טטיאנה וליקנובה
 | |
| לידה |
3 בפברואר 1932  |
|---|---|
| פטירה |
19 בספטמבר 2002 (בגיל 70) מוסקבה, רוסיה |
| מדינה |
ברית המועצות, רוסיה |
| מקום קבורה |
בית הקברות חובאנסקויה |
| השכלה |
הפקולטה למכניקה ולמתמטיקה של אוניברסיטת מוסקבה |
| מעסיק |
Moscow State School 57 |
  | |
טטיאנה מיכאילובנה וליקנובה (ברוסית: Татья́на Миха́йловна Велика́нова; 3 בפברואר 1932 – 19 בספטמבר 2002) וליקנובה הייתה מתמטיקאית במקצועה, ופעלה כדיסידנטית. בהיותה ותיקה בתנועת הזכויות לאדם בברית המועצות, הייתה עורכת של הדו־ירחון ״הכרוניקה של האירועים העכשוויים״ ברוב שנות פעילותו (1968–1983). בנוסף לכך הייתה מבין המייסדים של ״קבוצת ההגנה של זכויות האדם בברית המועצות״ (1969), ארגון זכויות האדם הראשון בברית המועצות מאז 1918. וליקנובה נעצרה ב־1979 ונשפטה ב־1980 למאסר של ארבע שנים ועוד חמש שנים בגלות פנימית. לאחר שבע שנים ויתרה על האפשרות לחנינה שניתנה לה וריצתה את כל השנים שנשפטה עליהן בגלות.[1]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
וליקנובה נולדה ב־3 בפברואר 1932 ב־1954 סיימה ללמוד באוניברסיטת מוסקבה בפקולטה למתמטיקה ומכניקה. עד 1957 עבדה כמורה בבית ספר באזור הרי אורל. ב־1957 חזרה למוסקבה ועבדה כמתכנתת. וליקנובה הייתה נשואה לקונסטנטין בביצקי ונולדו להם בן ושתי בנות.
וליקנובה הפכה לדיסידנטית לאחר שצפתה בהפגנה בכיכר האדומה ב־1968. טטיאנה הלכה לצפות בהפגנה בהשתתפות בעלה, קונסטנטין בביצקי, על מנת לשמש כעדה בבית המשפט בעת הצורך. כמו המפגינים האחרים, בביצקי נעצר במקום ונשפט לגלות של שלוש שנים. בבית המשפט, עדותה של וליקנובה עוותה עד כדי ששימשה כנגד בעלה. לאחר החוויה בבית המשפט וליקנובה החליטה שלעולם לא תשתתף שוב בהליך משפטי.
במאי 1969, הקימה וליקנובה עם 14 דיסידנטים אחרים את קבוצת ההגנה של זכויות האדם בברית המועצות. קבוצה זו, שלא כמו התנועות הדיסידנטיות האחרות באותה התקופה, ניסתה לפנות לחברה העולמית. הקבוצה דיברה בשם אותם אנשים אשר עליהם עשו אוול של דיכוי פוליטי בברית המועצות וכתבו לאיחוד העולמי לזכויות האדם. אותו מכתב תורגם לאנגלית והתפרסם במערב.
ב-1970 התחילה טטיאנה לכתוב ב"כרוניקת האירועים העכשיויים". הדו־ירחון ליקט כתבות וסיפורים על הפרות של זכויות האזרח על ידי המשטר מכל רחבי ברית המועצות. בנוסף לכך תיעד את תגובות המשטר לכתבות אלו. עד מהרה נהפך הירחון למקור העיקרי בשפה הרוסית של מידע על דיכוי פוליטי בתקופת כהונתו של ליאוניד ברז'נייב. וליקנובה הפכה לבסוף לאחת העורכות הראשיות של הדו־ירחון בין השנים 1974 עד שנעצרה בשנת 1979.[1] אחרי מעצרה אלכסנדר לבוט היה העורך הראשי, עד שגם הוא נעצר.
המעצר, המשפט והשנים בכלא ובגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־1979, היא נעצרה לאחר שהיא ואנשים נוספים ביניהם אנדריי סחרוב, דרשו לערוך משאל באומות הבלטיות לגבי קביעת העתיד הפוליטי באותם האזורים. היא נעצרה בעוון "תעמולה אנטי-סובייטית". מעצרה הוביל לגל אדיר (בסביבות 400 איש שכתבו) של כתיבת מכתבים, פרסום מאמרים וכתבות לא אנונימיים המתנגדים למעצרה של טטיאנה וליקאנובה. אנשים ידעו שהמחיר על פרסום דברים כאלה הוא כבד (בית חולים פסיכיאטרי, הרחקה לגלות, מעצרים…), אבל לא יכלו לסבול עוד כי הרגישו שהיו חייבים לעשות משהו.
וליקנובה סירבה להשתתף במשפט משום שהיא סירבה לשתף פעולה עם הליכים שהיו בעיניה לא לגיטימיים. נידונה ל־4 שנות מאסר בגולאג שאחריהן יבואו עוד 5 שנות גלות במערב קזחסטן. בשנת 1987 הוצעה לה חנינה ממיכאיל גורבצ'וב שהיה ראש המפלגה הקומוניסטית באותה התקופה, אך היא דחתה את ההצעה משום שסירבה לשתף פעולה עם המפלגה הקומוניסטית.[1]
אחרי שחרורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי שחרורה אמרה שתתחיל לעבוד כמורה למתמטיקה בכיתות נמוכות בבית הספר מס' 57 במוסקבה[1]. כי האמינה שמתמטיקה צריך ללמד מגיל צעיר. הפסיקה לעסוק בפוליטיקה כי הרגישה שעשתה את שלה, ואמרה שתרומתה הפוליטית תהיה פחות משמעותית מאשר תרומתה בבית הספר. טטיאנה וליקנובה מתה מסרטן בגיל 70 ב־19 בספטמבר 2002.[1]
ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- The Reagan era from the Iran crisis to Kosovo, Santa Barbara, Calif.: ABC-CLIO, 2008, ISBN 978-1-85109-886-6
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Алфавит инакомыслия. Великанова., Радио Свобода (ברוסית)
- Шестая серия. Татьяна Великанова (ברוסית), נבדק ב-2021-05-09
- A Chronicle of Current Events, A Chronicle of Current Events (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]