משנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כותרת מעוטרת למשניות בש"ס מהדורת פרנקפורט ה'ת"פ

הַמִּשְׁנָה היא הקובץ הראשון בתורה שבעל פה, ומכילה הלכות שנאמרו בידי התנאים. ישנן דעות שונות מתי הוחל בניסוח המשנה, אך מוסכם כי עריכתה וניסוחה הסופיים נעשו בסוף תקופת התנאים, בתחילת המאה השלישית לספירה, על ידי רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו.

חלקי המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר שורות מכתב יד קאופמן: מסכת אבות, פרק א', משנה ו' ומשנה ז'. כתב-היד, שנחשב לאחד מכתבי-היד החשובים ביותר של המשנה, מתוארך לסביבות המאה ה-12.

המשנה מחולקת לשישה סדרים (ש"ס):

נהוג להשתמש בראשי התיבות של - זמ"ן נק"ט, כדי לסייע בזיכרון סדר זה.[1]

כל סדר נחלק למסכתות – 63 סך הכול. כל מסכת נחלקת לפרקים. כל פרק נחלק לקטעים הנקראים "הלכות" (בתלמוד הירושלמי) או "משניות" (בתלמוד הבבלי וכפי שנהוג היום). בעוד שחלוקת הפרקים קבועה יחסית וזהה ברוב כתבי היד, חלוקת ההלכות שונה בין כתבי היד השונים, ונראה שלא הייתה בה אחידות מעולם. גודלם של הפרקים אינו שונה מאוד מאחד לשני, ונראה שזה היה שיקול עיקרי בחלוקת הפרקים, ולא רק החלוקה העניינית[דרוש מקור].

במשנה יש 523 פרקים, אולם ברוב המהדורות המודפסות כיום נוספו הפרק הרביעי של מסכת ביכורים, שבמקורו היה חלק מהתוספתא, וכן "פרק קניין תורה" שנהפך לפרק השישי של מסכת אבות.

מסכתות המשנה
זרעים מועד נשים נזיקין קדשים טהרות
ברכות (57) שבת (139) יבמות (128) בבא קמא (79) זבחים (101) כלים (254)
פאה (69) עירובין (96) כתובות (111) בבא מציעא (101) מנחות (93) אהלות (134)
דמאי (53) פסחים (89) נדרים (90) בבא בתרא (86) חולין (74) נגעים (115)
כלאיים (77) שקלים (52) נזיר (60) סנהדרין (71) בכורות (73) פרה (96)
שביעית (89) יומא (61) סוטה (67) מכות (34) ערכין (50) טהרות (92)
תרומות (101) סוכה (53) גיטין (75) שבועות (62) תמורה (35) מקואות (71)
מעשרות (40) ביצה (42) קידושין (47) עבודה זרה (50) כריתות (43) נדה (79)
מעשר שני (57) ראש השנה (35) עדויות (74) מעילה (38) מכשירין (54)
חלה (38) תענית (34) הוריות (20) תמיד (34) זבים (32)
ערלה (35) מגילה (33) אבות (108) מדות (34) טבול יום (26)
בכורים (39) מועד קטן (24) קינים (15) ידיים (22)
חגיגה (23) עוקצים (28)

סגנון המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשון המשנה דחוסה, יש המשווים אותה ללשון שירה. המשנה נאמרה בעל פה, והיא מלאה באמצעים לשוניים, צורניים, ותוכניים המקלים על הזיכרון.

בחלק מן המקרים ההלכות במשנה הן חד-משמעיות, אך במקרים רבים מובאות במשנה כמה דעות חלוקות ללא הכרעה ברורה. לעיתים רחוקות מפרשת המשנה את טעמי ההלכה, או מביאה ויכוח הלכתי. נדירים המקרים שבהם כוללת המשנה אמירות שאינן הלכתיות כלל ועיקר.

לעיתים המשנה גולשת לדון בענייני אגדה.

המשנה הפותחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשם הדגמה למבנה הבסיסי של המשנה, מובאת כאן המשנה הפותחת את הקובץ, הדנה בזמן קריאת שמע של ערבית. ניתן ללמוד מהמשנה הראשונה רבות על אופי המשנה כולה.

מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית?
מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן,
עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה – דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד חֲצוֹת.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה.
אָמְרוּ לוֹ: לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע.
אָמַר לָהֶם: אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר – חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת.
וְלֹא זוֹ בִלְבַד: אֶלָּא כָּל מַה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים "עַד חֲצוֹת" – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
וְכָל הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים "עַד חֲצוֹת"?
כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה.

במשנה זו מובאת מחלוקת בת שלוש דעות שונות לגבי סוף זמן קריאת שמע. כיון שהייתה טקסט שנלמד בעל פה, המשנה ערוכה לעיתים בצורה של דיאלוג או שאלות ותשובות, ומרבה להביא מחלוקות בלא פסיקה הלכתית. המשנה גם אינה מציגה חומר רקע לנושאים הנידונים בה, כמו העובדה שיש להגיד בכל ערב ובכל בוקר קריאת שמע, או בכלל הגדרתה של קריאת שמע ומדוע יש לקרוא אותה, מאחר שכל אלו מובנים מאליהם למנסחי המשנה, ולכן משנה זו פותחת רק בשאלה, "מאימתי?".

התשובות המובאות לשאלה מתי יש לומר את קריאת שמע מבטאות את המתח של המשנה בין הישן לחדש. הן אינן ניתנות באמצעות ציון זמן טבעי כמו צאת הכוכבים או שעות היום, אלא על פי נוהג שהתקיים על ידי הכוהנים. החוקרים חלוקים אם אמירת שמע בערב הייתה נהוגה בקרב הכוהנים בבית המקדש, או שמא הייתה נהוגה לאחר מכן. אולם בלא צל של ספק, קושרת המשנה בין אמירת שמע לבין המקדש שחרב כמאה חמישים שנה לפני חיבורה, ומבטאת את המתח שקיים פעמים רבות במשנה בין חידוש לבין שימור. המשנה מארגנת מחדש את סדר החיים היהודי בעולם שבו בית-המקדש כבר חרב, והפולחן אינו נמצא בידי הכוהנים אלא בידי כלל ישראל. מאידך, המשנה קושרת את אורח החיים המתחדש ומעגנת אותו באורח החיים הישן, לכן המשנה כבר בפתיחתה מעגנת את סדר היום החדש על פי הסדר שהיה נהוג בבית המקדש.

תרבות המחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

העובדה, שעורכי המשנה והתלמוד ומאמרות חז"ל השונים פעמים רבות הציגו את המחלוקות השונות בין החכמים לא פתורות והביאו אותן לקורא כפי שהן ללא פתרון הלכתי, יכול לתמוה. אמנם במשנה עצמה נתנו חכמים תשובה לזה. במסכת עדויות פרק א': ולמה שנו דברי המעוטים כדי לבטלם, שאם יאמר אדם כך מקובלני יאמרו לו מפי חכם פלוני קבלת [והרי אין הלכה כדבריו]

במילים אחרות, לפעמים חשוב להזכיר גם השיטות שלא נפסקו להלכה, דווקא כדי לעקוב אחריהן ולגדור בעדם.

אולי עובדה זו גם מבטאת את ערך הסובלנות ביחס להלכה היהודית. כך גם, כאשר נערך בספרות חז"ל ויכוח הלכתי שנפתר לפי דעה אחת המקובלת על פי רוב, יבוא לצידה מגוון הדעות כולו בשעת הדיון והמבטא את הדעה או הדעות שלא התקבלו בפתרון. הדבר נועד כדי להעניק את הפתח להבנה עמוקה של ההלכה. בעקבות הגישה של ספרות חז"ל המייצגת פלורליזם ופתיחות התעורר בלבול לגבי הלכה למעשה, שכן לעיתים קרובות לא נמצאה הלכה ברורה בנושאים שונים אותן לא התירו המשנה, התלמוד וספרות החכמים.

בימי הבינים החלה להסתמן תפנית ביחס להלכה ובצורך בהלכה פסוקה וברורה והתחילו להכתב קודקסים הלכתיים לגבי כל נושא. דוגמאות לכך ניתן למצוא במשנה תורה של הרמב"ם, בספר החינוך ומאוחר יותר בשולחן ערוך. למרות השוני והצורך בהלכה ברורה, עד היום ממשיכים להשתמש במתודה של הדיון ההלכתי בבית המדרש "החברותא" כפי שמוצגת בכתבי חז"ל, כדי להבין את עומק המתודה לדרישת הלכה, פילפול בתורה ובאופן קביעת ההלכה בעבר וכיום.

