טיוטה:נשים דעתן קלה
נשים דעתן קלה הוא ביטוי תלמודי שנאמר ביחס לנשים. הביטוי מופיע בתלמוד הבבלי בשני מקומות: המקום הראשון הוא במסכת שבת שם נאמר ביטוי זה על ידי רבי שמעון בר יוחאי כהסבר לכך שאשתו לא תעמוד בפני ייסורים ותגלה את מקום מחבואו מפני הרומאים. המקום השני הוא במסכת קידושין, שם מופיע ביטוי זה בשם 'תנא דבי אליהו' כהסבר לדברי המשנה האוסרת לאיש להתייחד אפילו עם כמה נשים, בניגוד לאישה שמותר לה להתייחד עם כמה גברים.
במשך הדורות עמד ביטוי זה במוקד הוויכוח של יחסם של חז"ל לנשים, רבים ראו בביטוי זה משום זילזול באשה, אך רבים אחרים ראו בביטוי מעלה או לכל הפחות לא ראו בו זילזול. הדבר תלוי בפרשנות שניתנה לביטוי.
בהקשר לסיפור המעשה של רבי שמעון בר יוחאי שברח עם בנו למערה מפני אימת הרומאים שרצו להורגו. לפי התלמוד רבי שמעון בר יוחאי חשש שאשתו - שידעה את מקום מחבואו ואף סיפקה להם לחם ומים - תגלה את מקום מחבואו במקרה והרומאים ייסרו אותם, מפני 'שנשים דעתן קלה'.
מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאמור מקור ביטוי זה הוא בדברי התלמוד, הראשונה שבהם במסכת שבת :
דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו... נענה רבי שמעון בר יוחאי ואמר כל מה שתקנו [-הרומאים] לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו... הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות אמרו... שמעון שגינה יהרג. אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא [=הלך הוא ובנו והסתתרו בבית המדרש] כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי [כל יום היתה מביאה להם אשתו לחם וקנקן מים] כי תקיף גזירתא א"ל לבריה נשים דעתן קלה עליהן דילמא מצערי לה ומגליא לן אזלו טשו במערתא [=כאשר הגזירה התחזקה, אמר לבנו נשים דעתן קלה, אולי יצערו אותה ותגלה, הלכו והתחבאו במערה].
כמו כן נזכר ביטוי זה במסכת קידושין, לבאר את דין המשנה ש”לא יתייחד אדם עם שתי נשים אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים” ובביאור הדבר אמרו בתלמוד: ”מאי טעמא, תנא דבי אליהו הואיל ונשים דעתן קלות עליהן” (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פ', עמוד ב').
ובפירושו של רש"י לתלמוד פירש כך: ”מפני שדעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות ולא תירא זו מחבירתה שאף היא תעשה כמותה”.
דין זה אף נפסק בשולחן ערוך, אמנם נחלקו האם הוא נאמר גם כשישנם שלוש נשים או רק בשתי נשים בלבד.
פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי פשוטו, וכפי שעלה מההקשר עליו אמר רבי שמעון בר יוחאי ביטוי זה ש'נשים דעתן קלה', הכוונה היא כי כוחן של נשים לעמוד מפני לחצים וייסורים הוא מועט, ולכך חשש רבי שמעון בר יוחאי שמא תגלה אשתו את מקום מוחבאו אף שיודעת היא שבכך תחרוץ את גורלו למיתה.
יש שכתבו בפירוש הביטוי, שהכוונה שדעתן של הנשים היא קלה - להזזה, וגם לאחר שהסכימו בדעתן לדבר מה, ניתן יותר בקלות לשכנע אותה לשנות את עמדתה, בניגוד לגברים שלאחר שהחליטו קשה יותר לשנות את דעתם[1]. כך גם כותב אברהם וינרוט בספרו פמינזים ויהדות: ”נראה כי האמירה "נשים דעתן קלה" אינה עוסקת באינטלגנציה הנשית אלא בתכונה המוגדרת כ"דעת" שהיא נחישות ההחלטה, והיא הדבקות העיקשת ביישום רעיוני עקרוני מופשט. משמעות הדבר היא, כי נשים ניחנו בגמישות רבה יותר מזו של הגברים, ואין בהם אותה מידה של "דעתנות" הרואה דברים כעקרונות מופשטים המחייבים עקשנות, נחישות חסרת פשרות וקשיות עורף לשם יישומם.”
