חמשת הכללים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חמשת הכללים, או חמשת הצוויםפאלי: פאנצ'אסילה), הם חמישה חוקים המהווים את קוד ההתנהגות הבסיסי בבודהיזם. בודהיסטים מכל הזרמים הבודהיסטים שאינם נזירים, מקבלים על עצמם צווים אלה.

חמשת הצווים הם:

  1. הימנעות מלקיחת חיים של כל יצור (פנאטיפטה).
  2. הימנעות מלקיחת דבר שלא ניתן ביודעין, לרבות דברים שנמצאו.
  3. הימנעות ממיניות לא נאותה. כלל זה לפעמים מתורגם גם הימנעות ממניות מזיקה או לא אחראית.
  4. הימנעות מאמירת שקר.
  5. הימנעות מנטילת חומרים משכרים המובילים לחוסר אחריות או פוגעים בתודעה.

האנשים הרגילים מבטיחים ללכת על פי צווים אלה בזמן שהם הופכים לבודהיסטים, כאשר הם "לוקחים מחסה" בשלוש אבני החן: בבודהה (מורה), בדהרמה (לימוד), ובסנגהה (קהילת הנזירים והנזירות). מתרגל שאינו נזיר הלוקח על עצמו את הצווים נקרא אופאסקה (חסיד בעל בית).

נאמר שהבודהה חשב על חמשת הכללים מתוך חמלה, ולא מתוך רצון לשלוט בהולכים אחריו, ולכן יש לקחת אותם מתוך רצון חופשי ולא בתור צווים שמקורם בישות אלוהית. יש לראות בהם קווים מנחים לעבר חיים של הארה, ולא סתם כחוקי מוסר שנכפים מבחוץ ושיש לציית להם בכל זמן. החוקים נועדו לאפשר חיים בצוותא שתומכים בתרגול הדרך הבודהיסטית וכן לתת איזון פסיכולוגי ומניעה של קונפליקטים.

הבודהה אמר שציות לכללים הוא מתנה של אדם לעצמו ולאחרים.[1] הוא גם תיאר את התגמולים של הליכה אחר הכללים[2], ואת ההשלכות הרעות של שבירתם[3].

מלבד חמשת הכללים, כל אדם יכול לקבל על עצמו דרגות גבוהות יותר של תרגול: שמונה, עשרה – או נזירות מלאה, שבה מעל מאתיים כללים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]