חליל הקסם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חליל הקסם
Zauberflöte-Theaterzettel1791.jpg
מלחין וולפגנג אמדאוס מוצרט
ליברטיסט עמנואל שיקאנדר
סוגה זינגשפיל
מספר מערכות 2
שפה גרמנית
שנה 1791
מקום התרחשות העלילה מצרים העתיקה
תפקידים
  • זרסטרובס (פרופונדו)
  • טמינוטנור
  • נואם – בס
  • שלושה נביאים – טנור, בס, ותפקיד דיבור
  • מלכת הלילהסופרן קולורטורה
  • פמינה בתהּ – סופרן
  • שלוש גברות – סופרן, מצו סופרן ואלט
  • פפגנובריטון
  • פפגנה – סופרן
  • מונוסטטוס, כושי (מורי) – טנור
  • שלושה ילדים – ילדי סופרן
  • שני אנשים חמושים – טנור ובאס
  • שלושה עבדים – תפקידי דיבור
  • מקהלת כוהנים

חליל הקסם (גרמנית: Die Zauberflöte איטלקית Il Flauto Magico אנגלית The Magic Flute) מספר 620 ברשימת קכל, היא אופרה בשתי מערכות שנכתבה על ידי וולפגנג אמדאוס מוצרט, ללברית בגרמנית שכתב עמנואל שיקאנדר, ומבוססת על סיפורו של אוגוסט ליבסקינד "לולו או חליל הקסם". האופרה היא מסוג זינגשפיל (גרסה מוקדמת של מחזמר) אשר כולל הן מוזיקה והן דיאלוג מדובר.

האופרה ידועה באלמנטים וברעיונות המביעים את האידאולוגיה של הבונים החופשיים וכן רעיונות הקשורים לעידן הנאורות.

מנגינות ונושאים רבים מתוך האופרה מוכרים ביותר, בייחוד האריה "נקמת הגיהנום מתבשלת בלבי" ("Der Hölle Rache kocht in meinem Herzen"), אשר לעתים מכונה "האריה של מלכת הלילה".

האופרה בוצעה לראשונה ב־30 בספטמבר 1791, בפרייהאוס אאוף דר וידן בווינה.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זרסטרו, הכהן במקדש איזיס ואוזיריס, חטף את פמינה כדי להגן עליה מפני אמה, מלכת הלילה. מלכת הלילה משכנעת את טמינו (שאיננו מודע לרשעותה) למצוא את פמינה ולהחזירה, ואז יוכל לשאתה לאישה. טמינו מגיע למקדש, מוצא את פמינה, אך שם הוא מגלה שזרסטרו פעל בעצם ממניעים נעלים, הוא הופך לאחד מתלמידיו של זרסטרו ולומד את חכמתו. בסופו של דבר טמינו ופמינה מתאהבים ומתאחדים.

מערכה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה ראשונה: נוף פראי והררי[עריכת קוד מקור | עריכה]

טמינו, נסיך יפה תואר, מנסה לחמוק מנחש אימתני. הוא מתעלף, ושלוש גברות חמושות בכידונים מופיעות והורגות את הנחש. הגברות מתרשמות מיופיו של טמינו, ורבות ביניהן מי תשאר לשמור על הצעיר בזמן שהשתיים האחרות יודיעו למלכה על האירועים, אך מסכימות בסופו של דבר ללכת שלושתן.

טמינו מתעורר, מגלה שעודנו חי והנחש מת לרגליו, ותוהה כיצד קרה הדבר. הוא פוגש את פפגנו, אשר מציג את עצמו כצייד ציפורים. פפגנו מספר לטמינו שהוא צד ציפורים עבור מלכת הלילה תמורת אוכל ושתייה, וטוען שהוא הרג את הנחש במו ידיו. שלוש הגברות שומעות את השקר ומענישות אותו – במקום יין הוא מקבל מים, במקום עוגות – אבנים, ומנעול מונח על פיו.

הגברות נותנות לטמינו תמונה של פמינה, בתה של מלכת הלילה, ומספרות לו שזרסטרו, שד מרושע, חטף את פמינה לטירתו. מיד מופיעה גם מלכת הלילה ומבטיחה לטמינו שבתה תהיה שלו לנצח אם יציל אותה ויחזירה למלכת הלילה. לאחר שהמלכה עוזבת מסירות הגברות את המנעול מפיו של פפגנו, והוא מצווה להתלוות לטמינו במסע אל טירתו של זרסטרו ולהיות לו לעזר. הן מעניקות לטמינו חליל קסום ולפפגנו מערכת של פעמונים קסומים שיגנו עליהם במהלך המסע, ומספרות להם שיופיעו גם שלושה ילדים שידריכו אותם במסעם.

