חירות דרמטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חירות דרמטית (אנגלית: Dramatic license) היא מונח המתייחס בעיקר לאמנויות נרטיביות כגון: מחזאות, סיפורת ותסריטאות, ומשמעותו - החופש של מחבר היצירה לחצות את גבולות המציאות וההיגיון המוכרים לנו, ולברוא מציאות פנימית חלופית בתוך היצירה, המצייתת לחוקים אחרים.

היוצרים נהנים מחירות דרמטית הודות למוסכמת השעיית הספק, וזאת בתנאי שיהיו עקביים, יצייתו לחוקי המציאות הפנימית ביצירה ויעניקו לנמענים תמורה ראויה, בדרך כלל בדמות חוויה רגשית כלשהי.

דוגמאות:

  • סופרמן וגיבורי על אחרים - קוראי הקומיקס ומאוחר יותר צופי הסרטים והסדרות מאמינים שסופרמן יכול לעוף ושחולשתו היחידה היא קריפטונייט.
  • המספריים של אדוארד - הודות לאופי התסריט והבימוי, אין הצופים שופטים את הדמות של אדוארד על פי כללי של המציאות אלא לפי כללי העיירה הציורית והאגדית שטווה טים ברטון.
  • צירופי מקרים מוגזמים - למשל בסרט פסיכו‎ של היצ'קוק, כאשר הגיבורה מזייפת כאב ראש כדי לצאת מוקדם מהעבודה, ומאוחר יותר בדיוק כשהיא חוצה את הכביש בעיר, במכונית שעומדת ברמזור נמצא הבוס שלה.

סוג נוסף של חירות דרמטית הוא "חירות המשורר" (בלטינית: licentia poetica). מונח זה מתייחס לחופש הניתן למשוררים וסופרים לסטות ביצירתם מכללי הדקדוק והסגנון הנורמטיביים לשם השגת אפקט לשוני או מקצבי כלשהו. לדוגמה, אחת השורות בשיר "הנני כאן" של חיים חפר היא: "אני חולם וער בך בו בזמן", אף על פי שבעברית התקנית הפועל עו"ר אינו גורר אחריו מושא.

דוגמה נוספת היא ספרו של הסופר הצרפתי ז'ורז' פרק, "היעלמות" (La Disparition) ‏(1969), שבה מושמטת בעקביות האות e. פרק היה חבר בחוג הספרותי אוליפו, שנעשה בו שימוש בשעשועי לשון כאמצעי אמנותי ואשר על חבריו נמנה גם הסופר איטלו קאלווינו.