קול העם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Internet-news-reader.svg קול העם
Kol HaAm
Kol ha'am.jpg
סמליל "קול העם", 1950
תדירות עיתון יומי
סוגה חדשות
פורמט ברודשיט
מו"ל המפלגה הקומוניסטית הישראלית
בעלים המפלגה הקומוניסטית הישראלית עריכת הנתון בוויקינתונים
עורך שמואל מיקוניס, משה סנה, אסתר וילנסקה, מאיר וילנר וצבי ברייטשטיין
נוסד 1937
נסגר 1975
שפה עברית
מדינה ישראל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

"קול העם" היה עיתון יומי עברי של המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה ושל ממשיכתה, המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), שיצא לאור בין השנים 1937 עד 1975. פסק הדין בעתירה שהגיש העיתון כנגד סגירתו, הידוע כ-"בג"ץ קול העם" (1953) מהווה את אחד מן הניסוחים החשובים להגנה על חופש הביטוי בישראל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"קול העם" החל לצאת לאור כירחון באוגוסט 1937 בלא רישיון הופעה. העיתון הזדהה עם המדיניות של ברית המועצות והביע אמון מלא במשטר הסובייטי, גם בתקופת סטלין.

משנת 1942 החל קול העם להופיע כשבועון ובעקבות מאמצים רבים, ציבוריים ומשפטיים העניק משרד הפנים המנדטורי רישיון הופעה לעיתון. הגיליון החוקי הראשון יצא לאור ב-20 בדצמבר 1944.

עורכי העיתון במהלך השנים כללו את חברי מק"י הבכירים: שמואל מיקוניס, משה סנה, אסתר וילנסקה, מאיר וילנר וצבי ברייטשטיין. המשורר אלכסנדר פן שימש כעורך המדור הספרותי של העיתון במשך רוב קיומו. במדור ראו אור לראשונה יצירותיהם של יוצרים צעירים כגון חנוך לוין ודוד אבידן.

בשנת 1965, עם הפיצול במק"י בין הרוב שנקט גישה ביקורתית כלפי ברית המועצות לבין המיעוט ששמר אמונים לברית המועצות והקים את רק"ח, נשאר "קול העם" בשליטת מק"י, וחברי רק"ח הקימו עיתון מתחרה בשם "זו הדרך". לאחר הפילוג נותרה מק"י מפלגת אופוזיציה קטנה, והעיתון הלך ודעך עד שנסגר בשנת 1975.

העיתון לא נשא את עצמו ומימונו הגיע מתרומות של חברי וידידי הפק"פ. העיתון ניהל מגביות למימון פעילותו[1]. בשנות ה-50 חולקו מכסות גיוס לאזורים שונים של מדינת ישראל, והעיתון פרסם כיצד כל אזור עמד במכסה[2].

מאבקים משפטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עורכי העיתון הועמדו לדין מספר פעמים באשמת לשון הרע. בספטמבר 1948 האשים העיתון מספר קצינים במשטרה שרצחו בעינויים את הפעיל הקומוניסטי סיומה מירוניאנסקי בשנת 1941, בעת ששרתו במחלקת החקירות הפליליות של משטרת המנדט. בתגובה דרשו הקצינים להעמיד לדין את עורכי העיתון באשמת לשון הרע[3] והיועץ המשפטי לממשלה אף הצהיר שכך ייעשה[4]. אולם לאחר בדיקה נוספת נמצא שיש ממש בטענות והוקמה ועדת חקירה לבדיקת נסיבות הרצחו של מירוניאנסקי. בפברואר 1951 נפתח משפט באישומי לשון הרע נגד עורכי העיתון בגין מאמר מספטמבר 1949 בו כונה ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, "בוגד העם", "מושך בעגלת האמפריאליזם האמריקני" ובכינויים אחרים[5]. במשפט טען בן-גוריון שהמאמר נועד לפגוע ביחסי ישראל-ברית המועצות[6]. הסניגור של קול העם טען, לעומת זאת, שמטרת המשפט היא לדכא את המפלגה הקומוניסטית הישראלית[7]. בדצמבר 1951 הואשם העיתון בהוצאת דיבתו של שר המשטרה והסתה למרד בגין כתבה שהתפרסמה ב-8 ביולי 1950[8]. ביולי 1952 נסגר העיתון לשבוע בגלל עבירות צנזורה[9].