תמונה שנייה: חדר נפלא במקדשו של זרסטרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונוסטטוס, משרתו המורי של זרסטרו, מנסה לפתות את פמינה כשפפגנו נכנס. מפוחדים אחד מן השני, פפגנו ומונוסטטוס בורחים לכיוונים נגדיים, אך פפגנו חוזר במהרה ומציג עצמו בפני פמינה. הוא מספר לה אודות טמינו, הנסיך יפה התואר, שנשלח להצילה, והם שרים יחדיו שיר הלל לאהבת בני האדם.

תמונה שלישית: חורשה ובה שלושה מקדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טמינו עומד בפני שלושה מקדשים – משני צדדיו נמצאים "מקדש הטבע" ו"מקדש ההיגיון", וממולו נמצא "מקדש החוכמה". שלושת הילדים מופיעים בפני טמינו ואומרים לו להיות איתן, סבלני וחרישי. הוא ניגש לאחד המקדשים בצדדים אך קול בלתי נראה מצווה עליו לסגת. הוא ניגש למקדש שבצד השני אך קול בלתי־נראה מזהירו לסגת בשנית. לבסוף הוא דופק על דלת "מקדש החוכמה" ובפניו מופיע נביא זקן, הדובר. הוא מסביר לטמינו ברוגע שזרסטרו אינו רשע – הוא למעשה השליט של מקדש החוכמה – ואין לסמוך על מילתה של אישה. שבועה עתיקה מונעת מן הדובר להרחיב, והוא נעלם. קולות בלתי־נראים אומרים לטמינו שאת האור יראה בקרוב או לעולם לא, ושפמינה עודנה בחיים.

טמינו מודה על כך ומנגן בחליל, ושומע כתשובה את חליל הפאן של פפגנו. בתקווה שפמינה נמצאת עם פפגנו, טמינו רץ לכיוון ממנו נשמע חליל הפאן, אך בדיוק מחמיץ אותם כשהם רצים לכיוון אחר כדי למצוא אותו. פמינה ופפגנו נתפסים על ידי מונוסטטוס ועבדיו, אך פפגנו נזכר בפעמוני הקסם ומנגן בהם, ולמשמע קולם העבדים רוקדים מכושפים.

תרועות ומקהלה ממאחורי הקלעים מודיעים על הגעתו של זרסטרו. כשהוא מופיע, פמינה מבקשת ממנו מחילה על שניסתה לברוח, ומסבירה שעשתה זאת עקב נסיונותיו של מונוסטטוס לפתותה. טמינו, אשר נתפס על ידי מונוסטטוס, מובל פנימה, וכשטמינו ופמינה מזהים זה את זו הם מתחבקים. מונוסטטוס זועם על התנהגות זו, ומבקש מזרסטרו שיענישם, אך זרסטרו מעניש את מונוסטטוס במקום ודן אותו לשבעים ושבע מלקות. זרסטרו מתייחס להתנהגות האוהבים באדיבות, ושולח אותם לעבור את מבחני ההיטהרות.

דמותו של פפגנו

מערכה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה ראשונה: חורשת דקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכהנים נכנסים בתהלוכה, וזרסטרו מודיע שטמינו מעוניין להצטרף למסדר שלהם. הוא מתחייב למעלותיו של טמינו, ומסביר שהאלים ייעדו את פמינה לטמינו, ולכן הוא לקח אותה מאמה. הוא ממנה שני כהנים כמדריכים לטמינו ופפגנו, וכולם מצטרפים לתפילת הלל לאיזיס ואוזיריס.

תמונה שנייה: לילה בחצר המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני כהנים מובילים את טמינו ופפגנו ומשאירים אותם לבדם. טמינו מוכיח את פפגנו על פחדיו, והכהנים חוזרים כדי לבדוק את נכונותם של טמינו ופפגנו לעבור את מבחני הקבלה. שניהם מסכימים, אחרי שטמינו מהסס, ונשארים בחשכה לאחר שהם נודרים נדר של שתיקה. שלוש הגברות חוזרות ומנסות לשכנעם לחזור לשירותה של מלכת הלילה, אך קולות בלתי־נראים קוראים לגיהנום שיקח אותן, והן מסתלקות.

