתפקיד" שחזרו מהפרובינציה והיו מעורבים בטרור של 93', כולל פול בראס. ב-14 ביולי גירש את פושה וטאליין מהיעקובינים. הם היו בטוחים שקצם קרב ועמלו נואשות לגייס תמיכה. ב-26 ביולי בא רובספייר לקונבנט לראשונה לאחר יותר מחודש. כשהוא מודע היטב לחרושת המזימות, נשא נאום רצוף האשמות מבלי לנקוב בשמות: הכל יכלו לחשוש שהוא מתכוון אליהם. כשנמנע מווארן וד'ארבואה להגיב על דבריו אף במועדון היעקוביני, הם עזבו אל הוועידה מבועתים מטיהור אפשרי של מקורבי האברטיסטים בעבר, כמותם. הפאניקה לא נעצרה בהם, והצירים בילו את הלילה ברקימת מזימות וגיבוש בריתות.

בבוקר ה-27 (9 בתרמידור II) ניסה רובספייר לנאום. דבריו הוטבעו בשאגות מחאה נזעמות, "הלאה הרודן!" הוא, סן ז'וסט וקוטון נעצרו יחד עם אנריו. אבל הקומונה עדיין הייתה נאמנה לו, ואנשי משמר מטעמה חילצו את האסירים מן הכלא ולקחום לאוטל דה ויל. תחת החוקים החדשים, מהלך כזה הפך אותם למורדים, שלא היו זכאים אפילו למשפט המהונדס של תקנות ה-22 בפרייריאל אלא להוצאה להורג בלבד. רק 17 מ-48 הרבעים שיגרו את הפלוגות שלהם לקריאת אנריו. הקומונה והרבעים, שרובספייר דיכא בשיטתיות בחודשים הקודמים, לא היו מסוגלים דווקא עתה לצאת נגד השלטון. מתחם העירייה נכבש בבוקר ה-28. רובספייר ושמונים מתומכיו נשלחו לגיליוטינה, האחרונים בשרשרת ארוכה של מנהיגי המהפכה שמצאו את מותם בידה.

ריאקציית תרמידור

אנשי "פלוגות השמש", מיליציה אנטי-שמאלנית שפעלה בפרובנס, רוצחים יעקוביני במהלך הטרור הלבן.

הקואליציה האנטי-רובספייריסטית הייתה מגבש ארעי, אבל הגינוי הנחרץ לטרור יצר פתח לשינוי. הקונבנט היה עייף, מפוחד ונחוש להחזיר לעצמו מידה של שליטה מן הרשות המבצעת. ב-29 ביולי חויבו רבע מאנשי הוועד לשלום הציבור לפרוש מדי חודש. ב-1 באוגוסט בוטל חוק פרריאל וב-11 נשללו מהוועד סמכויותיו. הטרור באמת הסתיים ואסירים החלו להשתחרר. כשגורשו טאליין ושותפו פררון מהיעקובינים ב-4 בספטמבר, הם התריעו מחזרה לטרור ותמכו בהתארגנות ה"מבושמים" (Mouscadins, "מדיפי ריח מושק"), כנופיות צעירים אמידים שהיו נחושים להוות משקל-נגד לסנקילוטים והפעילו אלימות רחוב.

ה"תרמידוריים" זכו אז לעוד עזרה. כמעט מאה נאשמים ב"פדרליזם" הובאו מנאנט לפריז ובמהלך משפטם נחשפו הזוועות שקארייר ניצח עליהן. משפטו ערער כליל את הלגיטימיות של המונטניארדים. המפה הפוליטית, לאחר דהירה ארוכה שמאלה מאז 1792, שינתה כיוון. לא היה די בקארייר כשעיר לעזאזל, והקונבנט החששני שתמיד ראה ביעקובינים תחרות לעצמו החל להתנער מן המועדון הוותיק שנחלש והוכתם. ב-11 בנובמבר הורה על סגירתו. מכאן והלאה, התזוזה ימינה שכונתה "ריאקציית תרמידור" התגלגלה במהירות. ב-8 בדצמבר הוחזרו שבעים-ושמונה צירי הקונבנט שהודחו ונאסרו בשל התנגדותם לטיהור הז'ירונדינים לתפקידם והגדילו את משקל הימין. "ההר" המונטניארדי בספסלים הצטמצם, עקב נטישה המונית, לסיעה חלשה שנקראה "הפסגה" (Crête) וה"תרמידוריים" נעשו דומיננטיים. ב-16 בדצמבר הוצא קארייר להורג באשמת פשעיו; ד'ארבואה, וארן ובכירים נוספים הועמדו לדין. ברחובות, הוכו אנשים שנחשדו כיעקובינים. פן אחר של הריאקציה היה הנסיגה מהפופוליזם הכלכלי: חוק המקסימום בוטל ב-24 בדצמבר.

