לדלג לתוכן

טירת שיון

טירת שיון
Château de Chillon
מידע כללי
סוג water castle, שאטו עריכת הנתון בוויקינתונים
כתובת Avenue de Chillon 21, 1820 Veytaux עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום וטו עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה שווייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה ?–1160
תאריך פתיחה רשמי 1160 עריכת הנתון בוויקינתונים
חומרי בנייה אבן עריכת הנתון בוויקינתונים
אדריכל ג'יימס מסנט ג'ורג' עריכת הנתון בוויקינתונים
סגנון אדריכלי אדריכלות רומנסקית, אדריכלות גותית עריכת הנתון בוויקינתונים
מידות
אורך 100 מ' עריכת הנתון בוויקינתונים
רוחב 50 מ' עריכת הנתון בוויקינתונים
גובה 25 מ' עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 46°24′51″N 6°55′39″E / 46.414166666667°N 6.9275°E / 46.414166666667; 6.9275
www.chillon.ch
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
טירת שיון
טירת שיון בשעת לילה

טירת שיוןצרפתית: Château de Chillon) היא טירת אי השוכנת בקצהו המזרחי של אגם ז'נבה בקנטון וו, בסמוך למונטרה.

הטירה, בת מעל לאלף שנה, נתנה השראה לסופרים כגון ז'אן-ז'אק רוסו, ויקטור הוגו, לורד ביירון (אשר גם כתב את הפואמה "The Prisoner Of Chillon"), וציירים כגון דלקרואה וקורבה. כיום הטירה היא אחת הטירות המתוירות ביותר בשווייץ.

החפירות הארכאולוגיות באזור החלו בסוף המאה ה-19, בעיקר על ידי הארכאולוג אלברט נאף ואישרו שהמקום היה מאוכלס עוד מתקופת הברונזה.

הטירה כיום היא תוצאה של מאות שנים של בניה, התאמות, שיפוצים ושחזורים.

הטירה שולטת בדרך לעמק הרון שבהרי האלפים השווייצרים. האי הסלעי שעליו בנויה הטירה היווה הן הגנה טבעית והן מקום אסטרטגי השולט על המעבר בין צפון אירופה לדרומה.

ההיסטוריה של הטירה מחולקת לשלוש תקופות: תקופת בית סבויה, השלטון הברנאי, ותקופת וו.

תקופת בית סבויה (המאה ה-12 עד 1536)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסמך הקדום ביותר שבו מצוינת הטירה מתוארך לשנת 1150 ובו מצוין שבית סבויה כבר שלטה בנתיב העובר לאורך אגם ז'נבה. המסמך מתייחס לשיון כקסטרום, מה שמעיד שהיה כפר עליו היא חלשה. במהלך המאה ה-13 כבשו אבירי בית סבויה את רוב שטחו של קנטון וו וחילקו אותו למספר של חלקות פיאודליות. חלוקה זו מסמנת את תחילת שלטונו של בית סבויה על כשני שלישים מהאזור הצרפתי של שווייץ של ימינו.

השטח שנכבש בידי בית סבויה כלל הן את האזור שמצפון לאלפים והן את האזור שמדרומם, והם שלטו בשני המעברים העיקריים החוצים את האלפיים הדרומיים: מעבר סן ברנאר הגדול ומעבר מון סני. שני המעברים האלו, שהיוו ציר גישה עיקרי בין איטליה לבין צפון מערב אירופה, התבררו כמקור הכנסה לא מבוטל. תחזוקת הדרך וההגנה על הסוחרים מומנה ממסים שנגבו על הסחורות שעברו. טירת שיון, שנמצאת במסלול של מעבר סן ברנאר הגדול, הייתה חשובה הן מבחינה כלכלית והן מבחינה אסטרטגית. בשנת 1214, ייסד תומאסו, רוזן סבויה את וילנב, כשני קילומטרים דרומית לשיון באזור רחב מספיק כדי לבנות עמדת גביה, מחסנים לסחורות העוברות ונמל.

