טיוטה:שבר עצם הבריח
שבר עצם הבריח (באנגלית: Clavicle fracture), ידוע גם כעצם בריח שבורה.
הסימפטומים כוללים בדרך כלל כאב במקום השבר וירידה ביכולת להזיז את היד המושפעת מהשבר. סיבוכים יכולים לכלול אוסף של אוויר בתוך חלל פלאורלי המקיף את הריאות (חזה אוויר), פגיעה בעצבים או בכלי דם באזור, ומראה לא נעים. שברים בעצם הבריח מתרחשים לרוב אצל אנשים מתחת לגיל 25, ומעל גיל 70.[1] בקבוצה הצעירה, השבר נפוץ אצל גברים יותר מאשר נשים. אצל מבוגרים הוא מהווה כ 5% מכלל השברים ואילו אצל ילדים - כ-13%.[2]
סימנים ותסמינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כאב, במיוחד בתזוזת הזרוע או בחלק הקדמי של החזה העליון
- נפיחות
- לעיתים קרובות, אחרי שהנפיחות ירדה, השבר יכול להיות מורגש דרך העור.
- כאב חד בכל תנועה שנעשית.
- דרגות כאב שונות באזור עצם הבריח. כולל באזור השרירים שמסביבה.
- לעיתים גם בחילה, סחרחורת, או פצעונים.
מנגנון פציעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שברים בעצם הבריח הם בדרך כלל תוצאה של פגיעה או טראומה. הסוג הנפוץ ביותר של השבר מתרחש כאשר אדם נופל בצורה אופקית על הכתף, או תוך כדי מתיחת היד. פגיעה ישירה בעצם הבריח יכולה גם לגרום לשבר. ברוב המקרים, פגיעה ישירה מתרחשת מהצד הלטראלי לכיוון הצד המדיאלי של העצם.
תקריות בהן עלולות להגרם שבר בעצם הבריח כוללות תאונות דרכים, תאונות אופניים (נפוץ במיוחד אצל רוכבי אופני הרים), נפילות אופקיות על מפרק הכתף, או פעילות ספורטיבית כמו כדורגל, רוגבי, הרלינג, או היאבקות.
העצם לרוב נשברת בחלק השלישי באורכה המהווה את הנקודה החלשה ביותר. הקטע הלטראלי מורד למטה על ידי הכובד של היד ונמשך מידיאלית וקדימה על ידי שרירי האדוקטור של מפרק הכתף, במיוחד שריר החזה הגדול. החלק של עצם הבריח שליד מרכז הגוף מוטה כלפי מעלה על ידי שריר סטרנוקלידומסטואיד. ילדים ותינוקות בעיקר חשופים לזה.
לאחר שבר של עצם הבריח, שריר הסטרנוקלידומסטואיד מרים את הקטע המדיאלי של העצם. שריר הטרפז לא מסוגל להחזיק את הקטע הדיסטלי בשל המשקל של הגפיים העליונות, וכתוצאה מכך נופלת הכתף. שרירי האדוקטור של הזרוע, כגון שריר החזה הגדול, עלולים למשוך את הקטע הדיסטלי מידיאלית, דבר שגורם לחלקים של העצם לחפוף.
אנטומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עצם הבריח היא העצם שמחברת את מרכז הגוף לזרוע, והיא ממוקמת ישירות מעל הצלע הראשונה. עצם הבריח ממוקמת בכל צד של החלק הקדמי, העליון של החזה. עצם הבריח מורכבת מסוף מדיאלי, פיר וסוף לטראלי. הסוף המדיאלי מתחבר עם המנובריום של החזה ומתקשר עם הקפסולה הסיבית של המפרק הסטרנוקלויקולרי, הדיסק הארטיקולרי והרצועה האינטרקלויקולרית. הסוף הלטראלי מתחבר באקרומיון של עצם השכם, שגם נקרא המפרק האקרומיוקלויקולרי. עצם הבריח מייצרת עקומה קלה בצורת האות S, שם היא מתכופפת מהסוף הסטרנלי שלה בצורה לטראלית ואנטריורית, ויוצרת עקומה אחורית לאקרומיון של עצם השכמה.
אבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]
השיטה הבסיסית לאבחון שבר בעצם הבריח היא על ידי צילום רנטגן של עצם הבריח שבו קובעים את סוג השבר והיקף הפגיעה. בעבר, צילומי רנטגן בוצעו לשתי עצמות הבריח לצורך השוואה. בשל צורתן המעוגלת בזווית משופעת, צילומי רנטגן בדרך כלל מכוונים בערך 15 מעלות כלפי מעלה כנגד השיפוע מקדימה. במקרים חמורים יותר, נלקחת טומוגרפיה ממוחשבת (CT) או סריקה להדמיית תהודה מגנטית (MRI). עם זאת, השיטה הרגילה של אבחון באמצעות אולטרה סאונד שמתבצעת בחדר מיון יכולה להיות מדויקת באותה מידה אצל ילדים.[3]
טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]
טיפול תרופתי הוא אופציה להקלה בכאב. אנטיביוטיקה וחיסון טטנוס עשוי לשמש אם העצם נשברת דרך העור. לעיתים קרובות, העצם נרפאת מעצמה, ללא צורך בניתוח. במקרים חמורים, ניתוח עשוי להתבצע.
ללא ניתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]
הזרוע חייבת להיות נתמכת על ידי שימוש בסד או קלע כדי לשמור על מפרק יציב ולהקטין את הסיכון של נזק נוסף. בדרך כלל, משתמשים בקיבוע של שמונה סדים שעוטף את הכתפיים כדי לשמור אותן קרוב למרכז הגוף, כאשר הזרוע ממוקמת ברצועת הבריח לשם נוחות.
תרגול נעשה בדרך כלל כדי לספק קלע, להקל על כאבים, וכדי לאפשר לעצם לרפא את עצמה, בנוסף למעקב אחר ההתקדמות על ידי צילומי רנטגן כל שבוע או כמה שבועות. ניתוח מבוצע ב 5-10 אחוז מהמקרים. עם זאת, מחקר שנערך לאחרונה, תומך בקיבוע פלטה ראשוני של שברים עם תזוזה מלאה בגוף עצם הבריח, בקרב מטופלים בוגרים פעילים.[4]
אם השבר הוא בסוף הלטראלי של העצם, הסיכון של העדר חיבור הוא גדול יותר מאשר אם השבר הוא של הפיר.[5]
כירורגית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההוכחות לסוגים שונים לניתוחי השברים של החלק האמצעי של עצם הבריח עדיין חלשות כמו שהיו ב-2015.[6]
ניתוח נחשב כאופציה כאשר קיים אחד או יותר מהתנאים הבאים:
- העצם שבורה לחתיכות מרובות
- ניתוק משמעותי של הבריח
- חדירה אל העור (שבר פתוח)
- טראומה נלווית של עצבים וכלי דם (מקלעת ברכיים או העצבים שמעל עצם הבריח)
- העדר התחברות לאחר מספר חודשים (בדרך כלל, 3-6 חודשים)
- שברים דיסטלים שלישיים (סיכון גבוה להיעדר התחברות)
אי המשכיות בצורת העצם בדרך כלל היא תוצאה לשבר בעצם הבריח, שנראה דרך העור, אם הוא לא מטופל עם ניתוח. פעולות ניתוחיות מחייבות לעיתים קרובות קיבוע עם פלטות כך שפלטות העשויות מפלדת אל-חלד או טיטניום המותאמות לצורה האנטומית של העצם, מקובעות בחלק העליון של עצם הבריח בעזרת מספר ברגים. בחלק מהמקרים, מוציאים את פלטת הקיבוע לאחר הריפוי, אבל זה נדרש לעיתים רחוקות (מבוסס על מעורבות עצבית או פגיעה ברקמות) ונחשב לתהליך אלקטיבי (בחירתי). במקרים בהם יש צורך לנתח, הניתוח המועדף הוא מסמור תוך-לשדי "elastic TEN intramedullary nailing". מדובר במכשירים המושתלים בתוך עצם הבריח כדי לתמוך בה מבפנים. הסיבוכים הכירורגיים האפשריים הם זיהום, סימפטומים נוירולוגיים בחתך הדיסטלי (לפעמים עד הגפיים) והעדר התחברות של העצם.
פרוגנוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]
זמן הריפוי משתנה בהתאם לגיל, לבריאות, למורכבות ולמיקום השבר, כמו כן לעקירת העצם. עבור מבוגרים, מינימום של 2-6 שבועות של קלע ללא תזוזה משמש בדרך כלל כדי לאפשר ריפוי לרקמות הרכות ולעצם; לבני נוער נדרש פחות זמן, בעוד שילדים יכולים להשיג את אותה רמה תוך שבועיים. בתקופה הזאת, חולים יכולים להוריד את המתלה, כדי לבצע תרגילי טווח המטוטלת של תרגילי תנועה פסיביים, כדי להוריד את הניוון בכתף ובמרפק, אבל הם מוגבלים ל-15-20 מעלות אנכיות. בהתאם לחומרת השבר, אדם יכול להתחיל להשתמש בזרוע אם הוא לא מרגיש כאבים ונוח לו עם התנועה. המטרה הסופית היא להיות מסוגל לקבל טווח מלא של תנועה ללא כאבים; לכן, אם מרגישים כאב כלשהו, אפשר לתת עוד זמן להתאוששות. בהתאם לחומרת השבר, ספורטאים עשויים להזדקק לתקופה ארוכה יותר של מנוחה וריפוי כדי למנוע התכווצות עצם. אדם צריך להיות מסוגל לחזור לשגרה, כלומר לעשות ספורט או לעבוד 3 חודשים אחרי הפציעה.
אפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בכל שנה מתרחשים 30-64 מקרים של שברים בעצם הבריח[דרושה הבהרה], והם אחראים על 2.6-5.0 אחוזים מכלל השברים בגוף.[7] סוג זה של שברים יותר נפוץ אצל גברים מאשר נשים. כמעט חצי מכלל השברים בעצם הבריח מתרחשים אצל ילדים מתחת לגיל 7 והוא השבר הכי נפוץ ברפואת ילדים. כ-5% מכלל השברים שמגיעים לחדרי המיון בבתי חולים הם שברים בעצם הבריח. עצמות הבריח הן העצמות עם השכיחות הגבוהה ביותר לשברים בגוף האדם.[8]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Margolin, G., & גנדי (גבי) מרגולין. (1995). Biomechanical-numerical Analysis of the Human Clavicle System. Tel-Aviv University.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Pecci, M; Kreher, JB (1 בינואר 2008). "Clavicle fractures". American Family Physician. 77 (1): 65–70. PMID 18236824.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Paladini, P; Pellegrini, A; Merolla, G; Campi, F; Porcellini, G (בינואר 2012). "Treatment of clavicle fractures". Translational medicine @ UniSa. 2: 47–58. PMID 23905044.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Cross KP; Warkentine FH; Kim IK; Gracely E; Paul RI (ביולי 2010). "Bedside ultrasound diagnosis of clavicle fractures in the pediatric emergency department". Acad Emerg Med. 17 (7): 687–93. doi:10.1111/j.1553-2712.2010.00788.x. PMID 20653581.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Nonoperative Treatment Compared with Plate Fixation of Displaced Midshaft Clavicular Fractures – "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-2009-12-28. נבדק ב-2009-10-27.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Khan LA; Bradnock TJ; Scott C; Robinson CM (בפברואר 2009). "Fractures of the clavicle". J Bone Joint Surg Am. 91 (2): 447–60. doi:10.2106/JBJS.H.00034. PMID 19181992.
{{cite journal}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל) - ^ Lenza, M; Faloppa, F (7 במאי 2015). "Surgical interventions for treating acute fractures or non-union of the middle third of the clavicle". The Cochrane database of systematic reviews. 5: CD007428. doi:10.1002/14651858.CD007428.pub3. PMID 25950424.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Malik S; Chiampas G; Leonard H (בנובמבר 2010). "Emergent evaluation of injuries to the shoulder, clavicle, and humerus". Emerg Med Clin North Am. 28 (4): 739–63. doi:10.1016/j.emc.2010.06.006. PMID 20971390.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Richard S. Snell, MD (2010-03-10). "Chapter 9: The upper Limb". Clinical Anatomy by Regions (8th ed.). Lippincott Williams & Wilkins. p. 433. ISBN 978-0-7817-6404-9.