ב-25 בפברואר הצהיר הקונבנט על חופש דת מלא והניח למאמינים לנפשם. הנחלות המערביות עדיין שרצו מורדים, שהרפובליקה המותשת הייתה נואשת להשיג שלום עמם. הנושאים-ונותנים מטעמה הציעו להם תנאים מפליגים ולמעשה אוטונומיה גמורה, כולל פטור מגיוס. מנהיגי המורדים, שהבטיחו בסתר לבריטים להמשיך במאבק, קיבלו ברצון את התנאים במהלך האביב. חוקים נגד מהגרים הוגמשו אף הם, וגולים החלו לחזור.

במהלך החורף שמרה הוועידה על פופולריות באמצעות סבסוד מזון. בתחילת מרץ לא יכלה עוד להתמיד בכך, והרעב בפריז החמיר. הסנקילוטים ניעורו בקריאה להחלת חוקת 1793 המושעית. בקונבנט עצמו היו משוכנעים כי החוקה ריכוזית ודמוקרטית מדי, אם כי לא הייתה להם חלופה בינתיים. ב-1 באפריל 1795 (12 בז'רמינאל שנת III) צעד המון סנקילוטי אל הוועידה. אך לא היו להם דרישות ברורות והקומונה והמועדונים שליבו את התקוממויות השנים הקודמות לא היו אותם מוסדות חזקים. אפילו צירי "הפסגה" ביקשו מהם לצאת, והאספסוף התפזר כלעומת שבא. הוועידה הגיבה בנוקשות. וארן ושלושת האחרים שהודחו גורשו לאי השדים. שישה-עשר צירים מונטניארדים הושמו במעצר, ובעיר המותססת הוכרז למעשה משטר צבאי. חוברה רשימה של 1,600 פעילי שטח למעצר מהיר בשעת הצורך.

הידיעות על דיכוי ה-12 בז'רמינאל הגיעו במהרה לפרובינציה ועודדו את נרדפי 93'-94' לבקש נקמה, במה שנזכר לדורות כ"טרור הלבן" (לבן היה צבע המלוכה, אם כי רק חלק מהפעילים היו מלוכנים). מי שהתחיל בפיזור השמאל היו הרשויות עצמן, שפעלו לפי דוגמת הבירה. יותר מ-80,000 איש, מרביתם פעילי הטרור הקודם, נאסרו. 100 מפגינים יעקובינים הוצאו להורג בטולון. אז תבע גם הציבור דם, ומעשי רצח ולינץ' החלו להיערך בהמוניהם על ידי כנופיות. בסך הכל, כ-2,000 איש נרצחו באביב. רק שנה לאחר שהיו דיקטטורים, המונטניארדים עברו להיות הצד הנרדף.

ב-20 במאי, או 1 בפרריאל III, יצאו אלפי סנקילוטים וכמה פלוגות משמר מורדות אל הקונבנט, כשהם תובעים לחם ואת חוקת 93'. הם רצחו את הציר פֶרוֹ (צר') והניפו את ראשו על כידון. רבבות חמושים משני הצדדים, עם תותחים, הקיפו את הוועידה. הצירים חששו מטבח והתחייבו לספק לפחות לחם. אחד-עשר מצירי "הפסגה" החלו להעביר הצעות לרוח הסנקילוטים, והנוכחים הנפחדים אישרו אותן בזו אחר זו. ההמון המתקומם התרצה והתפזר. כשנעלמו, הוועידה חזרה בה מיד. אחד-עשר המונטניארדים האחרונים נעצרו וזה היה סופה של סיעתם. למחרת עצר הצבא אלפים והחרים את כל הנשק ברבעי הסנקילוטים. עשרות הוצאו להורג. העיתונות הפכה את "התקוממות פרריאל" למין היפוך של נפילת הבסטיליה ב-1789: אז הואדרו ההמונים כגיבורים והוכשר תפקידם הפוליטי בשנים הבאות, ועתה תוארו כרוצחים צמאי דם. פעילות השטח הסנקילוטית, שהוחלשה מאוד עוד בימי רובספייר, מוגרה סופית. זו הייתה הפעם האחרונה בה מילא האספסוף הפריזאי תפקיד פעיל במהפכה.