בינה יתירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יש מי שהעיר שלכאורה ביטוי זה סותר ביטוי אחר של חז"ל שמייחס חשיבות להבנתה ודעתה של האישה. במסכת נדה סובר רבי כי האישה מחיובת במצוות בגיל 12, בניגוד לגברים שזמן חיובם הוא בגיל 13, בביאור ההבדל, אומר רב חסדא שהדבר נלמד מהפסוק ”"ויבן ה' [אלהים] את הצלע" - מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש”.
כבר בראשונים העירו על סתירה זו, וביאור באופנים שונים:
בריטב"א כתב לבאר בקצרה ”פירוש שממהרת להבין דאי לא אמרינן נשים דעתן קלה”. היינו שאף שדעתן קלה, אבל היא ממהרת לקבל דעת זו קודם שמקבלים הגברים את דעתן[2].
במהר"ל כתב שבענייני העולם ובדברים השייכים לעסקי הבית, אכן דעת האישה מרובה יותר, אך בעניינים שכליים, דעתה קלה מדעת האיש[3].
כיוצא בזה כתב המהר"ל ב'חידושי האגדות' (כאן), כי האשה נוטה ומוכנה אל החומריות, ועל כן בינתה יתירה במילי דעלמא או במילי דביתא - שהם עניינים חומריים וגשמיים, ואילו האיש מעלתו יתירה שיש לו שכל הנבדל שהוא השכל אלקי, ועל כן בינתו ודעתו יתירה בעניינים שכליים ורוחניים - במילי דשמיא.
הסבר נוסף מופיע בספר עיון יעקב על העין יעקב, לדעתו הפסוק ממנו למדו חז"ל שבינה יתירה ניתנה באשה נאמר קודם חטא עץ הדעת, אך לאחר החטא כמאמר חז"ל 'אין אדם חוטא עד שנכנס בו רוח שטות', נלחקה ממנה בינה יתירה זו, ונתקללה ב'והוא ימשול בך'. ולכך גם היום קודם שיש בהם יצר הרע הן מקדימות להגיע לדעת, אך לאחר שמגיעות לדעת נפסקת מהן הבינה יתירה.
רבי ברוך הלוי אפשטיין בספרו תורה תמימה מבאר
- 'חתם סופר' נידה מה א;
- 'תולדות אדם' להגר"ז זצ"ל אחי הגר"ח מוואלאזין זצ"ל, פי"ב).
- תורה תמימה:
ולהשוות המאמר נשים דעתן קלות עם המאמר בנדה מ"ה ב' בינה יתירה נתן הקב"ה באשה יותר מבאיש, אשר לכאורה סותרים המאמרים זל"ז, כי האחד מורה על קלות כשרון דעתה והשני על יתרון כשרונה. אך באמת הבאור פשוט, כי כשרונות דעת ובינה שונים הן, הדעת יונח על המושכלות הראשונות שתופס מוח כל איש תיכף לשמיעה, והבינה הוא הרעיון הבא לאחר התפיסה העיונית בישוב עמוק ובזמן מרובה, ובכח רעיון כזה להבין דבר מתוך דבר ולהמציא חריצות ושכל דק, ולכן אע"פ שהנשים יש להן כח בבינה יתירה אבל דעתן בתפיסת דבר במושכל ראשון קלה היא בלא יסוד נאמן ולזה הסכימו בעלי הגיון. וכתבו עוד חוקרי הנפש, דמי שיש לו לב חרוץ ושכל חד ההוא צריך יותר להזהר שלא להתרחק מנקודת האמת, יען כי אחרי שכח הבינה היינו כח התריצות גדול ממדת השכל הפשוט אפשר לו להעמיק חקר ולבנות בנינים על יסוד רעוע וחלוש, וזה מורגש בחוש, וזו היא כונת המאמר באבות אם אין דעת אין בינה, כלומר אם אין דעת חזקה אז גם הבינה שבו אינה נאמנית ויסודית, וכמבואר. אמור מעתה, דאחרי שנשים דעתן