חנוכת המזבח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אילוסטרציה של מזבח העולה, 1901

חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ הוא שמה של הקרבת הקורבנות בפעם הראשונה על גבי מזבח העולה בבית המקדש.

לרוב הדעות, שמו של חג החנוכה נגזר משם זה, משום שלאחר שהגיעו החשמונאים לבית המקדש בפעם הראשונה, בנו מחדש את המזבח[1], ולאחר מכן, חנכו אותו.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור שם זה הוא במילה "חינוך" שפירושה - יצירת הרגל. היות שמטרת הקרבת הקורבנות הראשונים על המזבח היא, כביכול, הרגלת המזבח לעבודתו (הקרבת קורבנות), נקרא שם המעמד 'חנוכה'[2].

פרטי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור בתורה להקרבת הקורבנות על המזבח הוא בספר שמות:

"וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד. אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם"

חלק מהמפרשים מסבירים שמקור מצוות חנכת המזבח היא בפסוק זה, בו התורה מצווה על הקרבת הקורבנות בכל יום, ובין השאר, על הקרבת הקורבנות הראשונה. אז, נקראת העבודה בשם 'חנכת המזבח'.

חנכת המזבח נעשית על ידי הקרבת קורבן תמיד של שחר, כך שהיא חייבת להתקיים בבוקר. אם נגמרה הכנת המזבח בערב, שאז אי-אפשר להקריב את התמיד של שחר, נדחית החנוכה למחרת, ובאותו היום לא מקריבים על המזבח כלל.

בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות מספר מחלוקות במצווה: רוב מוני המצוות לא הגדירו את מצווה זו כמצווה בפני עצמה במניין המצוות, אלא כפרט בתוך מצווה אחרת, ביניהם הרמב"ם, רבי סעדיה גאון וספר החינוך. הסבר לכך ניתן על ידי הראשונים: חנכת המזבח היא למעשה פרט במצוות הקורבנות (התמידין) הרגילה שקיימת תמיד, ובפעם הראשונה שהיא מתבצעת, היא נקראת בשם 'חנוך'. לעומתם, קיימים כאלו שאכן מחשיבים מצווה זו כמצווה בפני עצמה, הידוע בהם הוא בעל ההלכות גדולות.

מחלוקת נוספת היא בנוגע לזמן קיומה: הרמב"ם סובר שמצוות חנוכת המזבח היא אינה לדורות אלא הייתה מצווה זמנית וחד-פעמית בלבד[3] - כאשר נחנך המזבח בפעם הראשונה על ידי משה רבינו. הרמב"ן חולק עליו, וסובר שחנכת המזבח היא אכן מצווה לדורות. לדעת החזון איש המצווה אינה מתקיימת כאשר רק נפגם המזבח ואז תוקן. לפי זה, טוען החזון איש, מצוות חנכת המזבח התקיימה בחנוכת בית המקדש הראשון כאשר הושלמה בנייתו בידי שלמה, בחנוכת בית המקדש השני כאשר הושלמה בנייתו בידי עזרא הסופר, ובחנוכתו העתידית של בית המקדש השלישי בגאולה.

בחג החנוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שניצחו החשמונאים את היוונים בשנת 164 לפנה"ס, הצליחו לשחרר את ירושלים ובית המקדש מידי היוונים. מכיוון שהמזבח טומא בידי היוונים, ניתצו אותו החשמונאים ובנו אותו מחדש. לאחר מכן, ערכו לו את חנכת המזבח בהקרבת קרבנות ובחגיגות שמחה.

"ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים, ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה, ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים. ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם, ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. ותהי שמחה גדולה בכל העם כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'."

ספר מקבים א' פרק ד' פס' נ"א- נ"ז

על שמה של חנכת המזבח, כנראה, נקבע השם לחג שנקבע לאחר מכן לזכר נס פך השמן וניצחונם של החשמונאים במרד נגד היוונים, כ"חג החנוכה".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לאחר שנטמא בידי היוונים והיה פסול לשימוש.
  2. ^ פירוש המשניות לרמב"ם על המשנה במסכת מנחות דף מ"ט עמוד א.
  3. ^ "קנאת סופרים" לספר המצוות מסביר, שאומנם הרמב"ם מסכים עם הרמב"ן, שחנוכת המזבח הנה מצווה לדורות, והסיבה לאי-הזכרת מצווה זו במניין המצוות היא משום שמספר הקרבנות בעת חנוכת המזבח היה שונה מפעם לפעם.