טרומפ-לויל

טְרוׂמְפּ-לוֹיל (Trompe-l'œil במקור מהביטוי בצרפתית: [tʁɔ̃p lœj] שפירושו "להונות את העין") היא טכניקת אמנות המשתמשת בדימויים מציאותיים ליצירת אשליה אופטית המדמה כאילו האובייקט המתואר קיים בשלושה ממדים. שיטת אמנות זו קיימת גם באדריכלות ונקראת "הפרספקטיבה הכפויה"(אנ').

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורה של אמנות זו היא בתקופת ה"בארוק", אולם טכניקה זו של "אשליה פרספקטיבית" קדומה אף יותר. ממצאים ארכאולוגיים מראים שימוש בטכניקה זו בציורי קיר כבר ברומא העתיקה, ופומפיי.

גרסה של סיפור יווני עתיק מספרת על תחרות בין שני ציירים נודעים: זאוקסיס (נולד בסביבות 464 לפנה"ס) צייר אשכול ענבים שנראה כה טבעי עד כי ציפורים החלו קרבות ומנקרות בבד הציור, על כך ענה לו פראסיוס בכך שצייר וילון. מאחר שזאוקסיס היה כל כך מרוצה מבחירתן של הציפורים בענבים דרש כי יסירו את הווילון. משגילו לו כי מדובר בציור של וילון ויתר על הפרס משום שהוא היתל בציפורים אך פראסיוס היתל בו, האומן.^[1]

בתקופת הרנסאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הרנסאנס ציירים איטלקיים כגון אנדראה מנטניה (1431–1506), ומלוזו דה פורלי (1438–1494) ערכו ניסיונות בפרספקטיבה, בעיקר בציורי תקרה בפרסקו בין השאר באמצעות הנמכת האופק כדי להגביר את תחושת המונומנטליות.

אמנים נוספים התנסו בפרספקטיבת "טרומפ-לויל" בתקופת הרנסאנס, ביניהם אנטוניו דה קורג'ו (1489–1534), ויטורה קרפצ'ו (1465–1526), וכן ז'אקופו דה ברברי (אנ') שבכל ציוריו ניתן לראות פרטים המצוירים בפרספקטיבת "טרומפ-לויל", ביניהם זבוב על מסגרת הציור, וילון המסתיר את הציור חלקית, פיסת נייר שנראית כמחוברת לגוף הציור, וכן גוף אדם שנראה ממש כמטפס ויוצא מגוף הציור עצמו, הכל בשיטת הציירים זאוקסיס ופראסיוס.

בסמינר בשנת 1964 הבחין הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אק לאקאן (1901–1981) כי המיתוס של שני הציירים חושף היבט מעניין של הקוגניציה האנושית, בעוד שבעלי חיים מעדיפים דברים שיטחיים בני אדם תמיד יחפשו את הדבר המוסתר שמעבר.

בארכיטקטורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-17 שילבו ציירים רבים פרספקטיבות "טרומפ-לויל" ואשליות אמנות למיניהם בארכיטקטורה, כשהם "מגדילים" בעזרתם חדרים על ידי "פתיחת" החלל בקיר או בתקרה.

בין הדוגמאות הבולטות ניתן למצוא את "האלגוריה של ההשגחה האלוקית" בארמון ברבריני של האמן פייטרו דה קורטונה, ואת "Apotheosis of St Ignatius" על תקרת הכנסייה הרומית של סנט איגנציו מאת האמן אנדריאה פזו.

אמני "טרומפ-לויל" ידועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציירים הגדולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-19 וציירים מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמאות לאומנות "טרומפ-לויל"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הבשורה" מאת יאן ואן אייק (1433).
דיוקן של קרתוס מאת פטרוס כריסטוס (1446) זבוב במסגרת.
ג'ייקוב דה ברברי (1504).
"החוחית" מאת קארל פבריטיוס (1654).
"פנים הכנסייה" מאת ג'רארד הוקג'סט (כ-1654).
קורנליס נורברטוס, גיסברכט (1670).
אוורט קולייר (1699).
קורנליס נורברטוס, גיסברכט (1672).
מייקל הרנט (1890).
הנרי פוסלי (1750).
פרז דה אגילר, וושינגטון די. סי. (1769).
בחדר ההלבשה של ג'קלין קנדי-אונאסיס מאת פייר-מארי (1970).
תיאודור פישטק, יוזף נ', (1978).

פסלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלג גוף עליון משיש עם רעלה שקופה "לכאורה" מוזיאון בנקפילד, הליפקס (יורקשייר מערב).
מזרקת פסיפס טרומפ-לויל מודרנית של בברייטון, בצורת שטיח שהושלך על מדרגות שיש.
קבר רודולף נורייב עטוף פסל שטיח מפסיפס.