הרחבות ושיפוצים חשובים נעשו בטירה ביוזמתו של תומאס וארבעת בניו, במיוחד פייטרו השני שהיה אדון הטירה בין השנים 1255 ו 1268. משפחת האצולה של סבויה השתמשה בטירה למגורים מפעם לפעם בעוד שמושל הטירה גר בה באורח קבע. כאשר ממלכתם התרחבה נאלצה משפחת סבויה לנדוד ממקום למקום על מנת לשמור על קשרים הדוקים עם נתינהם. האתרים בהם הם גרו היו קשורים לעונות השנה מכיוון שמקומות מסוימים לא מתאימים למגורים בחורף ואילו במקומות אחרים הציד בעונה מסוימת טוב יותר. הרוזן נדד ממקום למקום ברוב פאר מלווה בחוג מכריו ובפמליה המורכבת ממשרתים ופקידים, ואף נשא עמו את הרהיטים והציוד, כך שחדריו במקומות שעזב נותרו ריקים ונעולים. מי שנשאר בטירה בזמן היעדרותו של הרוזן היה מושל הטירה, שהיה איש אצולה זוטר. מושל הטירה הגן עליה, שפט את האוכלוסייה המקומית, גבה מכסים ומיסים מהחקלאים.

דוכסות סבויה חולקה למחוזות במחצית השנייה של המאה ה-13 ומושל הטירה החל גובה מיסים עבור מחוז שבלה. מחוז שבלה הפך למחוז העשיר ביותר בממלכת סבויה בעיקר בזכות המיסים שנגבו במזרח אגם ז'נבה ובשפך הרון השווייצרי. הטירה היוותה נדבך חשוב מבחינה אדמיניסטרטיבית והפכה למרכז הפיננסי של צפון סבויה. על אי הטירה נוספו שני מבנים: המשרד הפקידותי ובית האוצר. לקראת סוף המאה ה-14 החלה דוכסות סבויה לעבור לשלטון ריכוזי יותר וחלק ניכר מהאוצרות שנשמרו בטירת שיון עברו לשיאמברי, המרכז האזורי. בתי המשפט העדיפו גם הם לעבור לעיירות סמוכות, ומרכזיות הטירה ירדה. אמדאו השמיני, דוכס סבויה (שלימים הפך לאנטי-אפיפיור פליקס החמישי) ניסה לחזיר את החיים לטירה, ושלח את נגרו הפרטי, איימונה קורנואה, לתחזק את הטירה. קורנואה אכן שיפץ את המגדלים והחומות אך ללא הועיל, הטירה נשארה זנוחה עד הכיבוש של ברן.

התקופה הברנאית (1536 - 1798)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש קנטון וו על ידי השווייצרים (למעשה על ידי קנטון ברן) הושלם ב-29 במרץ 1536, ביום בו נפלה טירת שיון בידי צבא ברן. הבניין שניצל מהמלחמות הבורגונדיות היה מעט שחוק אבל המבנה בסך הכל היה שמור. הטירה הפכה למרכז האדמיניסטרטיבי של נפת ווה ומשכן הקבע של האחראי על המיסים, חבר האצולה הברנאית. הוא קיבל את התואר קפטן שיון ובגלל שייצג את המלוכה הוא היה מחויב למספר פונקציות. החלוקה הישנה של הטירה עם שני אזורים, האחד לאדון הטירה והשני למבקרים כבר לא הייתה נחוצה והכובשים ארגנו את הטירה מחדש לפי צורכיהם. מערכת ההגנה הותאמה לשימוש בנשק חם.

בשנת 1773 עזב האחראי על המיסים את הטירה ועבר להתגורר בווה, הנוחה יותר. הטירה כבר לא נחשבה כמתאימה להתגוננות ושימשה בעיקר לאחסון. בשנת 1785 עלה הרעיון להפוך את האגף הצפוני למחסן חיטה ענק, אבל נפל בהצבעה מכיוון שהמקום לח יתר על המידה.

