בראטלי נולד באי במחוז וסטפולד דרומית לאוסלו. בצעירותו הוא עבד בדייג, כריית פחם ועבודות בנייה. בין השאר הוא יצא עם ספינה של צייד לווייתנים לאזור איי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומיים. בשנת 1933 פגש את אוסקר טרופ שביקש ממנו לערוך עיתון מקורב למפלגת העבודה הנורווגית. במקביל הוא היה פעיל במפלגת העבודה. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא הצטרף למאבק נגד הכיבוש הנאצי. הוא נעצר בשנת 1942 בין עצורי לילה וערפל, ונכלא במחנות ריכוז שונים, בהם מחנה הריכוז נאצוויילר-שטרוטהוף, בו היה בשנים 1943–1945. הוא השתחרר ב-5 באפריל 1945 במבצע האוטובוסים הלבנים.
בשנים 1951–1955 ושוב בשנים 1956–1960 הוא כיהן כשר האוצר של נורווגיה[1]. בשנות ה-60 כיהן כשר התחבורה[2] וסגן יושב ראש מפלגת העבודה[3]. לאחר ההפסד של מפלגת העבודה בבחירות בשנת 1965, בהן ירדה המפלגה מ-74 ל-68 מושבים, מונה בראטלי לראש המפלגה. בבחירות בשנת 1969 עלתה המפלגה חזרה ל-74 מנדטים, אולם חזית השמאל איבדה את שני המושבים שלה וממשלת הימין המשיכה לשלוט[4].
במרץ 1971 הקים ממשלת מיעוט שנשענה על 74 חברי מפלגתו[5]. כראש ממשלה הטיל בראטלי את מלוא כובד משקלו בעד הצטרפות נורווגיה לאיחוד האירופי ולקראת משאל עם בנושא בספטמבר 1972 הודיע שיתפטר אם עמדתו לא תתקבל[6]. במשאל העם נחל בראטלי תבוסה והוא התפטר[7]. לאחר הבחירות, בספטמבר 1973, שב בראטלי לראשות הממשלה הודות לקואליציה של מפלגתו עם מפלגות השמאל האחרות[8]. בראטלי ביקר את התנהגות התביעה הנורווגית בפרשת לילהאמר וטען שהיא סיבכה ללא צורך את המוסד[9]. הוא גם הצהיר שהפרשה לא תפגע ביחסי ישראל–נורווגיה[10].
בספטמבר 1975, לאחר המשך ירידתה של מפלגת העבודה שהתבטאה בבחירות המקומיות בנורווגיה, הודיע בראטלי על כוונתו להתפטר בינואר 1976, כדי להעביר את ההנהגה לדור הצעיר של המפלגה[11]. בינואר 1976 העביר את ראשות הממשלה לידי אודוור נורדלי[12].
.jpg)
טריגווה בראטלי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)