ב-8 ביוני מת בכלאו לואי השבעה-עשר הילד. דודו הדוכס מפרובנס הגולה הכריז על עצמו מיד כלואי השמונה-עשר, אך סירב להתפשר והכריז שישיב את החלוקה למעמדות. מצב החירום הסתיים למעשה, אך לא הייתה כוונה להחיל את חוקת 93'. הבטחותיה לשוויון חברתי נראו עתה כפנטזיות מנותקות, קידוש זכות המרד של העם כמעודד אנרכיה, והשלטון הריכוזי כמועד לדיקטטורה. מכל העברים עלתה דרישה למתינות ויציבות, והוסכם שרק בעלי-רכוש שיחששו מזעזועים יוכלו לערוב לכך. ה"תרמידוריים" האופורטוניסטים נדחקו עתה מפני קבוצה מגובשת יותר שדגלה בגישה זו, בראשות ז'ירונדינים-לשעבר כמו פייר דונו (צר') וז'אן-דני לנז'ינה. אבל שלהי הריאקציה לא היוו שיבה לעקרונות הימין מן העבר. למעשה, התמיד הקונבנט במפעל המונטניארדי של דיכוי האופוזיציה מימין ומשמאל וריכוז הכח בידו. ב-23 ביוני הנחיתו הבריטים צבא מלוכני במפרץ קיברון שבברטאן, שתוגבר במורדים אך נהדפו במהרה. בשנה שלאחר מכן, שילוב בין זהירות והימנעות מהפרזות נגד האוכלוסייה לביעור חסר-רחמים של מורדים חמושים הביא שלום לוונדה המורדת.

בשלהי הקיץ הסתיים ניסוח חוקה חדשה. רק בעלי רכוש השווה לפחות ל-100 ימי עבודה, כמיליון איש, היו זכאים להצביע ל-30,000 אלקטורים שבחרו את הרשות המחוקקת. זו נחלקה לשני בתים, 'מועצת החמש מאות' כבית תחתון שעליו הוטל ליזום חקיקה ו'מועצת הזקנים' בת 250 הצירים שנועדה להעבירה ולבקרה. מדי שנה הועמדו שליש מן הצירים לבחירה. הרשות המבצעת התגלמה בוועד בן חמישה דירקטורים שמינו את הממשלה. הם נבחרו על ידי 'הזקנים' מרשימה שהוצעה על ידי 'החמש מאות', וכחלק ממערכת האיזונים והבלמים הקפדנית שהוקמה כלקח מן הטרור נאסר עליהם להצטרף לאחד הבתים. מדי שנה היה אמור להתחלף דירקטור אחד.

ב-22 באוגוסט (5 בפרוקטידור שנת III) אושררה החוקה בקונבנט. ב-6 בספטמבר אושרה במשאל עם, על ידי 1,057,000 מתוך 1,100,000 מצביעים. אבל הקונבנט צמא-הכח לא תכנן להתפזר באמת. הם העבירו צו שקבע כי שני שלישים מן הצירים בתפקיד ימשיכו לרשות המחוקקת של הדירקטוריון. המהלך הציני עורר מיד זעם עממי מהציבור שמאס בהם. המלוכנים, שקיוו לנצח בבחירות לנוכח חולשת הרפובליקה, החליטו לצאת לרחובות.

ב-3 באוקטובר 1795 יצאה קריאה לנציגי כל ארבעים-ושמונה הרבעים, שהמלוכנים התחזקו בהם לאחר טיהור השמאל מאז פרריאל, לפתוח במרי. רק שבעה שלחו את פלוגות המשמר שלהם. ב-5 בחודש (13 בוונדמייר IV) צעדו למעלה מ-20,000 איש לכיוון הקונבנט. בקרב עם הצבא נהרגו מאות. השלטון בחר שלא להגיב בדיכוי חמור מתוך חישוב שרוב תומכי המרד ישתכנעו לעבור לצדו אם המשטר החדש יספק יציבות. אבל שרידי המנגנון שאפשר את ההתפרעויות חוסלו. ב-10 פוזר המשמר הלאומי בשליטת הרבעים, והוחלף במשמר עירוני מרכזי. הקומונה של פריז פורקה למחרת.

