סיפורת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סיפורת היא מכלול של יצירות הכתובות בפרוזה (להבדיל משירה), שעלילתם אינה מציאותית אלא פרי דמיונו של הסופר (להבדיל מיצירות להן יש יסוד מבוסס מציאות, כדוגמת ביוגרפיות, היסטוריות וכיוצא בזה). הסיפורת היא נגזרת של הספרות, וכוללת כבדרך קבע רומנים, סיפורים קצרים, משלים, מעשיות, מחזות וכדומה. הסיפורת היא שיטה שהתקיימה מאז יצירת הכתב, ובאופן כלשהו גם קודם לכן, בידי מספרי סיפורים.

סוגי סיפורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סיפורת מציאותית - יכולה להתרחש, על אף שאינה נכונה. כמו כן, כמה מהאירועים, המקומות והאנשים בה יכולים להתקיים במציאות. בנוסף, אפשרי הדבר שהעתיד בסיפורת המציאותית אכן יתרחש. כך למשל, הרומן של ז'ול ורן מהארץ לירח - אשר בזמן כתיבתו היה פרי דמיונו של המחבר, נעשה לאפשרי בשנת 1969 כאשר כף רגלו של ניל ארמסטרונג דרכה על הירח, והצוות חזר בשלום לכדור הארץ. סיפורת מציאותית נתפסת בידי הקורא כדבר אשר אכן מתרחש.
  • סיפורת שאינה מציאותית - האירועים בסיפורת זו לא יכולים להתרחש במציאות, וזאת משום אופיים העל-טבעי, או משום שילובם של היסטוריה חלופית ומדע בדיוני. מספר רב של יצירות מסוג זה קיימות.
  • לא סיפורת - נושאים אשר מוכחים כעובדה מוגמרת. מיצג זה יכול להיות מדויק או שלא, ומחבריו יכולים להאמין במידת אמיתותו בעת יצירתם (יצירות כמיתולוגיה ודת).
  • סיפורת בחלקו - סיפורת המערבת בתוכה נושאים שלא מן הסיפורת. לדוגמה - סיפורת המבוססת על מקרה אמיתי, או ביוגרפיה משוכתבת מחדש.

אלמנטים של סיפורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת הסכמה כוללת בעיני סופרים בנוגע למספר האלמנטים ומבניהם שבסיפורת, כאשר הבולטים ביניהם הם:

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד האלמנטים הבסיסיים של הסיפורת היא העלילה, המביאה את הצגתם וסידורם הכרונולוגי של אירועים על פני הסיפור. העלילה מכילה אפקט של פעולה ותגובה, וכן התחלה, אמצע וסוף מוגדרים. היא מתוארת כקשת סיפור בעלת קו לא אחיד של פעולה מתגברת ושוככת. קיים בעלילה גם מבנה ביניים של סצנה (תוצרה של הדרמה) והמשך (תגובה רגשית והשלכות).

  • מצג - המצג מתייחס למצע הסיפור הבסיסי, היכן שמתבסס הרקע, מוצגות הדמויות ומתפתח קונפליקט.
  • פעולה מתגברת - בנרטולוגיה של הסיפורת, הפעולה המתגברת עוקבת אחר המצג ומובילה לנקודת השיא. מטרתה לבנות מתח עד לסופה של נקודת השיא. אין לבלבל בין הפעולה המתגברת לאמצעו של הסיפור, שכן היא ממוקמת מיד לפני נקודת השיא, שלאחריה מגיעה הפעולה השוככת.
  • נקודת שיא - בסיפורת, נקודת השיא דומה לקומדיה הקלאסית, המתרחשת לקראת סיום היצירה/המחזה, אחרי הפעולה המתגברת ולפני הפעולה השוככת. זהו רגע הסכנה הגדול ביותר עבור הפרוטגוניסט ומכיל בדרך כלל מספר כשלונות בלתי נמנעים, המפתיעים את הקורא ומביאים אותו לכדי הציפיה לבאות.
  • פעולה שוככת - בדרך כלל מצויה בטרגדיות ובסיפורים קצרים, ובאה לאחר נקודת השיא ומראה על השלכותיה.
  • פתרון - מתרחש לאחר הפעולה השוככת, ובו הקונפליקט מסתיים. יכולים להיות בו רגעי מתח, בהם התוצאה הסופית של הקונפליקט נתונה בספק.
  • סדר כרונולוגי - יכולים להיות אזכורים להתרחשויות בעבר או בעתיד, אך אירועים כתובים בזמן הווה.
  • פלאשבק - סצנה השזורה בתוך העלילה, שלוקחת את הסיפור אחורה בזמן, ומזכירה אירועים שקרו לפני זמן העלילה הנוכחי כדי למלא את סיפור המסגרת.

קונפליקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונפליקט הוא אלמנט נצרך של הסיפורת, והוא מוגדר כבעיה המרכזית בכל יצירה ספרותית באשר היא לפי אופיו של הפרוטגוניסט או האנטגוניסט. קיימים חמישה סוגי קונפליקט בסיסיים, כאשר בעידן המודרני מתווסף סוג נוסף - אדם נגד מכונה/אדם נגד טכנולוגיה.

רמז מטרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמז מטרים הינו טכניקה ספרותית המספקת רמז לקוראים לפיו הם מנחשים מה יקרה מאוחר יותר. במילים אחרות, הסופר מפזר רמזים דקים על התפתחות עלילה שתגיע בשלבים מאוחרים יותר בסיפור.

דמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפיון הדמויות הוא מרכיב חשוב בסיפורת. הדמות היא זו שמשתתפת בסיפור, והיא יכולה להיות מסווגת לפי מספר הגדרות:

  • דמות בעלת נקודת תצפית - הדמות שהקהל חווה את הסיפור מנקודת מבטה. דמות זו מייצגת את נקודת התצפית עימה הקהל יזדהה לרוב, לפיכך תהא זו הדמות ה"ראשית".
  • פרוטגוניסט - מניע ההתרחשות בסיפור ואחראי להשגת המטרה לשמה יצא למסע. במסורת הסיפורת המערבית, דמות זו היא הדמות הראשית.
  • אנטגוניסט - הדמות הניצבת מול הפרוטגוניסט.
  • דמות סטטית - דמות אשר לא משתנה באופן ניכר לאורך הסיפור.
  • דמות דינמית - דמות אשר עוברת התפתחות לאורך הסיפור.
  • דמות משנה - דמות אשר משחקת תפקיד בעלילה, אולם הוא אינו מרכזי.
  • דמות מינורית - דמות המופיעה בתפקיד אורח, תפקיד שולי.

סימבוליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימבוליזם הוא דרך השימוש בסמלים מייצגים בעלי משמעות מסוימת על-מנת לספר את הסיפור.

מטאפורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטאפורה היא הדרך להשוות בין נושאים שאינם קשורים בדרך כלל.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע הינו הזמן והמיקום בו מתרחש הסיפור, והוא נחשב אחד מהאלמנטים העיקריים שבסיפורת. לעתים, הרקע הופך לדמות עצמה, שנותנת את הטון לסיפור.

תמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמה היא הרעיון המרכזי שמאחד בין אלמנטים שונים ומבהיר את חשיבותה של היצירה ומוסר ההשכל הנלמד ממנה.

קטגוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד החלוקה לסוגות ספרותיות, הסיפורת מחולקת לרוב על פי אורך. החלוקה המקובלת[דרוש מקור] נעשית לשש קבוצות:

  • סיפורת בזק - עד 2,000 מילים (5 עמודים לערך)
  • סיפור קצר - בין 2,000 ל-7,500 מילים (בין 5-25 עמודים)
  • נובלטה - בין 7,500 ל-17,500 מילים (בין 25-60 עמודים)
  • נובלה - בין 17,500 ל-50,000 מילים (בין 60-170 עמודים)
  • רומן - 50,000 מילים ומעלה (170 עמודים ויותר)
  • שירה אפית - 200,000 מילים ומעלה (680 עמודים ויותר)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף אבן, מילון מונחי הסיפורת, הוצאת אקדמון, תשל"ח.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]