קלות, היינו שהמושכלות הראשונות שלהן אינן ביסוד נכון ונאמן לכן אפשר להן ע"פ כח הבינה היתירה שלהן, היינו כח החריצות ושכל הדק, להרחיב דעות נפסדות וכוזבות, וממילא לעולם לא יכוונו דעתן, ומעתה יתבארו בטוב דברי רש"י ורמב"ם. ורק לענין זה הוי מעלת הבינה מעלה להן, שכח בינתן מתפתח קודם בזמן לבינת הגברים, ולכן לענין תענית ולענין נדרים שצריך להפליא לשם מי נודרין ומקדשין קיי"ל שבת י"ב שנה ויום אחד דינה כזכר בן י"ג שנה כמבואר לפנינו בפ' בראשית בפסוק ויבן ה' את הצלע ובר"פ מטות בפסוק ואשה כי תדר נדר יעו"ש בטעם וסברא. אך אמנם גם ע"פ מעלה זו יתבאר הענין מה שדעתן קלות דכמו בכל הגידולים ופירות וצמחים שכל מה שיתבשלו במוקדם הזמן הם קלים ונוחים להתקלקל מהר מאשר אלה שיתבשלו באחור הזמן, ולכן עלולה האשה שבכרה בינתה קודם שתהא דעתה קלה, ואין להאריך עוד. ויש מן החכמים שהפליגו הרבה באיסור למוד תורה לנשים ואמרו (סוטה כ"א ב') כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות, וכן אמרו (ירושלמי סוטה פ"ג ה"ד) ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים, והרמב"ם פ"א הי"ג מת"ת כתב דאיסור זה הוא רק בתורה שבע"פ ולא בתורה שבכתב, והאחרונים טרחו למצוא מקור לדבריו, ויתכן שכתב כן ע"פ הטעם המבואר בגמרא מפני ערמומית וכו' וכמו שבארנו למעלה, וזה שייך רק בתורה שבע"פ שאפשר לנטות הדעת לצדדים שונים בטעמים וסברות שונות, משא"כ בתורה שבכתב. והנה ראינו להעתיק כאן בסוף הענין מספר עתיק יומין יקר המציאות הנקרא מעין גנים [שו"ת] ומחברו רבי שמואל ב"ר אלחנן יעקב הרקוולטי (וויניציאה שי"ג) מה שכתב אל אשה חכמה אחת בנדון היתר ת"ת לנשים, וז"ל בהמשך הדברים, ומאמר חכמינו כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות אולי נאמר כשהאב מלמדה בקטנותה שגם במעלליה תתנכר אם זך ואם ישר פעלה, דודאי כי האי גונא איכא למיחש שרוב הנשים דעתן קלות מבלות זמנן בדברי הבאי וכרובן כן חטאו מקוצר רוח, אמנם הנשים אשר נדב לבן אותנה לקרבה אל המלאכה מלאכת ה' מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב, הן הנה תעלינה בהר ה' תשכונה במקום קדשו כי נשי מופת הנה, ועל חכמי דורן לאדרן להדרן לסדרן לחזק ידיהן לאמץ זרועותיהן וכו', עשי והצליחי ומן השמים יסייעוך, עכ"ל. ולא נודע לנו מי הוא המחבר הנכבד הזה שעמד לחדש דין מחודש זה בסברא בעלמא, ובתוי"ט סוף מס' תמיד מביאו ומתארהו בשם מדקדק ומחבר ס' ערוגת הבושם על דקדוק לה"ק.
אם זאת אחרים ראו בביטוי זה גישה של זלזול כלפי האישה: כך למשל כותבת רחל אליאור שרואה ביטוי זה כחלק ממהלך כללי של דיכוי מעמד האישה:
“נשים דעתן קלה”, דהיינו – שאין מקום להתחשב בשיקול דעתן בתחום ההנהגה הציבורית, הדעת, החוק המשפט והסמכות, שנותרו מונופול גברי בלעדי.
