טיוטה:הפלישה היפנית לבורמה

הפלישה היפנית לבורמה

הריסות שדה נפט בידי הבריטים בשל ההתקדמות היפנית, 16 באפריל 1942
מערכה: המערכה על בורמה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים	14 בדצמבר 1941 – 28 במאי 1942 (166 ימים)
מקום	בורמה
תוצאה	ניצחון יפני פגיעה בשלטון הבריטי תחילת המערכה על בורמה תחילת הכיבוש היפני בבורמה כיבוש מדינת שאן בידי תאילנד
הצדדים הלוחמים צבא העצמאות הבורמזי בורמה הבריטית (תמיכה אווירית בלבד) מפקדים היסאיצ'י טראוצ'י שוג'רו איידה צבא העצמאות הבורמזי - סוזוקי קייג'י צ'ארון רטנקום סרירונגריט ארצ'יבלד וייוול תומאס ג'קומב האטון הרולד אלכסנדר ויליאם סלים ג'וזף סטילוול לו ז'ויינג סון לי–ג'ן כוחות 85 אלף צבא העצמאות הבורמזי - 23 אלף 35 אלף 95 אלף 45 אלף אבדות 7,000 הרוגים, פצועים ונעדרים מספר לא ידוע של טנקים הושמדו או נפגעו 117 מטוסים הושמדו או נפגעו 40 אלף אבידות 30 אלף אבידות 1,499 הרוגים 11,964 פצועים 116 מטוסים הושמדו, נפגעו או נפלו בידי האויב כ-100 טנקים הושמדו, נפגעו או נפלו בידי האויב 95 מטוסים הושמדו, נפגעו או נפלו בידי האויב
10–50 אלף אזרחים נהרגו

הפלישה היפנית לבורמה הייתה תחילתה של המערכה על בורמה בזירה הדרום-מזרח אסייתית של מלחמת העולם השנייה. המערכה כולה התרחשה בשנים 1942–1945. במהלך תחילת המערכה (דצמבר 1941–אמצע 1942), הצבא היפני הצליח בתמיכת מורדים בורמזים וצבא תאילנד להשתלט על בורמה ולגרום לסין ובריטניה להסיג את כוחותיהן מהאזור. הפלישה החלה את תקופת הכיבוש היפני בבורמה, ובמהלכו הוקמה ממשלה בורמזית עצמאית תחת האימפריה היפנית.

רקע

השלטון הבריטי בבורמה

ערב מלחמת העולם השנייה, הייתה בורמה חלק מהאימפריה הבריטית, אחרי שלוש המלחמות האנגלו-בורמזיות שהתקיימו במאה ה-19. ב-1935 פוצלה בורמה מהודו הבריטית למושבה נפרדת. תחת השלטון הבריטי, המושבה נהנתה מפיתוח כלכלי יציב, ולמרות זאת רוב הציבור בבורמה התנגד לשלטון הזר, בשיעורים הולכים וגדלים. חלק מהחששות היו קשורים להגעת פועלים הודים לתעשיות החדשות שהוקמו במושבה, וכן הפגיעה בחברה המסורתית עם הפיכת קרקעות רבות לחקלאיות לצורכי גידולי ייצוא, או ללקיחתן בידי הודים. עקב כך, הלחץ לעצמאות הלך וגדל. עם תחילת המתקפה היפנית, רבים סירבו לסייע להגנת הבריטים, ואחרים אף הצטרפו לסייע ליפנים.

הביצורים הבריטים

ההגנה הבריטית על מושבות המזרח כללה הקמת שדות תעופה לחיבור מהיר בין הודו לסינגפור ומלאיה. תכנון זה לא לקח בחשבון את המלחמה עם גרמניה, וכשיפן הצטרפה למלחמה, הכוחות שנדרשו להגן על שדות התעופה לא היו. בתכנון המקדים התייחסו הבריטים לבורמה כ"מים עומדים", ובראייתם היה לא סביר שיפן תתקיף את המושבה.

לוטננט גנרל תומאס האטון, מפקד צבא בורמה שהמטה שלו מוקם ברנגון, הורכב מדיוויזיית הרגלים ההודית ה-17 ומהדיוויזיה הבורמזית הראשונה, והייתה ציפייה שסין בראשות צ'יאנג קאי שק תשלח גם היא חיילים להגנת המושבה. במהלך המלחמה, צבא הודו הבריטית הכפיל עצמו פי 12, אולם בסוף 1941 עדיין היו רוב היחידות לא מאומנות ומצוידות בדלות. ברוב המקרים יועדו היחידות האלו להילחם במערב הודו, בתנאים מדבריים. גם הדיוויזיה הבורמזית הורכבה ברובה מגדודים שיועדו לשמירת ביטחון הפנים. גם דיוויזיה זו הורחבה משמעותית עם פרוץ המלחמה, אם כי היא סבלה ממחסור בציוד.