המעבר ללימוד בסגנון המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב החוקרים סוברים שדרך המדרש קדמה לדרך המשנה. הם מבססים זאת על ראיות פנימיות בחז"ל ועל דברי רב שרירא גאון. הרב יצחק אייזיק הלוי, מראשוני חוקרי התלמוד, חולק וסובר שדרך המשנה הייתה מאז ומעולם. גם אברהם גולדברג, סבור כך, והוא מבסס את דבריו על מגילת המקדש, מעין תורה שבעל פה איסיית שאינה מתבססת על דרשת הפסוקים, והוא מניח שגם לפרושים הייתה תורה שבעל פה שכזו.

בין החוקרים הסוברים שדרך המדרש קדמה שוררת מחלוקת בנוגע לתיארוך המעבר ולסיבות שהביאו אליו. לגבי התיארוך, ההשערות נעות החל מתחילת ימי בית שני (רס"ג) ועד לתקופת יבנה, אחרי חורבן הבית (אלבק). השערות נוספות הן תחילת תקופת הזוגות (אפשטיין), מותו של רבן גמליאל הזקן (רד"צ הופמן) ועוד.

דעות רבות נאמרו בקשר לסיבות שהובילו למעבר, ונראה שמדובר בצירוף של כמה מהן:

  1. הקושי ללמוד על פי הפסוקים, כיוון שמצוות שונות נזכרות בכמה מקומות בתורה שבכתב.
  2. ריבוי ההלכות שאינן מעוגנות במקרא, מפני שהן תקנות חז"ל או שנתקבלו במסורת.
  3. ידיעותיהם של הכהנים במקדש ביחס להלכות העבודה פחתו מסיבה כלשהי. החכמים נאלצו ללמדם הלכות אלה וכך נוצרו קובצי הלכה של עבודת המקדש. בהמשך זה התפתח לנושאים נוספים[דרושה הבהרה].
  4. "לימוד כזה הוא מלאכה כבדה, כי הוא לבד מעשה הזיכרון וכמעט אין חלק בו לכח ההיקש וההגיון, ואיך יחזיקו בו באורך הימים אנשי בית יעקב הנודעים מאז לאנשי בינה ויש בהם כוח לעמוד בהיכל הפנימי של ההגיון ועומק המחשבה, להוציא חדשות ונצורות, לדמות דבר לדבר, לטחון סלעים זה בזה ולהקים מגדלות! ומלבד שהנפש היפה תגעל בלימוד זכרוני כזה..." (זכריה פרנקל, דרכי המשנה)
  5. הצדוקים ערערו על חלק מן ההלכות שאין להן מקור בתורה. כתוצאה מכך הסתירו חכמים את מקור ההלכות, כדי שלא יהיה מקום לערער.
  6. אנטיוכוס גזר על מי שיימצא בידו ספר התורה, אך לא גזר על לימוד ההלכות בלא ספר התורה.
  7. גזרות הרומאים נבעו מחשד שלהם ביחס לתורה. המשנה נערכה כדי להבהיר שאין מקום לחשדות אלה.

סיבות אלו ככל הנראה גרמו למעבר איטי לדרך המשנה, עד שדרך זו הפכה למרכזית ודרך המדרש למשנית.

עריכת המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתי נערכה המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב כלשהו הוחלט על קיבוץ ההלכות שנאמרו עד אז בלשון חופשית, לטקסט אחיד ומחייב שיהווה קאנון של כל העם היהודי. לעריכה היו ככל הנראה שלבים רבים, בין החוקרים קיימים חלוקי דעות בנוגע לחלקו של כל דור בעריכה:

המוסכם על כולם הוא שהעריכה הסתיימה על ידי רבי יהודה הנשיא, "רבי", שהיה תלמיד של כל תלמידי ר' עקיבא.

רבי הצליח לבצע מלאכה מורכבת זו . בצעירותו עזב את בית אביו ויצא לנדוד בין בתי המדרש של חכמים אחרים. לימודיו אצל החכמים השונים הביאו לידי כך שהוא קלט מסורות שונות ושיטות הלכה שונות ,כשהגיע לנשיאות ,הכניס לביתו חכמים רבים. חכמים אלו קיבלו את כל צורכיהם מבית הנשיא ובתמורה לכך הם סייעו לרבי באיסוף התורה שבע"פ ובעריכתה.

