אנציקלופדיה של הסיפור היהודי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אנציקלופדיה של הסיפור היהודי היא מפעל אנציקלופדי אקדמי הממיין וממפה את הסיפורים שסופרו בתרבות היהודית לדורותיה, בלשונות היהודים: עברית, ארמית, יידיש, לדינו וערבית-יהודית, באמצעות מתודה חדשה, 'תימטולוגיה' (thematology), המגדירה מחדש את נושאיהם של הסיפורים.

המפעל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטע מרשימת הגרסאות של הערך 'פרה שומרת שבת', כרך ב

המחקר התמטולוגי הוצג בכנסים בינלאומיים וזכה להכרה נרחבת בקרב חוקרים בכירים מדיסציפלינות שונות. במסגרת המחקר הוקם מאגר ארכיוני של גרסאות-סיפור, המונה כיום (2011) כמאה תימות (מתוך כמאתיים צפויות), אשר כל אחת מהן מכילה בממוצע כמה עשרות גרסאות. התוצר העיקרי של מפעל זה הם כרכי סיפור עוקב סיפור: האנציקלופדיה של הסיפור היהודי, שהכרך הראשון שלה הופיע בשנת תשס"ה (2005), הכרך השני בתשס"ט (2009), הכרך השלישי בתשע"ג (2013) והכרך הרביעי בתשע"ח (2018). בכרכים אלה נחקרו ומופו עשרות סיפורים (תימות), כאשר כל סיפור זוכה לערך אנציקלופדי משלו. מחציתו הראשונה של הכרך הראשון הוקדשה למאמרי-יסוד מתודולוגיים, שהחשובים שבהם הם המבוא ומאמר-הפתיחה מאת העורכים.

המתודה התימטולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופ' יואב אלשטיין המציא את מתודת המחקר התימטולוגית בשנת 1982. בשנת 1985 חבר אליו פרופ' אבידב ליפסקר, עמיתו לסגל ההוראה במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן, והשלים עמו את הנוסח האחרון של המתודה. סיכום עיקריה של המתודה פורסם בכתב העת ביקורת ופרשנות בשנת תשנ"ד (ובהרחבה – בפתיחת כרך א של ה'אנציקלופדיה של הסיפור היהודי', תשס"ה)[1] ובקובץ Thematics Reconsidered. מתודה זו נועדה לארגן תופעה מיוחדת לספרות היהודית לפיה כל סיפור מאז המקרא זוכה לעשרות עיבודים גירסאיים. עיבודים אלה חוצים תקופות שונות, קהילות בפזורה היהודית ושפות יהודיות שונות.

על פי המתודה החדשה כל סיפור – 'תימה' במונחי המתודה (Theme, כאן בשימוש שונה מן המושג 'תימה' המבטא את הרובד האידיאי של יצירה) – זוכה לניתוח עוקב היסטורי של התפתחות גרסאותיו, תוך הבחנה בין רמות שונות של תפקוד המצויות בטקסט. הסיפור היהודי הוא אפוא אוצר של תימות הזוכות לעיבודים גרסאיים, וכל תימה מייצגת מצב דינמי של תודעה מתפתחת בתוך התרבות היהודית. בכך נבדלת הגדרת ה'תימה' במתודה זו מהגדרתה במתודה פולקלורית בינלאומית, הרואה את כל מאגר הסיפורים שבכל התרבויות כמין מסה-ספרותית אחידה. עם זאת, גם המתודה החדשה מבקשת לאתר קווים מקבילים לטיפוסים סיפוריים בפולקלור הבינלאומי, תוך השוואתם אל גרסאות התימות היהודיות.

ה"חיים גרסאיים" של כל סיפור יהודי נתפסים אפוא כשרשרת של התבוננויות עצמיוֹת חוזרות של מסַפּרי הסיפורים וכותביהם במסורות שקיבלו מקודמיהם. פעילות זו לעיתים מעתיקה את הגרסה שקדמה לה, ולעיתים מחדירה ברמות שונות של חידוש והעזה גוונים משלה כדרך להשמעת קול תרבותי חדש. אף על פי כן, בתוך שפע הגרסאות של תימה סיפורית מסוימת (כגון: יוסף מוקיר שבת, מעשה בספר בראשית, מעשה ברוריה אשת רבי מאיר, ראשיתו של רבי עקיבא) אפשר תמיד לאתר פורמולה יציבה של פעולות או של עיצובים ספרותיים מרכזיים, ואלה הם תווי הזיהוי של 'התימה ההומוגנית' (כלומר הסיפור המזוהה), מעבר להשתנותה הגירסאית.

איסוף התימות הרווחות בספרות היהודית על גרסאותיהן בכתבי-יד, בדפוסים ובתיעודים של מסירה בעל-פה הוא פרויקט מרכזי של מקצוע התימטולוגיה שבמחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן.

מושגי יסוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

התופעה הנחקרת במחקר התימטולוגי היא כאמור ה'תימה' (Theme) – סיפור שסופר במרחב היהודי, אשר לו מופעים גירסאיים. המעקב השיטתי אחר השינויים הגירסאיים מתבצע באמצעות ניתוח הטקסט בארבע רמות של 'ביצועו', המיוצגות באמצעות סולם-המושגים הבא:[2]

  1. המוטיף (Motif - מושג נבדל מן המוטיב החוזר) – יחידת חומר בודדה (עצמים, דמויות, פעולות וכו') של הטקסט הסיפורי (לדוגמה: חלום, טבעת אבודה, מטה פלאים) – כמוגדר גם במקצוע הפולקלור.
  2. המוטיפמה (Motifeme) – 'פונקציה' שמארגנת את החומר לכדי יחידת משמעות בסיסית המהווה שלב מובחן בהתפתחות העלילה ('אירוע') או בַּמסגרת של מסירת הסיפור (פרולוג, אפילוג) (לדוגמה: רב המקבל מסר שמיימי בחלומו, גיבור היוצא לחפש אחר אוצר אבוד, אם החתן הנלחמת בשד המתנכל לו ביום חתונתו);
  3. הקבועה (Constant) היא קבוצת מוטיפמות המהווה את שלד התימה (לדוגמה – קבועת התימה 'יוסף מוקיר שבת': הגיבור קונה דג לשבת, נכרי מלגלג עליו, הנכרי מאבד מרגלית יקרה, הגיבור מוצא את המרגלית בבטן הדג ומתעשר).
  4. הטלוס (Telos) הוא המגמה האידאית שבבסיס הסיפור (לדוגמה: המכבד את השבת שׂכרוֹ גדול).