התוכנית היפנית

מטרת יפן בכניסה למלחמה הייתה בעיקר כדי להשתלט על משאבים, בדגש על נפט, שהיו בשליטת מדינות אירופאיות (כמו הולנד) ושלא היו מוגנים בצורה טובה בשל המלחמה באירופה. התכנון היפני כלל מתקפה על בורמה כדי להשתלט על המשאבים הטבעיים במושבה, שכללו נפט, קובלט ואורז. כמו כן מטרת נוספת במתקפה הייתה ההגנה על כוחותיהם במלאיה ובסינגפור וכדי לייצר מרחב סטרילי הרחק מהטריטוריות אותן כבשו. שיקול נוסף היה קטיעת דרך בורמה שהושלמה ב-1938, שחיברה בין נמל רנגון למחוז יונאן בסין, ואפשרה העברת סיוע ותחמושת לסין.

חיל המשלוח הדרומי בפיקודו של גנרל היסאיצ'י טראוצ'י היה אחראי על הפעולות בדרום מזרח אסיה. הארמייה ה-15 היפנית, בפיקודו של לוטננט גנרל שוג'ירו איידה, קיבלה בתחילה את המשימה לכבוש את צפון תאילנד ואת דרום בורמה, אך תאילנד חתמה על הסכם ידידות עם יפן ב-21 בדצמבר 1941.

מורדים בורמזים

ככל שאיום המלחמה הלך והפך ממשי, היפנים חיפשו בעלי ברית פוטנציאליים בבורמה. בסוף 1940 אונג סן, לאומן בורמזי, יצר קשר עם סוזוקי קייג'י ובהמשך נסע ליפן לפגישות. יחד עם 30 מתנדבים אחרים אומנו בהאינאן על ידי היפנים. ב-28 בדצמבר 1941, בבנגקוק, הוקם באופן רשמי "צבא העצמאות הבורמזי", שהורכב מ-227 בורמזים ו-4 יפנים, ובתוך זמן קצר מרגע חציית הגבול לשטח בורמה, גדל הצבא משמעותית בזכות מתנדבים שהצטרפו.

כיבוש רנגון

ב-22 בדצמבר 1941, הדיוויזיה היפנית ה-55, עליה פיקד לוטננט גנרל טקאשי קוגה, קיבלה את הפקודה לפלוש לבורמה ולכבוש את מוולמיין. ב-17 בינואר הגיעה הדיוויזיה למיי סוט, על גבול בורמה, והתכוננה להתקדם לקאוקרייק ומשם למוולמיין. ב-22 בינואר פינו הבריטים את מרגווי, בדרום בורמה. עד 23 בינואר, שלושת שדות התעופה החשובים ביותר - מרגווי, ויקטוריה פוינט וטאבוי, היו בשליטה יפנית.

בתחילה, הבריטים הצליחו להגן על רנגון בצורה טובה מפני גיחות אוויריות יפניות באמצעות יחידות קטנות של חיל האוויר המלכותי בתגבורת של מתנדבים אמריקאים, אולם שדות התעופה ששימשו את ההגנה על העיר מוקמו בינה לבין הגבול, וככל שהיפנים התקדמו כך ההתראות שקיבלו שדות התעופה ברנגון עצמה ירדו, והם הפכו לפגיעים.

ב-22 בינואר החל הכוח העיקרי של הדיוויזייה ה-55 היפנית בהתקפה מערבה. חטיבת הרגלים ההודית ה-16 של הדיוויזיה ה-17 החלה לסגת מערבה. היפנים המשיכו להתקדם לכיוון שפך נהר הסלווין, מה שהפך את חיל המצב במקום לפגיע, כשמאחוריו הנהר, עד שבסופו של דבר נסוגו גם משם באמצעות מעבורת, תוך שכמות גדולה של אספקה וציוד נותרו בשטח. חלק מהחיילים שנשארו מאחור נאלצו לשחות כדי לעבור לגדה השנייה.