כחמישים שנה ישב רבי על כס הנשיאות ובכל התקופה הארוכה הזאת הוא ניפה ובירר את כל דיברי החכמים, מיין אותם לפי נושאים וחילק אותם לסעיפים.

כל הלכה שנכלל באוסף של רבי, נקראת " משנה" .את כלל המשניות חילק רבי לשישה סדרים ( ש"ס ) לפי הנושא הכללי שבו הם עוסקים .כל סדר וסדר מתחלק לכמה מסכתות ,וכל מסכת מחולקת לפרקים, הפרקים כוללים מספר משניות. כל ששת הסדרים הם ספר "המשנה " שנערך בידי רבי.[6]

עריכת המשנה על ידי רבי

פועלו של רבי יהודה הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקרים והחכמים לאורך כל הדורות, הוכיחו שבמשנה משובצות משניות קדומות (הרבה לפני זמן ר"ע) ולפעמים אפילו קובצי משנה שלמים (אולי אפילו מסכתות). ברור שרבי השתמש במשניות שהיו לפניו, ולא רק כתב בעצמו, אם כי לא ברור באיזו מידה מדובר ביצירה שלו ובאיזה מדובר בחומרים קדומים. קיימים קשיים ושאלות רבות בנוגע לעריכת המשנה. הקשיים כוללים:

  • השמטות - נושאים חשובים רבים שלא הוכנסו למשנה או שמוזכרים בה בקושי (ברכת המצוות, חנוכה, הלכות ציצית ותפילין, עיבור השנה, גרות מילה ועוד).
  • חוסר עקביות בסידור המשנה (שילוב בין דרך אסוציאטיבית לדרך תימטית וכדומה). משניות שמופיעות כמה פעמים, משניות חשובות שמופיעות בסוף נושא או משניות זוטרות המופיעות בתחילתו ועוד.
  • חוסר עקביות בפסיקת ההלכה (מתי מובאת דעה כ"סתם משנה" ומתי בצירוף שם החכם, מתי הובאו כל הדעות ומתי רק חלק).

לחלק מהשאלות לא נמצא פתרון עד היום, אך החוקרים מנסים לענות בשיטותיהם. חוקרים רבים פותרים את הבעיות בגישה פילולוגית לפיה רבי היה כבול לנוסח שהיה לפניו והוא לא רצה לסטות ממנו (אלבק). חוקרים אחרים סוברים שרבי דווקא ניסה לפסוק הלכה, עד כמה שהיה יכול, על פי מה שהוכרע בבית דינו, ומכאן נוצרו הבעיות (אפשטיין). טיעונים פילולוגיים נוספים מועלים על ידי חוקרים אחרים.

גישה אחרת טוענת שרבי ניסה ליצור טקסט קל לזיכרון בעל פה, וזאת הסיבה לקשיים שיש בו, גם גישה זו לא מספקת מענה לשאלות אחרות.

החוקר אברהם גולדברג טוען שהשיקולים שהובילו את רבי היו שיקולים פדאגוגיים של הסברה טובה ועושר השיטות.

גישה חדשנית הצוברת תאוצה בעשורים האחרונים נקראת "הגישה הספרותית". על פי גישה זו, רבי ערך את המשנה תוך שימוש באמצעים ספרותיים כמו "פתיחה מעין חתימה", תקבולות, משחקי מילים ועוד. פענוח של האמצעים הספרותיים ישפוך אור נוסף על הבנת המשנה ועל הנושא הנידון בה. הדוגלים בגישה זו טוענים כי אין אפשרות לנתק בין תוכן המשניות לבין צורת העיצוב שלהם. בין הלומדים בגישה זו ניתן למנות את אברהם וולפיש, שאף הקדיש לכך את עבודת הדוקטורט שלו.

