אוליפו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אוליפו (OuLiPo) הוא שמו של חוג סופרים ומתמטיקאים צרפתיים (ברובם), שנוסד בשנת 1960. שם הקבוצה הוא ראשי תיבות של כינויה הצרפתי: Ouvroir de litérature potentielle ובעברית: הסדנה לספרות פוטנציאלית (ע' ליבשיץ הציעה תרגום השומר על ראשי התיבות: אולפנא ליצירה פוטנציאלית). מטרת הקבוצה הייתה ליצור מבנים ודגמים ספרותיים חדשים שנכתבו תוך כפייה מראש של אילוצים או על פי אלגוריתמים שונים.

אילוצים (constraints) נועדו להיות מקור השראה ליצירת רעיונות, או כדבריו של ז'ורז' פרק, חבר הקבוצה, בספרו "החיים – הוראות שימוש": "מכונה ליצירת סיפורים", צורות ספרותיות שהיו קיימות, כמו ליפוגרמה (יצירה שבה אין עושים שימוש באות מסוימת) או פלינדרום וצורות אחרות שהקבוצה המציאה, שנבעו במקרים רבים מבעיות מתמטיות כמו חידת מסע הפרש, פרמוטציות וכדומה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוליפו נוסדה ב-24 בנובמבר 1960, כוועדת משנה תחת השם 'הסמינר לספרות ניסויית' (Séminaire de litérature expérimentale), מטעם ה-Collège de 'Pataphysique, שנדחה אחר כך לטובת השם 'אוליפו', כהצעתו של אלבר-מרי שמידט. המייסדים היו הסופר ריימון קֵנו (Raymond Queneau) והמתימטיקן פרנסואה לה ליאונה (François Le Lionnais). הרעיון צץ כחודשיים קודם לכן, כאשר קבוצה של סופרים ומתמטיקאים נפגשו כדי לדון ביצירתו של קֵנו. באותה הזמנות קֵנו ולה ליאונה הגו את הקמת החברה.

לקבוצה חברו סופרים ומתמטיקאים אחדים ובהם ז'ורז' פרק, איטלו קאלווינו (איטלקי), אוסקר פסטיאור, ז'אק רובו, ז'אן קואל, קלוד ברג, הארי מאתיוס (אמריקאי), מרסל דושאן, ז'אק דושאטו, ז'אן לסקור, מרסל רנבו, לוק אטיין, מישל מטאי, ז'אן פורנל, ואחרים.

אף שכל אחד מחברי הקבוצה היה פעיל בתחומו, הקבוצה לא הייתה ידועה בציבור. רק בשנת 1973, לאחר פרסום האסופה בשם La Litérature Potentielle יצאה החבורה הזו מאלמוניותה.

אילוצי כתיבה ורעיונות אוליפיאניים אחדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המניפסט האוליפיאני הראשון היה חיבורו של קנו בשם: מאה אלפי מיליארדים של שירים (Cent Mille Milliard de Poèms), שיצא בהוצאת גלימר. ספרון ובו עשר סונטות, שכל אחת מהן חתוכה לרוחבה ל-14 רצועות (רצועה לכל שורת שיר). דפדוף אקראי ברצועות יכול ליצור 10 בחזקת 14 צירופים, כולם נכונים מבחינת המבנה והמשמעות (בדומה לספר ילדים שבו דמויות אנושיות מורכבות לאלפי צירופים משעשעים). קריאת סונטה שסודרה באופן אקראי שכזה היא כמעט חד פעמית. הנה צורות אחדות נוספות מיצירותיהם של חברי אוליפו:

  • ליפוגרם - משפט או יצירה ארוכה יותר הנמנעת מלעשות שימוש באות מסוימת. היצירה הידועה ביותר תוצרת אוליפו היא 'ההעלמות' מאת ז'ורז' פרק (La Disparition), שפורסמה ב-1969. זהו רומן שאינו עושה שימוש באות e, שהיא האות הנפוצה ביותר בשימוש בשפה הצרפתית.
  • פלינדרום - טקסט הנקרא באופן זהה משני הכיוונים. פרק פרסם ב-1969 סיפור פלינדרומי ("הפלינדרום הגדול") בן 5,556 אותיות.
  • אלגוריתם אוליפיאני שהוצע על ידי לסקור הוא זה המכונה Substantif+7) S+7), המחליף כל שם עצם, בקטע פרוזה ידוע בשם העצם השביעי שאחריו במילון מסוים. הנה למשל משפטי הפתיחה של התנ"ך בסיועו של מילון אבן-שושן (המרוכז): "ברבב ברא אלוף את השמיר ואת הארר. והאשבול היה תהל ובהילה, וחשל על-פני תהלוכה. ויאמר אלוף יהי אורדו, ותהי תהלוכה..."
  • אלגוריתם אוליפיאני אחר של לסקור הוא החלפת הסדר של סוג מסוים של מילה בסיפור, למשל החלפת הנושאים בין המשפט הראשון והאחרון, אחר כך בין השני והלפני אחרון וכן הלאה.

צורה אחרת שעשויה להביא לתוצאה משעשעת ולעתים גם לכזו שניתן למצוא בה משמעות חבויה היא חיבור פתגמים או אמרות: מחצית ראשונה מפתגם ידוע אחד עם מחצית שנייה מפתגם ידוע אחר. הנה אפשרויות אחדות בעברית: "כשנגיע לגשר, השיירה עוברת", "אם בארזים נפלה שלהבת הכלבים נובחים", "שלושה המה נפלאו ממני ומה יגידו אזובי הקיר?".

ז'אק בן כתב על סונטה אי רציונלית. 14 שורות הסונטה מחולקות לחמישה חלקים: 3 שורות, שורה, ארבע שורות, שורה וחמש שורות. חלקים אלו מיצגים את המספר האי רציונלי פאי עד הספרה הרביעית לאחר הנקודה העשרונית, 3.1415. החריזה מסודרת כך: אאב, ג, באאב, ג, גדגגד (כאשר השורות הבודדות מסתיימות באותה מילה).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דורי מנור, על הו 3, הו! 3 2006, עמ' 9–11.
  • ע' ליבשיץ, העכבר המתכנן בעצמו את המבוך, הו! 3, 2006, עמ' 207–212.
  • פ' לה ליונה, המניפסטים של האוליפו, הו! 3, 2006, עמ' 213–216.
  • Martin Gardner, The Oulipo, in: Penrose Tiles to Trapdoor Ciphers, W.H. Freeman, New York, 1989, pp. 79-101.
  • La Litérature Potentielle , Oulipo, Gallimard, 1973
  • Atlas de Litérature Potentielle, Oulipo Gallimard, 1981.