חרות טקלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חרות טקלה לגסה
חרות טקלה עם תמונת אביה
חרות טקלה עם תמונת אביה. חדרה, 2018
לידה 1938 (בת 81 בערך)
אתיופיהאתיופיה קווארה, אתיופיה
מדינה ישראלישראל  ישראל
מקום מגורים חדרה
פעילות בולטת פעילה בעליית יהודי אתיופיה
שנות הפעילות 1982–
מקצוע אחות
בן זוג שיברו לגסה
פרסים והוקרה "גיבורת החברה הישראלית" מטעם פורום ירוסלם
חרות טקלה עם סיכת אסירת ציון, חדרה 2018
חרות טקלה בטקס של הנוער העובד והלומד, נתניה 2017

חרות טקלה לגסה (נולדה ב-1938) היא פעילת עלייה מקהילת יהודי אתיופיה, עסקה בשנות ה-80 של המאה ה-20 בפעילות מחתרתית לקידום העלייה לישראל. היא נעצרה על ידי השלטונות באתיופיה, נכלאה למשך כשנתיים, ולאחר עלייתה הוכרה בישראל כאסירת ציון.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקלה נולדה בקווארה שבאתיופיה. אביה, אלקה טקלה, שהיה מורה לעברית, חינך את ילדיו ברוח הציונות ואהבת ישראל[1]. בשנת 1942 התמנה האב למזכירו של מושל העיר אזזו הסמוכה לגונדר, והמשפחה עברה להתגורר שם. בגיל 16 עברה טקלה לגונדר יחד עם אחיה, על מנת שתוכל לרכוש השכלה, צעד נדיר באותם ימים באתיופיה[2]. היא סיימה לימודים יסודיים ותיכוניים, המשיכה ללמוד בבית הספר לאחיות וסיימה בהצטיינות. טקלה נשלחה על ידי משרד הבריאות האתיופי לעבוד במחלקת ילדים בבית חולים באדיס אבבה. שם פגשה רופא צעיר בשם שיברו לגסה, והשניים נישאו. בני הזוג גרו בשכנות ליונה בוגלה, איש חינוך שפעל למען עליית יהודי אתיופיה. בשנים הבאות עבדו בבתי חולים בערים שונות באתיופיה. שמונה ילדים נולדו להם בתקופה זו. בשנת 1977 נהרג בעלה בתאונת דרכים, וטקלה שבה להתגורר באדיס אבבה ולגדל בעצמה את ילדיה. היא התמנתה למיילדת הראשית, יועצת לתכנון המשפחה ומנהלת טיפת חלב בבית החולים האמריקני בעיר. במקביל שימשה גם כיו"ר ארגון נשים מקומי.

פעילת עלייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-70 פגשה טקלה את פעילת העלייה יאמטו נגוס עזרה. עזרה הכירה לה פעילי עלייה נוספים, ביניהם גדליה איילין ודוד שמעון. בשנת 1982 גויסה טקלה על ידי הנרי רוזנברג מהאגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה (AAEJ) לפעול למען העלייה לישראל. כך החלה טקלה בפעילות ציונית מחתרתית, בתקופה שבה פעילות זו נחשבה בלתי חוקית[3]. תוך סיכון חייה סייעה בהסתרת עולים, הענקת טיפול רפואי, הוצאת דרכונים, העברת כספים ואיתור מקומות מסתור. בין השיטות לחילוץ יהודים מאתיופיה בהן עסקה: חוזי עבודה פיקטיביים עם חברות בחו"ל, מלגות לימודים בחו"ל ותשלום ערבות תמורת אישור יציאה[4]. לעיתים טיפלה טקלה בביתה בעולים ובפעילי עלייה, שנזקקו לטיפול רפואי, על מנת להסתירם מעיני השלטונות[5]. בתקופה זו עלו חמישה מילדיה לישראל, ושלושת הצעירים נותרו עימה.

בכלא האתיופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1986, בדרכה לעלות לישראל, נתפסה קבוצת יהודים על ידי השלטונות, אנשיה נחקרו תחת עינויים קשים ולבסוף נשברו והסגירו את טקלה כמי שסייעה להם[6]. היא נעצרה על ידי המשטרה ונכלאה בבית הסוהר המרכזי באדיס אבבה. היא הושמה במאסר בניתוק מוחלט מילדיה ובני משפחתה, נכלאה בצינוק, עברה עינויים והתעללות, סבלה מקור ומרעב, נחקרה באכזריות, אבל סירבה להסגיר את שותפיה לפעילות העלייה[7]. לאחר חצי שנה בצינוק הועברה לתא גדול יותר עם אסירות נוספות. בנה הבכור פסיל שב מישראל לאתיופיה, כדי לסייע בגידול אחיו הקטנים. רק בחלוף יותר משנה מאז שנכלאה אימו הצליח להיפגש עימה בכלא. ב-20 ביוני 1988 שוחררה טקלה מהכלא והתאחדה עם ילדיה. מוסדות רפואיים באתיופיה סירבו להעסיק אותה בעקבות מאסרה.

החיים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1990 עלתה טקלה לישראל עם שלושת ילדיה הקטנים. היא הוכרה כאסירת ציון, התגוררה בחולון ועבדה בבית היולדות הקריה בתל אביב. לאחר מכן עברה לחדרה ושימשה עד לפרישתה כמורה לעולים חדשים, מגשרת המסייעת לעולים בהשתלבותם בישראל ורכזת במעון קשישים.

משפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטקלה שבעה ילדים ונכדים. אחת מבנותיה היא מסקי שיברו, שחקנית, במאית ומנהלת בית ספר למשחק על שמה. אחד מבניה הוא פסיל לגסה, עיתונאי והבעלים של ערוץ הטלוויזיה המיועד לקהילת יוצאי אתיופיה בישראל, IETV.

הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דניאל בלטה ואסלף טקטל. טביבאן, תולדות יהודי אתיופיה. ירושלים, 2017. מסת"ב 978-965-91919-4-9. עמודים 159–161

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ברוך מאירי ורחמים אלעזר, "חלום בין סורגים - סיפורם של אסירי ציון מאתיופיה", עמוד 21, גפן הוצאה לאור, 1998
  2. ^ לאה קסן, "נשים ונערות יוצאות אתיופיה במרחבים, עולמות ומסעות בין תרבותיות", הוצאת לשון צחה, 2005
  3. ^ בתיה מקובר, "מנהיגות פורצת דרך", הוצאת פורום גוונים, 2016
  4. ^ גד שמרון, "הביאו לי את יהודי אתיופיה", הוצאת מעריב, 1998
  5. ^ ברוך מאירי ורחמים אלעזר, "חלום בין סורגים - סיפורם של אסירי ציון מאתיופיה", עמוד 22, גפן הוצאה לאור, 1998
  6. ^ הרשות להכרה באסירי ציון ובהרוגי מלכות, במשרד העלייה והקליטה
  7. ^ ברוך מאירי ורחמים אלעזר, "חלום בין סורגים - סיפורם של אסירי ציון מאתיופיה", עמודים 23–24, גפן הוצאה לאור, 1998