רוב דברי התנאים לא נכנסו למשנה. דברי תנאים, שלא הוכנסו למשנה, מכונים ברייתא (חיצוני). בנוסף למשנה קיימים קבצים נוספים של דברי תנאים, בהם התוספתא, אשר נערכה על פי אותו סדר כמו המשנה, ומדרשי ההלכה דוגמת מכילתא דרבי ישמעאל, המכילתא דרשב"י, ספרא, ספרי במדבר, ספרי זוטא במדבר וספרי דברים, מכילתא לדברים וספרי זוטא דברים. ברייתות רבות נוספות משוקעות בתוך קבצים אמוראיים דוגמת התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי ומדרשי האגדה. ברייתות רבות נוספות אבדו במהלך הדורות ולא הגיעו לידינו.

חתימת המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניסוח והקונספט הסופי של המשנה התבצע על ידי רבי יהודה הנשיא. יש אומרים[7] שהמשנה נחתמה בשנת ג' אלפים תתקע"ח (218 לספירה), 150 שנה לאחר חורבן בית שני. אמנם, לפי ספר הקבלה[8] נחתמה בשנת ג'תתקמ"ח (188 לספירה), 120 שנה לאחר החורבן.

כתיבת המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את ההלכה בתקופת חז"ל היה מקובל ללמוד במתכונת של שינון, מבלי להעלותה על הכתב, ועל כן היא כונתה 'תורה שבעל פה'. כפי הנראה, המשנה לא נלמדה מן הכתב אלא מתחילת תקופת הגאונים, כאשר רבו ההלכות ונכתבו התלמודים. יש דעות במסורת התולות את כתיבת המשנה בקשיי החורבן והגלות, אך אין לדבר סמך במקורות.

ישנם חוקרים הטוענים שהמשנה אומנם לא נלמדה מן הכתב בבית המדרש, אך הלומדים נהגו לרשום לעצמם רשימות בבית לשינון עצמי. ניתן למצוא לכך סימוכין מסיפורים שונים בתלמוד על "מגילות סתרים" שנכתבו בימי התנאים ונמצאו בתקופה מאוחרת יותר.[9]

בתלמוד אומר רבי יוחנן, כי: "סתם מתניתין (משנה) רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכלהו אליבא דרבי עקיבא." (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ו, עמוד א') בפשטות משמע כי כל אחד מחיבורים אלה נכתב על פי תורת אותו תנא, אך רב שרירא גאון מסייג אמירה זו, וכותב כי אין משמעות הדבר שמה שנאמר ללא ציון הוא מדברי אותו תנא, אלא שדבר הלכה זה עבר במסורת באמצעות בית המדרש של אותו תנא.[10]

לימוד המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלתר קציזנה, שני יהודים באים בימים קוראים במשנה בבית הכנסת, פרט מתוך "פינסק: פורטרט" (Portraits of Pinsk, Poland), פורסמה 1924

בימים שלאחר עריכת המשנה, היא הפכה לקובץ הלכתי דומיננטי, ושינתה את פני עולם לימוד ההלכה. מקובל לציין את המעבר בכינוי חכמי התקופה: עד ימי המשנה החכמים נקראו תנאים, ולאחר חתימת המשנה נקראו החכמים אמוראים. האמוראים בבבל ובארץ ישראל למדו את ההלכה בהתאם למשנה ואסרו על עצמם לחלוק על דברי התנאים.

לאחר דורות נוספים של לימוד הלכה, המסורות הפרשניות וההלכתיות לגבי המשנה התגבשו לחיבור נפרד - התלמוד. הן בתלמוד הבבלי והן בתלמוד הארצישראלי ('הירושלמי'), המשנה היא הבסיס לכל, ועליה מושתתים הדיונים השונים. עם זאת, התלמודים עסקו בעיקר בחלקי המשנה הנוגעים להלכה, ועל כן לחלק מן המסכתות הדיון התלמודי הוא חלקי, או שכלל לא קיים.

בנוסף לתפקידה ההלכתי, משמשת המשנה כיום במחקר גם כמקור ידע לגבי אורחות החיים ולגבי השפה של התקופה שבה נכתבה.

סגולות ללימוד משניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדרש תלפיות כתוב שאשר בן יעקב מוציא את כל הלומד משניות מתוך גיהנום (עמוד מא):

איתא בספר מזבח יעקב (דף י״ח) שם האר״י הקדוש ז״ל שאשר (בן יעקב) היה עוסק בתורה ובמשנה יותר מהחייב. ולאחר פטירתו של אדם כשדנין אותו בגיהנם קורא לכל שבט ושבט שיצילהו משם ואין קול ואין עונה. משקורא לאשר משיב לו אשר קראת מימיך משנה אם אומר לו הן. מיד מוציא אותו מגיהנום בזכות המשנה.