תקופת קנטון וו (מאז 1798)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1798 תפסו את הטירה מהפכנים מוו וממונטרה ללא התנגדות. הטירה הפכה לרכוש לאומי בזמן המהפכה ועברה לקנטון החדש של וו בשנת 1803. בתחילה לא נעשה שום מאמץ לחדש את טירה, משגיח ושני שוטרים שמרו על הבניין ולא נמצא לו שום שימוש מעבר לאחסון ובית כלא. בטירה אוחסנו אבק שרפה, נשק ותחמושת ששום מחסן אחר לא הסכים לקבל. התנועה הרומנטית גילתה מחדש את ימי הביניים בהתלהבות רבה ותדמית חדשה של טירת שיון הפכה לפופולרית. בספרו "Julie, ou la nouvelle Héloïse" שפורסם בשנת 1762 רוסו משך תשומת לב לאתר כאשר מיקם את אחת הסצנות בטירה, מרמז בקצרה למאסר של בוליבאר. אולם, היה זה לורד ביירון שהוסיף לשיון ממד מיתי, כאשר בשנת 1816, כאשר במסע עלייה לרגל למקומות שתיאר רוסו הוא כתב את הפואמה המפורסמת: "האסיר משיון". פואמה זו מאדירה את הסבל של פרנסואה בוליבאר (1493 - 1570) שהוחזק בשבי בשיון עקב התנגדותו לבית סבויה ושוחרר לאחר הכיבוש הברנאי. דמותו של בוליבאר הפכה לסמל של חירות ושל קדוש מעונה.

הטירה והנוף בו היא טובלת מלאים במאפיינים אסתטיים שהיו אהובים מאוד על הרומנטיקנים: צללית ציורית, קירות עתיקים שהיו עדים לעבר קודר, ומסגרת מעוררת השראה של ההרים המקיפים את הטירה. סופרים, ציירים ומבקרים הוקסמו מהטירה וסביבתה. אולם ממשלת וו לא התרשמה מהסלבריטי החדשה שזה עתה צצה. בשנת 1836 הם שינו את הבניין שיתאים יותר לאחסון הנשק והאסירים. ולמרות זאת מספר המבקרים רק הלך ועלה, אפילו שהביקור היה מותר רק בחדרי הטירה תחת עינם הפקוחה של השוטרים ששימשו גם כמדריכים, עד שמאוחר יותר החלו מדריכים מקצועיים ללוות את המבקרים. על מנת לעניין את המבקרים החלו המדריכים להוסיף גרסאות משלהם לדרמות ולרומנים שהתרחשו בטירה.

אתרי עניין

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • המרתף - הארכיטקטורה של חדרי המרתף מזכירה קתדרלה גותית מהמאה ה-13. החלק הזה של הטירה מצית את הדמיון, עם מספר רב של אגדות שיוחסו למקום. המפורסמת שבהם היא כליאתו של בוליבאר, כפי שפורסמה בפואמה של הלורד ביירון.
  • החצרות - בטירה יש שלוש חצרות. החל מהחצר התחתונה, שהייתה העמוסה ביותר דרך חצר אדון הטירה ועד לחצר הכבוד, שהייתה שמורה לדוכס של סבויה.
  • האולמות הגדולים - יש ארבעה אולמות רשמיים בטירה כאשר כל החלונות שלהם צופים על אגם ז'נבה. אבירי בית סבויה ערכו בהם משתאות והברנאים הפכו אותם לבתי משפט.
  • התא הברנאי - חדר שינה בעיצוב מינורי, עם מיטה, חימום, שירותים ואפילו מים זורמים.
  • הקפלה - הקפלה היא יהלום ארכיטקטוני, הציורים מהמאה ה-14 הופכים אותו לאחד מבנייני הדת המיוחדים שנשתמרו מאז ימי הביניים.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טירת שיון בוויקישיתוף