חיסון לכלבת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ילד מקבל חיסון נגד כלבת

חיסון כלבת ( באנגלית: Rabies vaccine) הוא חיסון למניעת כלבת[1]. ישנם מספר סוגי חיסונים זמינים אשר בטוחים ואפקטיביים לשימוש[1]. חיסונים אלו נועדו למנוע כלבת לפני החשיפה לנגיף, וגם ניתן לחסן זמן מה לאחר החשיפה, כגון לאחר נשיכת כלב או עטלף[1]. החסינות של הגוף לנגיף, נמשכת לתקופה ארוכה ורק לאחר מתן כל מנות החיסון[1]. החיסון בדרך כלל ניתן על ידי זריקה לעור או לשריר[1]. בדרך כלל לאחר החשיפה, החיסון הניתן הוא גלובולין חיסוני של הכלבת[1]. מומלץ להחסן בפני הכלבת לפני חשיפה פוטנציאלית, בעיקר באזורים בהם יש סכנה לחשיפה גבוהה לכלבת[1]. החיסון אפקטיבי גם לבני אדם וגם לבעלי חיים[1]. חיסון כלבים תורם רבות למניעת הפצת המחלה לבני אדם[1]. מיליוני אנשים ברחבי העולם חוסנו נגד כלבת, ומעריכים כי בכל שנה ניצלים בזכות החיסון כ־250 אלף איש[1]. החיסון נמצא ברשימת התרופות החיוניות של ארגון הבריאות העולמי, אשר כוללת את התרופות האפקטיביות והתרופות הבטוחות ביותר במערכת הבריאות[2].

שימושים רפואיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון הבריאות העולמי ממליץ על חיסון בקרב אלה הנמצאים בסיכון גבוה למחלה, כולל ילדים שחיים באזורים שבהם היא שכיחה[1]. שלוש מנות ניתנות לאורך תקופה של חודש[1].

מינון מוגבר של החיסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

החסינות לאחר מנת החיסון הסטנדרטית, נמשכת לפרק זמן ארוך[1]. מינונים נוספים אינם נדרשים בדרך כלל למעט אלו הנמצאים בסיכון גבוה מאוד. מחקר בנושא הראה כי 97% מאלו שחוסנו במנה נוספת היו בעלי נוגדנים לנגיף למשך 10 שנים[3].

תופעות לוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום חיסון הכלבת, יכול להינתן בביטחה לכל קבוצות הגילאים[1]. 35%-45% מהמחוסנים, מפתחים אדמומית וכאב לפרק זמן קצר באזור הזרקת החיסון[1]. 5%-15% מפתחים חום, כאבי ראש או בחילות[1].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמעט כל הידבקות בכלבת גרמה למוות, עד שהמדענים הצרפתים לואי פסטר ואמיל רו, פיתחו את החיסון הראשון לכלבת. החיסון הראשון ניתן לילד בן 9 ששמו היה יוסף מייסטר לאחר שננשך על ידי כלב חולה כלבת, ב-6 יולי, 1885[4]. החיסון שלהם היה מורכב מדגימה של נגיפים אשר הוצאו מארנבים שמתו מכלבת. חיסונים כאלו זמינים גם היום בחלק מהמדינות ועל אף מחירם הנמוך יותר, הם פחות אפקטיביים מהחיסונים המודרניים[5]. בנוסף לכך חיסונים אלו גם עלולים להוביל לסיבוכים נוירולוגים[6]. חיסון הכלבת שודרג במהלך השנים. בעבר, החיסון התבצע בעזרת מספר רב (~20) של זריקות אל תוך בטן החולה. בשנות ה-40 הוערך הסיכון בחיסון ב-1:5500 מקרים שבהם החיסון גורם לשיתוק ו-1:18000 מקרים שבהם החיסון מסתיים במוות[7]. באמצע שנות ה-70 פותח חיסון משופר שכלל רק 6 זריקות[8].