שינון משניות בעל פה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבי יד של המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל לחלק את עדי הנוסח של המשנה לשני סוגים – הטיפוס המזרחי, הכולל משניות שהועתקו בכתבי היד של התלמוד הבבלי; והטיפוס המערבי, הכולל כתבי יד של "סדר משנה", כלומר כתבי יד של משניות בלבד ללא תלמוד. בין הטיפוסים השונים ישנם הבדלים בתוכן ובלשון, ולפיכך לחלוקה זו נודעת משמעות הן לחקר נוסח המשנה ועריכתה, והן לחקר לשון המשנה.

רוב כתבי היד של "סדר משנה" הם מהמאה ה-13 ואילך, ורק מספר כתבי יד מוקדמים יותר קיימים בידינו כיום. העתיק מכולם והחשוב שבהם הוא כתב יד קאופמן, שזמן כתיבתו מוערך למאה ה-11-12 לספירה. זהו כתב יד המכיל את כל נוסח המשנה למעט דף אחד,[11] בתוספת ניקוד שככל הנראה התווסף מאוחר יותר. כתב היד שוכן כיום בספרית האקדמיה למדעים בבודפשט. כתב יד נוסף הוא כתב יד פַּרמה, המכיל אף הוא את כל נוסח המשנה, אשר נכתב ככל הנראה במאה ה-11 באיטליה. החלק הראשון של כתב היד מנוקד ניקוד מלא, והשאר בניקוד חלקי. גם בכתב יד זה משערים שהניקוד התווסף מאוחר יותר. ניקודו הוא "ספרדי", כלומר הוא נוטה לבלבל בין פתח לקמץ ובין צירי לסגול. כתב יד מאוחר יותר הוא כתב יד קיימברידג' (מכונה גם "כתב יד לו" על שם המהדורה של כתב היד שהוציא לאור ויליאם הנרי לו [Lowe]) משנת 1350 לספירה לערך. כתב יד זה אינו מנוקד. שלושת כתבי היד הללו כוללים את כל ששת סדרי המשנה למעט חוסרים מקומיים. בנוסף להם, יש כתבי יד שכוללים יחידות קצרות יותר, כגון כתב יד פרמה ב המכיל את סדר טהרות.

שלושת כתבי יד אלו מייצגים בעני החוקרים, את הנוסח הארצישראלי של המשנה.

כתבי יד מוקדמים, אם כי חלקיים, הם כתבי יד שנמצאו בגניזה הקהירית, שחלקם הוא עוד מימי הגאונים.

מהדורות מדעיות של נוסח המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התקדמות מחקר מדע התלמוד נוצר צורך ליצור מהדורה מדעית מדויקת של נוסח המשנה, מתוך השוואה פילולוגית של כתבי היד המדויקים. מהדורה מדעית אחידה על כל המשנה לא נערכה עדיין, אבל מסכתות אחדות יצאו במהדורות מדעיות כעבודות דוקטורט וכספרים: סוכה (מנחם צבי פוקס), נידה (תרצה מיטשם), עבודה זרה (דוד רוזנטל), אהלות, שבת, עירובין (אברהם גולדברג), אבות (שמעון שרביט), כתובות (ירחמיאל ברודי), שקלים (אליעזר פינצ'ובר). פרופ' דוד רוזנטל השלים את עבודתו על מהדורה מדעית של כל סדר נזיקין, אך זו טרם ראתה אור.

שני ניסיונות להוציא מהדורה מדויקת של המשנה נעשו עד כה:

מפרשי המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשנות המשנה

למשנה נכתבו פירושים רבים, אם כי פחות מאשר לתלמוד הבבלי. סיבה אפשרית אחת לכך היא שהבנת המשנה פשוטה יחסית, והיא כתובה בעברית ארץ ישראלית. סיבה אפשרית אחרת היא שהתלמוד הבבלי הפך להיות הנושא המרכזי הנלמד, והבסיס הישיר לספרי הפוסקים (כגון הרי"ף, הרמב"ם ובעלי התוספות), ולכן עליו נכתבו רובם המכריע של הפירושים. המאסף הוא הפירוש הקדום ביותר המצוי בידינו על כל שישה סדרי משנה.