הבחירות נערכו מה-12 ל-21 באוקטובר. כפי שנקבע בצו, 500 צירים מן הקונבנט נותרו בשני הבתים של הרשות המחוקקת. הרוח של הוועידה התרמידורית המשיכה לשלוט בדירקטוריון החדש. חמשת הדירקטורים הראשונים שנכנסו לתפקידם היו פול בראס, לזאר קרנו, לואי רבלייר-לפו, אטיין לה טורנור וז'אן-פרנסואה רובל. ב-27 באוקטובר התפזר הקונבנט לאחר יותר משלוש שנים בהן משל בצרפת, והחוקה החדשה נכנסה לתוקף.

הדירקטוריון

קנוניית השווים

הדירקטוריון השני, שהורכב ב-20 במאי 1797. משמאל לימין: דה דואה, רבלייר-לפו, בראס, נופשאטו ורבל.

הדירקטוריון נכנס לתפקידו ב-1 בנובמבר 1795, בעת היפר-אינפלציה. במישור הפוליטי, אירועי ונדמייר הביאום להכרה כי האיום מימין היה מסוכן לשלטונם לא פחות מזה בשמאל. הם פנו למדיניות מאזנת זהירה שאפיינה את כל שנותיהם: בכל פעם שאחד הצדדים התחזק, תמכו במשנהו. כניסת המשטר לוותה בחנינה, ורבים מעצורי פרריאל שוחררו. הדירקטורים אפשרו בשתיקה ליעקובינים להשתקם ולפתוח מועדונים פוליטיים. עוד משמאל לאלו ניצב גרקכוס באבוף, פופוליסט קיצוני שהטיף לחיסול רעיון הרכוש הפרטי ותבע את השבת חוקת 1793 על ערובותיה לשוויון כלכלי.

אלגוריה של "קנוניית השווים": צרפת בדמות אישה המעריצה את "חוקת 1795" המיטיבה, בעוד האנרכיסט המפלצתי מחוסל בידי שומרי הרפובליקה.

ב-19 פברואר 96' ביטל המשטר את האסינייאטים הנשחקים והחליפם ב-18 במרץ ב"מנדטים הטריטוריאליים" (צר') שגררו מיד אינפלציה. המצוקה הכספית והרעב ליבו את התמיכה העממית בבאבוף. השלטון הגיב: המנהל הציבורי טוהר מאנשי שמאל מוכרים, מועדונים נסגרו וב-16 באפריל נחקק שקריאה להשבת חוקת 93' היא עבירה שעונשה מוות. ממחבואו תכנן באבוף הפיכה שנודעה בדיעבד כ"קנוניית השווים" ויצר קשר עם יחידות צבא ומשמר. אבל ב-11 במאי נעצרו הוא ושותפיו, והוצאו להורג תוך שנה.

בפברואר 97', לנוכח האינפלציה, חדלה הרפובליקה מהנפקת המנדטים או כסף נייר כלשהו ורק מטבעות מתכת הוכרו כהילך חוקי. היצע המטבע במחזור קרס באחת משלושה למיליארד ליבר, והאינפלציה התחלפה בדפלציה קשה.

ה-18 בפרוקטידור

דיכוי השמאל נטע שוב תקווה בלבות המלוכנים המפולגים. בחירות 9–21 באפריל 1797 (ז'רמינאל V) שוב לא היו כפופות ל"צו שני השלישים", והמלוכנים היו בטוחים שייזכו להישגים גדולים. לדירקטוריון, שסמכויותיו לא היו שונות מהותית משל "הוועד לביטחון הציבור", לא הייתה שום כוונה להיות נתון לפיקוחה של אספה מחוקקת בעלת שיניים והם בחשו בהליך בכל הרמות. אבל למרות זאת, הפוליטיקאים הוותיקים שהעדיפו הפסידו ויותר משני שלישים מהצירים היו בעלי נטיות מלוכניות ברורות. המצביא-לשער ז'אן שארל פישגרו, מונרכיסט שזמם מאחורי הקלעים עם לואי השמונה-עשר, נבחר לנשיא מועצת החמש-מאות.