קרב פא-אן

ב-12 בפברואר 1942, בשעות הבוקר המוקדמות, החל קרב קשה בין שלוש פלוגות מהגדוד השביעי שבדיוויזיה ההודית ה-17, מול שלושה גדודים מרגימנט הרגלים היפני ה-215 שבדיוויזיה היפנית ה-33, בכפר קוזיק, שעל הגדה המערבית של נהר הסלווין. העיירה הקטנה פא-אן שוכנת בגדה המזרחית, מול שדה הקרב. בחסות החשיכה החלו היפנים לחצות את הנהר, והחלו בהתקפה ב-00:45. מולם, הפלוגות ההודיות הורכבו מחיילים חסרי ניסיון שאומנו בלחימה מדברית, ועם כמות דלה של אספקה ותחמושת. חרף זאת, הם הצליחו להפגין התנגדות קשה להתקדמות היפנית, והחזיקו מעמד במשך מספר שעות בטרם היפנים הצליחו לעקוף אותם. שרידי הכוח הבריטי, פחות משליש מהחיילים, נסוגו צפונה, לפיקוד הבריגדה.

גשר סיטאנג

זמן קצר אחרי הקרב, הדיוויזיה ההודית ה-17 נסוגה במהירות צפונה. היה ניסיון להחזיק בנהר בילין ובקווים אחרים כקווי הגנה, אך הם קרסו בזה אחר זה, בין היתר בשל מיעוט בחיילים. לבסוף, הדיוויזיה נסוגה לגשר סיטאנג באנדרלמוסיה כללית. העיכובים בנסיגה אפשרו ליפנים לעלות על הגשר עצמו, ובשל כך ובשל חשש שהיפנים יצליחו להשתלט על הגשר ולחצות את הנהר, הוחלט לפוצץ את הגשר, בשעה שרוב הדיוויזיה עדיין הייתה בצד שהוחזק על ידי היפנים.

רבים מהחיילים שנתקעו בגדה היפנית הצליחו להיחלץ בשחייה או באמצעות רפסודות מאולתרות, אך נאלצו לנטוש את הציוד שלהם. בדיעבד, הועלתה השאלה האם ההחלטה לפוצץ את הגשר הייתה נכונה, משום שהנהר לא היווה מכשול משמעותי בפני היפנים, והפיצוץ הביא לתקיעתן של שתי חטיבות ולעיכוב כיבוש רנגון בעשרה ימים לכל היותר.

נפילת רנגון

על אף שנהר סיטאנג נחשב בתאוריה למכשול משמעותי, האסון בגשר הותיר את הבריטים חלשים מכדי להמשיך ולהחזיק בו. הגנרל ארצ'יבלד וייוול הורה בכל זאת להחזיק ברנגון, בציפייה לתגבורת משמעותית מהמזרח התיכון, בה נכללה חטיבה אוסטרלית. ב-28 בפברואר הוא שחרר מתפקידו את האטון (אם כי הוא כבר הוחלף על ידי הרולד אלכסנדר) ואת סמית', שהיה חולה מאוד.

התגבורת ספגה מכה כשממשלת אוסטרליה סירבה לשלוח חיילים לבורמה, אולם כן הגיעו תגבורות בריטיות והודיות, לרבות בריגדת השריון הבריטית השביעית. אלכסנדר הורה להוציא התקפות על היפנים בפגו, 64 ק"מ צפון–מזרחית לרנגון, אולם עד מהרה התברר שאין איך להגן על העיר. ב-7 במרץ פונתה רנגון, אחרי יישום מדיניות אדמה חרוכה כדי למנוע מהיפנים לעשות שימוש במתקניה, כשהנמל נהרס ומסוף הנפט פוצץ. עם עזיבת הבריטים, העיר עלתה באש.

שרידי צבא בורמה עמדו בפני כיתור בשעה שנסוגו צפונה, אך הצליחו לפרוץ את המחסום עקב טעות של המפקד היפני במקום. היפנים במקום קיבלו פקודה לחסום את הכביש שמוביל צפונה מרנגון, בשעה שהכוח העיקרי של הדיוויזיה ה-33 סבב את העיר כדי לתקוף אותה ממערב, והחיילים הבריטים וההודים נהדפו כשניסו לפרוץ את המחסום. הם נערכו להתקפה נוספת כשהתברר שהיפנים, שבשלב זה לא הבינו שהעיר פונתה, עזבו את המקום. אלמלא עשו כן, היפנים היו עשויים לקחת בשבי את הגנרל אלכסנדר וחלק גדול מצבא בורמה.