הקלאסיים שבהם:

  • פירוש המשניות לרמב"ם (1138 - 1204). הפירוש נכתב במקור בערבית יהודית. התרגום העברי שנעשה בימי הביניים (על ידי מתרגמים שונים לסדרים שונים במשך כמה מאות שנים) מצורף למסכתות התלמוד במהדורת ש"ס וילנה. תרגום חדש לפירוש הרמב"ם נכתב בימינו על ידי הרב יוסף קאפח, מכמה כתבי יד, ובהם כתב ידו של הרמב"ם עצמו (שקיים היום בספריות של האוניברסיטה העברית בירושלים ושל אוניברסיטת אוקספורד).
  • פירושו של רבי עובדיה מברטנורא (1450 - 1510), הידוע כפירוש הרע"ב (נקרא "פירוש הרב" או "ברטנורא" בשפת הלומדים). זהו הפירוש היסודי ביותר על המשנה (בדומה לפירושו של רש"י לתורה ולתלמוד), והוא מבוסס בעיקר על פירושיהם של רש"י (על התלמוד) והרמב"ם. פירוש זה מופיע ברובן המכריע של מהדורות המשנה, והוא הפירוש הנפוץ ביותר למשנה מבין הפירושים הקלאסיים.
  • הפירוש "תוספות יום טוב" לרבי יום-טוב ליפמן הלר (1579 - 1654), נכתב כ"תוספת" לפירוש הרע"ב (בדומה ל"תוספות" על פירושו של רש"י לתלמוד), ונדפס בחיי המחבר. פירוש ארוך זה, או קיצורו ("עיקר תוספות יום טוב") נדפס ברוב מהדורות המשנה לצדו של פירוש הרע"ב. זהו פירוש רחב יותר מפירוש הרע"ב, ועוסק גם בקושיות ותירוצים על המשנה, וכן בקביעת הנוסח המדויק של המשנה.
  • הפירוש הפופולרי ביותר נכתב על ידי פינחס קהתי והודפס לראשונה בתוך "קונטרסים ללימוד המשנה היומית וההלכה היומית" על ידי "היכל שלמה" בירושלים בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים למאה העשרים. ולאחר מכן נדפס מחדש באופן עצמאי תחת הכותרת משניות מבוארות בשנת 1970. הפירוש נדפס מחדש בשנות התשעים בשתי מהדורות, באחת מהן מתחת לפירושו של הרב עובדיה מברטנורא. הפירוש ארוך יחסית ונוטה להביא מספר ביאורים אפשריים לעניינים שבמשנה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסח המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות.
  2. ^ רש"ג, אגרת רב שרירא גאון, בנימין מנשה לוין, תרפ"א, עמ' 18.
  3. ^ ר"ש מקינון, ספר הכריתות, קעסט-ליבוביץ, פרק חלק חמישי (לשון לימודים) שער ב סעיף נח.
  4. ^ רבי נחמן קרוכמאל, מורה נבוכי הזמן, יום טוב ליפמן צונץ, פרק יג.
  5. ^ זכריה פרנקל, דרכי המשנה, לפיסיא, תרי"ט, עמ' 213-216.
  6. ^ מדור לדור חלק ב', מעלות הוצאת ספרים בע"מ, תשנ"ד, פרק פרק ו', עמ' 58-59.
  7. ^ רב שרירא גאון בתשובתו המובאת בספר יוחסין, וכן בכוזרי מאמר ג' אות סז. וכן כתב רב ניסים גאון בהקדמה למסכת ברכות.
  8. ^ עמוד 57.
  9. ^ ראו למשל תוכנית המקדש בירושלמי מגילה פרק א', הלכה א', מגילת סממני הקטורת בבבלי יומא ל"ח א', מגילת סתרים בבלי שבת ו' א', פנקסו של אילפא במנחות ע' א', פנקסו של רב הלל ירו' כלאיים פ"א ה"א ופנקסיהם של זעירי, ר' יהושוע בן לוי ור' לוי בשבת קנ"ו א'.
  10. ^ איגרת רב שרירא גאון, עמ' 102-103, מהדורת הרב בנימין מנשה לוין, חיפה, ה'תרפ"א.
  11. ^ מסכת כריתות ג', ז' - ה', ב'.