התפאורה של שינקל, מערכה שנייה, תמונה שלישית

תמונה שלישית: גן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונוסטטוס מוצא את פמינה ישנה, ועומד לתקוף אותה כאשר מלכת הלילה מופיעה. הוא נסוג ומצותת. לאחר שהיא מגלה שטמינו מצטרף למסדר, נותנת המלכה לפמינה פגיון ומצווה עליה להרוג איתו את זרסטרו ועוזבת בכעס מונוסטטוס מופיע שוב, לוקח את הפגיון מפמינה ומאיים לבגוד בה אם לא תכנע לו. זרסטרו מתערב ומציל את פמינה, ולהפצרותיה של פמינה בשם אמה, מבטיח לה שנקמה אינה קיימת במקדש והוא לא יפגע בה.

תמונה רביעית: חלק אחר במקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני הכהנים מכניסים את טמינו ופפגנו ועוזבים. פפגנו מתחנן לשתייה, ומיד אישה זקנה ומכוערת מופיעה ומביאה לו כוס מים. הוא מפטפט איתה, אך היא נעלמת למשמע קול רעם לפני שהוא מספיק לגלות את שמה. שלושת הילדים מופיעים, נותנים לטמינו ולפפגנו את כלי הנגינה הקסומים שלהם, ומזמינים אותם לסעודה שעולה מן האדמה. פפגנו מתחיל לזלול, אך טמינו מנגן בחליל ופמינה מופיעה. מאחר שטמינו נדר נדר של שתיקה, הוא לא מדבר איתה, והיא בטוחה שאינו אוהב אותה יותר ועוזבת בייאוש.

תמונה חמישית: פנים הפירמידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכהנים מודים לאלים על שטמינו ראוי להצטרף למסדר, והוא ופמינה מובאים ונאמר להם להגיד מילות פרידה אחרונות. הם נלקחים בנפרד והכהנים יוצאים. כשפפגנו מגיע הוא לכוד בלהבות. הכהן השני מסביר לו שלעולם לא יכיר את נחת המסדר מאחר שהוא לא מתאים, אך לפפגנו לא אכפת. הוא רק חפץ בכוס יין, ומקבל אותה מיד. הוא מתחיל להרגיש כמיהה לאישה, ומיד מופיעה האישה הזקנה ואומרת לו שהוא מוכרח לשאת אותה אחרת ישאר לבד לנצח. הוא מסכים לאחר היסוסים רבים, כשהיא אומרת לו שהאלטרנטיבה היא חיים עלובים בשבילו. באותו רגע היא הופכת לנערה יפה, זוהי פפגנה, בת זוגו, אך הכהנים מגרשים אותה.

תמונה שישית: גן דקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושת הילדים מביטים בפמינה מתקרבת עם הפגיון של אמה, ועומדת להתאבד איתו. הם עוצרים אותה בדיוק בזמן ומבטיחים לה שטמינו עדיין אוהב אותה.

תמונה שביעית: מחוץ למערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני אנשים בשריון עומדים להוביל את טמינו למבחן האחרון שבו יטוהר באמצעות אש ומים, כאשר קולה של פמינה נשמע – היא הגיעה כדי להצטרף אליו במבחן. יחדיו הם עוברים באש ובמים, טמינו מנגן בחליל הקסם, והם יוצאים ללא פגע.

תמונה שמינית: גן דקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיואש מכך שאיבד את פפגנה, פפגנו עומד לתלות את עצמו בעזרת חבל , אך שלושת הילדים ממהרים להצילו ואומרים לו שצליל הפעמונים הקסומים שלו יביא אליו את פפגנה. הוא מנגן בהם והיא מופיעה, והזוג מתאחד בשמחה בדואט המוכר (פה... פה... פה... פפגנו... פפגנה...).

תמונה תשיעית: נוף פראי והררי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונוסטטוס, מלכת הלילה ושלוש הגברות עומדים לתקוף את המקדש, אך ברקים ורעמים מכניעים אותם והם מובסים. זרסטרו מודיע במקדשו על ניצחון השמש על החשכה, וכולם מצטרפים לשיר סיום האופרה שבו טמינו ופמינה מתארסים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]