כיום, ניתנים שני סוגי חיסונים: הסביל, הניתן מיד עם הנשיכה והחיסון השני, הפעיל, הניתן לאחר כ-10 ימים ושוב במרווחי זמן קבועים.

שימושים וטרינריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיסון טרם החשיפה ניתן לחיות מחמד וחיות בר. במקומות רבים מחייבים לחסן, כלבים חתולים, חמוסים וארנבים.

פתיונות לחיסון אוראלי לכלבת
מכונה להפצת פתיונות לחיסון אוראלי לכלבת

כלבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד חיסונים בבני אדם, פותחה גישה נוספת על ידי חיסון כלבים כדי למנוע את התפשטות הנגיף. ב -1979 פיתחה מעבדת המחקר ואן הואוולינג של המרכז הרפואי האוניברסיטאי בסילימאן בפיליפינים, פיתחה והוציאה חיסון לכלבים שנתן חסינות לשלוש שנים מכלבת. התפתחות החיסון גרמה לחיסול הכלבת בחלקים רבים של איי ויסאיאס ומינדנאו. התוכנית המוצלחת בפיליפינים שימשה מאוחר יותר כמודל של מדינות אחרות, כגון אקוודור ובחצי האי יוקטן במקסיקו, במאבקן נגד כלבת שנערכו בשיתוף עם ארגון הבריאות העולמי. בישראל, בעלי הכלבים מחויבים לחסן את כלביהם מפני כלבת אחת לשנה[9]. בשנת 2002 חוקק בישראל חוק להסדרת הפיקוח על כלבים בנוסף לפקודת הכלבת הוותיקה יותר מימי המנדט הבריטי, שעדיין תקפה ועודכנה במהלך השנים. לפי החוק חייב כל כלב בן שלושה חודשים בחיסון. החיסון תקף בכלב לשלוש שנים על פי הוראות היצרן, אולם החוק מחייב לחסן מדי שנה ואילו ארגון הבריאות הבינלאומי ממליץ לחסן את הכלבים כל שישה חודשים במדינות הנגועות בכלבת.

חיות בר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנו גם חיסון לכלבת בצורת גלולה אשר ניתן להשאיר בחוץ עבור חיות בר על מנת לייצר את אפקט חסינות העדר. חיסון אוראלי נגד כלבת הוא אמצעי מניעה לחיסול כלבת בחיות הבר, בעיקר שועלים, דביבונים, זאבי ערבות ותנים, אך יכול לשמש גם עבור כלבים במדינות מתפתחות[10]. הרעיון של חיסון חיות הבר עלה בשנות ה-60 של המאה ה-20. בעזרת חיסונם של חיות הבר גם טורפי העל אינם נדבקים בנגיף וכך נמנעת התפשטות הנגיף.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Brochier, B., Kieny, M. P., Costy, F., Coppens, P., Bauduin, B., Lecocq, J. P., ... & Libois, R. (1991). Large-scale eradication of rabies using recombinant vaccinia-rabies vaccine. Nature, 354(6354), 520.
  • Bahmanyar, M., Fayaz, A., Nour-Salehi, S., Mohammadi, M., & Koprowski, H. (1976). Successful protection of humans exposed to rabies infection: postexposure treatment with the new human diploid cell rabies vaccine and antirabies serum. Jama, 236(24), 2751-2754.
  • Rupprecht, C. E., Briggs, D., Brown, C. M., Franka, R., Katz, S. L., Kerr, H. D., ... & Cieslak, P. R. (2010). Use of a reduced (4-dose) vaccine schedule for postexposure prophylaxis to prevent human rabies: recommendations of the advisory committee on immunization practices. MMWR Recomm Rep, 59(RR-2), 1-9.
  • Abelseth, M. K. (1964). An attenuated rabies vaccine for domestic animals produced in tissue culture. The Canadian Veterinary Journal, 5(11), 279.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]