למושגים אלה מתווספים שני מושגים מתווכים:

  1. קונפיגורציה (Configuration) – מושג המתווך בין המוטיף למוטיפמה ומציין הופעה חוזרת ונשנית של שני מוטיפים או יותר כצירוף חזותי (לדוגמה: מרגלית בבטן הדג) או רטורי (לדוגמה: בביטוי הציורי "פה מפיק מרגליות"). הארגון הקבוע של מוטיפים אמבלמטיים על פי סדר מסוים מסייע בעיצוב המשמעות הפונקציונאלית של החומר (לדוגמה: מרגלית בבטן דג, קדוֹש עטור הילה, עני בשער העיר).
  2. דפוס-עומק (Substructure) – מושג המתווך בין הקבועה לטלוס, המציין אקלים דעות האופייני למרחב-תרבות מסוים בתקופה מסוימת. בשונה מן הטלוס, שעשוי להיות מנוסח באופן מפורש כמוסר-ההשכל המוצהר שלו, דפוס העומק משתקף מן הטקסט כהלך רוח שבְּרקע היגדו של הסיפור, כמין הנחת יסוד לאו דווקא מוּדעת של המספר בכל אחת מן הגרסאות, כמייצג תודעה בת-זמנו ומקומו. כפועל יוצא מכך, תמורות קלות שֶׁחלות בעיצוב המוטיפמי והתבניתי (כלומר ברמת הקבועה) במהלך התפתחותה של סדרת גרסאות, עשויות לבטא תנודות אידיאיות המשקפות דפוסי-עומק שונים המתקיימים במקומות ובזמנים שונים, אף שברובד הגלוי לא ניכר שינוי מרובה בעיצוב הטלוס.
תרשים של מונחי המתודה התימטולוגית

פרסומים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת המחקר התימטולוגי פורסמו עד כה מאמרי מחקר רבים ונכתבו למעלה מעשר עבודות מחקר לתואר שני ושלישי. מערכת האנציקלופדיה מקיימת גם במה קבועה של פרסומים אקדמיים בסדרה 'תימה' הכוללת מונוגרפיות מקיפות (חלקן תימטולוגיוֹת) על סיפורת יהודית וכן קובץ מחקרים הרואה אור מדי כמה שנים בשם 'מעשה סיפור'.

ביבליוגרפיה נבחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יואב אלשטיין, אבידב ליפסקר ורלה קושלבסקי, אנציקלופדיה של הסיפור היהודי: סיפור עוקב סיפור, כרך א', רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ה.
  • יואב אלשטיין, אבידב ליפסקר ורלה קושלבסקי, אנציקלופדיה של הסיפור היהודי: סיפור עוקב סיפור, כרך ב', רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ט.
  • יואב אלשטיין, אבידב ליפסקר, אנציקלופדיה של הסיפור היהודי: סיפור עוקב סיפור, כרך ג', רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ג.
  • אבידב ליפסקר, אנציקלופדיה של הסיפור היהודי: סיפור עוקב סיפור, כרך ד', רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ח.
  • יואב אלשטיין ואבידב ליפסקר, "תימטולוגיה של ספרות עם ישראל – קווי יסוד", ביקורת ופרשנות 30 (תשנ"ד), עמ' 14-7 (נוסח מורחב: הנ"ל, "קווי יסוד בתימטולוגיה של ספרות עם ישראל", אנציקלופדיה של הסיפור היהודי: סיפור עוקב סיפור, כרך א', רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ה, עמ' 51-25).
  • רלה קושלבסקי, עימות משה ומלאך המוות: משימה לפיתוחה של יחידה תימטולוגית, עבודה לשם קבלת תואר שלישי, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"א.
  • יוסף במברגר, האפיפיור היהודי: לתולדותיה של אגדה מימי הביניים באשכנז, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, סדרת תימה, תשס"ט.
  • ורד טוהר, אברהם בכבשן האש: מרד בעולם פגאני, רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, סדרת תימה, תש"ע.
  • חיה הופמן, "בת המלך כבר לא כלואה במיגדל", ידיעות אחרונות, המוסף לשבת - ספרות, 4 בפברואר 2005, עמ' 28.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יואב אלשטיין ואבידב ליפסקר, "תימטולוגיה של ספרות עם ישראל – קווי יסוד", ביקורת ופרשנות 30 (תשנ"ד), עמ' 14-7 (נוסח מורחב: הנ"ל, "קווי יסוד בתימטולוגיה של ספרות עם ישראל", אנציקלופדיה של הסיפור היהודי: סיפור עוקב סיפור, כרך א', רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ה, עמ' 51-25).
  2. ^ יואב אלשטיין ואבידב ליפסקר, "קווי יסוד בתימטולוגיה של ספרות עם ישראל", אנציקלופדיה של הסיפור היהודי: סיפור עוקב סיפור, כרך א', רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ה, עמ' 49-37.