בינתיים, הושג שלום ומלחמת הקואליציה הראשונה הסתיימה למעשה במאי. צרפת שלטה בשטחים אדירים באיטליה, בארצות השפלה ובגרמניה, והקימה בהן משטרים רפובליקניים שהיו אמורים להביא את ברכת השוויון והחירות למקומיים. בפועל, חילות-המצב בזזו וניצלו כדי לממן את מולדתם. ההשפעה הכפולה של רעיונות המהפכה ואכזריות הכובשים הפיחה בתושבי הארצות רוח התנגדות, והמעמדות השליטים והמוני העם פעלו במשותף. הרעיון לפיו המדינה איננה איחוד נחלות השייכות למונרך מתוקף ירושה אלא מכשיר לביטוי רצון האומה החל לחלחל אף למפגרות שבארצות אירופה, ולו לנוכח האופן בו אפשר לצרפת לגייס את כל משאבי אוכלוסייתה למלחמה באופן שאף מלך לא היה יכול לדמיין.

הפיכת פרוקטידור: הצבא מתפרס בגן ארמון הטווילרי.

הדירקטורים היו מודעים למעשי פישגרו. בדרבון בראס, הניע הגנרל הוש כוחות לכיוון פריז בניגוד לחוק. הדירקטורים קארנו וברתלמי התנגדו, אך בראס, רובל ולפו היוו את הרוב. הטריומווירט החדש נכנס לעימות עם המחוקקים ופיטר שרים מלוכנים מבלי להיוועץ בהם. כשאיימו אלה לחסום את המימון למבצעת, נקטו השליטים בצעד דרסטי והורו להוש לערוך הפיכה צבאית ערב ה-4 בספטמבר (18 בפרוקטידור V). קארנו וברתלמי נעצרו, הודחו והוחלפו במרלן דה דואה ופרנסואה דה נופשאטו. פישגרו ועוד 52 צירים מונרכיסטים נעצרו ולציבור נמסר שסוכלה קנוניה מלוכנית. עשרות עיתונים ומועדונים נסגרו. צירים מהימנים כונסו כדי להצביע בעד המהלכים ולשוות להם לגיטימיות. ב-49 מחוזות בוטלו תוצאות הבחירות. הטריומווירט הפקיע למעשה את החוקה, ומעתה והלאה התנהל כדיקטטורה כמעט בגלוי. ההפיכה גילתה גם שמוקד הכח החזק ביותר שנותר בפוליטיקה הארצית היה הצבא.

השלטון החל בדיכוי הימין והמלוכנים, במה שנודע כ"טרור הדירקטוריאלי." לגולים שחזרו ניתנו שבועיים לעזוב, ו-160 שהתמהמהו הוצאו להורג. כמרים סרבנים נתבעו להישבע שוב אמונים, ו-1,400 שמיאנו גורשו לגיאנה. היעקובינים שמחו על הפנייה שמאלה, אך לדירקטוריון לא הייתה שום כוונה לתת להם לפרוח. השליטים נקטו גם את הצעד שכדי להימנע ממנו כינס לואי השישה-עשר את אספת המעמדות, וצרפת פשטה את הרגל. לנוכח תשלומי ריבית מרקיעים מחקה המדינה ב-30 בספטמבר שני שלישים מחובותיה, בערך 2.6 מיליארד ליבר, ושילמה אותם בשטרות נקובים על הקרקעות הלאומיות. לבסוף לא כובדו אלו כלל. הליך פשיטת הרגל-למעשה הוכר ככזה חוקית רק ב-1801.

נפוליאון

נפוליאון מורה למועצת החמש-מאות להתפזר ב-18 בברימר.

התערבות גסה של הדירקטוריון בבחירות ה-9 ל-18 באפריל 98' לא הצליחה למנוע הישגים לשמאל. כפיצוי, העבירה הרשות המחוקקת הצייתנית ב-11 במאי את "חוק 22 בפלוריאל VI", שיחד עם מהלכים נוספים הביא לכך שבפחות ממחצית המחוזות כובדה הכרעת הבוחר. בינתיים, השלום השברירי התנפץ עקב תוקפנות הצבא במספר חזיתות, והוכרזה מלחמה על אוסטריה במרץ. מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השנייה פרצה.