— [4]
מעשה דברוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ברוריה
במסכת עבודה זרה[5], מובא שרבי מאיר היגר לבבל, ועל פי אחד הטעמים בתלמוד הדבר אירע מחמת 'מעשה דברוריה' - אשתו של התנא רבי מאיר. אמנם בתלמוד לא מפורט מה הוא אותו מעשה שאירע עם ברוריה אשתו. בפירוש רש"י לתלמוד[6] מרחיב אודות סיפר המעשה: ברוריה אשתו של רבי מאיר ליגלגה על דברי חז"ל שנשים דעתן קלה. רבי מאיר ששמע אותה מזלזת, אמר לה שיבוא יום והיא תסכים עם דברי חז"ל, הוא ציווה לאחד מתלמידיו שינסה לפתות אותה 'לדבר עבירה' - לקיים עמו יחסי אישות. ואכן תלמיד זה הפציר בה ברוריה במשך כמה ימים, עד שלבסוף הסכימה. לאחר שנודע לה, שרבי מאיר עשה כן לנוסתה תלתה את עצמה ומתה. לאחר מעשה זה, שגרם לרבי מאיר בושה גדולה הוא נאלץ לרדת לבבל.
מקורה של אגדה זו המובאת בדברי רש"י - ונזכרת רק כ-900 שנה ויותר לאחר מותה - אינו ידוע, ויש שביארו את המעשה באופנים שונים על מנת למתן את הרושם שעולה מקריאת הדברים כפשוטן.
אמנם רבים פיקפקו בנכונותה של האגדה, מכמה טעמים. כך סבר גם החוקר הרב איתם הנקין שכתב שלדעתו אין אמת היסטורית במעשה, שבאופן חריג אין לו מקור קדום יותר מבפירושו של רש"י, וככל הנראה לא נכתב על ידי רש"י אלא השתרבב לפירוש באחד מהדורות המאוחרים יותר מהערת שוליים של תלמיד, שמצא את האגדה במקור לא מבוסס וכתבה בצד הגיליון[7]. חוקרים רבים אחרים הציעו הצעות שונות לגבי נסיבות היווצרותה של האגדה וסיבותיה[8][9][10][11].
הרב יעקב עדס כתב אף הוא בשם הרב יוסף שלום אלישיב שמעשה ברוריה לא היה ולא נברא, ומסיק שתלמיד טועה הכניס הדברים בדברי רש"י[12]. אמנם המהר"ץ חיות סבור כי בידי רש"י היו ספרי מדרשים רבים שנעלמו מעיינינו ברבות השנים, ומשם גם מקור דברי רש"י למעשה דברוריה.
בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביטוי זה שימש במהלך השנים כ
בינה יתירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנגד, בחז"ל מצינו ששבחו את האישה בכך שבינה יתירה ניתנה לה, ובמפרשים התקשו האיך עולה הדבר בקנה אחד עם המאמר 'נשים דעתן קלה.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הרב זמיר כהן באתר הידברות מעמד האישה בהלכה - נשים דעתן קלה.
- ^ כך מפרש גם בפירוש יפה תואר על מדרש רבה, בראשית יח א. ראו שם ביאור נוסף ביישוב הסתירה.
- ^ מהר"ל בספר חידושי אגדות על מסכת נידה מה ב.
- ^ רחל אליאור, "פרשת כי תצא: "צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה" – גורלה של הנאנסת במקרא ובשירהּ של דליה רביקוביץ" בפרויקט בן-יהודה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח, עמוד ב'
- ^ פירוש רש"י על תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח, עמוד ב'.
- ^ איתם הנקין, תעלומת 'מעשה דברוריא' – הצעת פתרון, אקדמות כ"א, אלול תשס"ח, עמ' 140–159
- ^ דניאל בויארין, "אגדת ברוריה", הבשר שברוח – שיח המיניות בתלמוד, עם עובד, 1999, עמ' 183–197
- ^ Tal Ilan, Integrating Women into Second Temple History, Tübingen, 1999, עמ' 189-194
- ^ עמרם טרופר, כחומר ביד היוצר: מעשי חכמים בספרות חז"ל, מרכז שז"ר, 2011, עמ' 195-207
- ^ איתמר דרורי, מעשה ברוריה, אנציקלופדיה של הסיפור היהודי ג, תשעג, עמ' 115-153
- ^ הרב יעקב עדס, דברי יעקב – בתשובות הגרי"ש (ירושלים תשע"ג), עמ' רס"ג.