חוק גיוס חדש וצעדי חירום הביאו את המחוזות החדשים שסופחו בארצות השפלה למרד בסתיו, והרפובליקה נקלעה למשבר. הדירקטוריון בחש בבחירות בין ה-9 ל-19 באפריל 99', אבל רק כשליש מהצירים שרצה אכן נבחרו. ב-16 במאי החליף עמנואל-ז'וזף סיאס את רבל. בראס ורבלייר-לפו מצאו עצמם בלי בעל בריתם. חברי מועצת הזקנים חשו בחולשה וחדלו מלהיות פסיביים. ב-17 ביוני אולץ הדירקטור טרֵייַאר לפרוש והוחלף בידי ז'רום גוייה שחבר לסיאס. בראס קלט את כיוון הרוח והסתפח אף הוא לסיאס. דואה ולפו נותרו כמיעוט והמחוקקים ניצלו את ההזדמנות להיפרע מהם. הם הואשמו בניסוח תקנות פלוריאל, שהוכרזו עתה בלתי-חוקתיות, ואולצו להתפטר ב-18 (30 בפרריאל) תחת איומי סיאס והצבא. הם הוחלפו ברוז'ה דוקו וז'אן מולה.

לאחר "הפיכת פרריאל" נותר סיאס כאיש החזק. בינתיים, פרצו התפרעויות ברחבי הארץ והפעם היה הציבור בטוח שתבוסת הרפובליקה קרובה. סיאס, שנצרך לתמרן בין ההכרח לנקוט צעדים נוקשים לבין רצונו למנוע מהיעקובינים להתבסס מחדש, ראה בהתפתחויות הוכחה שהמשטר הקיים חסר תוחלת. השמאל היה בטוח שהמשבר יביאו לחזרה על אירועי 93' ולעליית ממשלה מהפכנית מיוחדת; אנשיו גרפו תמיכה בשתי המועצות, והיו להם כמעט 250 צירים. הם אף פתחו מועדון חדש, "איחוד ידידי החירות והשוויון" (צר') ב-6 ביולי. סיאס, שהיה נחוש לא לאפשר התדרדרות לטרור נוסף, הטיל את כל כובד משקלו נגדם וב-13 באוגוסט נסגר המועדון בצו שר המשטרה. המוצא החלופי שעלה בדעתו היה הפיכה צבאית. הוא נזקק לגנרל אהוד, ובדיוק אז שב נפוליאון בונפרטה ממצרים.

סיאס גרף אותו כמעט מיד למזימתו, ואליהם הצטרפו האופורטוניסטים הוותיקים ז'וזף פושה וטליראן. הדירקטור היה משוכנע שהחייל חסר הניסיון הפוליטי יהפוך למכשיר בידיו. הם פעלו ב-9 בנובמבר 1799, 18 בברימר VIII. הצבא נכנס לבירה; סיאס, דוקו ובראס התפטרו כדי ללחוץ על המחוקקים וחיילים אילצו את מולה וגוייה להתפטר אף הם. נפוליאון נאם בפני 'החמש מאות' והכריז כי העם איבד את אמונו בהם. הם פיזרו את עצמם והכריזו על ממשלה זמנית, הקונסולאט. נפוליאון, סיאס ודוקו מונו שלושתם לקונסולים.

הפיכת 18 בברימר, אף שאיש לא ידע זאת בשעתו, סימנה את קצה של המהפכה הצרפתית בכלל. נפוליאון התגלה במהרה כחזק ומוכשר הרבה יותר משני שותפיו, וכקונסול הראשון כיהן למעשה כדיקטטור לכל דבר. הוא ויתר אפילו על היומרה של נאמנות לעקרונות הליברליים שהובילו את מהפכני 1789; לאחר עשור של תהפוכות ואי-יציבות, העיר ויליאם דויל, "למעטים מאוד היה אכפת". בתוך שלוש שנים ניצח במלחמת הקואליציה השנייה וחתם על שלום עם אחרון הצדדים הלוחמים, בריטניה, ב-25 במרץ 1802. הוא השיב את שלטון החוק לצרפת, חתם קונקורדט חדש עם האפיפיור וביטל רבות מהרפורמות שננקטו במהפכה. בין היתר, יצר את האצולה מחדש. ב-1804 סיים את העמדת הפנים שהרפובליקה שנוסדה ב-1792 עוד התקיימה והכתיר את עצמו לקיסר האימפריה הצרפתית הראשונה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הרפובליקה הצרפתית הראשונה בוויקישיתוף