קול העם אימץ את עלילת הדם של משפט הרופאים ב-1953 ותיאר בכותרתו הראשית את הרופאים היהודים שנאסרו כ״כנופיית רופאים-מרצחים בשירות הריגול האמריקנו-בריטי״.[10]על רקע זה, ביקשה הממשלה לאסור את קיומה של מק"י ובין השאר נדונה האפשרות לסגור את קול העם[11]. בינואר 1953 הורה שר הפנים, ישראל רוקח על סגירת העיתון לעשרה ימים[12][13] על פי חוק מתקופת המנדט הבריטי המתיר הוצאת צו סגירה לעיתון המפרסם דברים שעלולים לפגוע בשלום הציבור. העיתון הגיש עתירה לבג"ץ נגד הסגירה, אולם בג"ץ סירב להוציא צו על תנאי בעניין[14]. במרץ 1953 הורה שוב שר הפנים על סגירת העיתון לעשרה ימים, הפעם בגלל מאמר מערכת תחת הכותרת "ילך אבא אבן להלחם לבדו", בו יצא העיתון נגד הצהרתו הנטענת של שגריר ישראל אבא אבן, על פי ידיעה שהופיעה בהארץ, שישראל תעמיד מאות אלפי חיילים לצד ארצות הברית במקרה של מלחמה עם ברית המועצות[15]. בין השאר נכתב בעיתון: "נגביר את מאבקנו נגד המדיניות האנטי-לאומית של ממשלת בן-גוריון המספסרת בדם הנוער הישראלי". הפעם הוציא בג"ץ צו על תנאי נגד פעולת שר הפנים והשעה את סגירת העיתון עד בירור עתירת קול העם נגד הסגירה[16]. פסק הדין בעתירה, שנודע כבג"ץ קול העם, פורסם ב-16 באוקטובר 1953. פסק הדין שנכתב על ידי השופט אגרנט בהסכמתם של השופטים משה לנדוי ויואל זוסמן, קבע כי חופש הביטוי מהווה זכות יסוד שהיא חלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה. סמכותו של שר הפנים לסגור עיתון בנימוק של שלום הציבור מוגבלת למקרים בהם יש וודאות קרובה לסיכון שלום הציבור מפרסומי העיתון. בהתייחס למקרה של קול העם, כמו גם של העיתון אל-איתיחאד אשר פרסם דברים דומים ואף נגדו הוצא צו סגירה, נפסק שהדברים שפורסמו רחוקים מלהצביע על ודאות קרובה לסכנה לשלום הציבור ועל כן ביטלו את צו הסגירה. פסק דין זה היווה אבן דרך בפסיקה ובמשפט הישראלי, בקביעת חופש הביטוי כזכות יסוד וכדוגמה לסמכותו של בית המשפט לבטל פעולה שביצעה הרשות המבצעת בניגוד לזכות יסוד בהתקיים תנאים מסוימים, כגון מבחן הוודאות הקרובה.

ביוני 1953 הוגשו נגד העיתון שלושה אישומים בגין פגיעה בכבוד שליטים זרים. אחד האישומים היה בשל מאמר חריף נגד ג'ון פוסטר דאלס תחת הכותרת "דע את פוסטר דאלס, דע את אויבך". השופט בנימין הלוי דחה את האישום ובעקבות זאת הודיע היועץ המשפטי לממשלה על ביטול שני האישומים האחרים[17]. ביולי 1953 התבררה בבית המשפט תביעה של חביב שיבר נגד קול העם על שכינו אותו "הרפתקן פאשיסטי" והאשימו אותו בכך שמכר בשוק השחור נייר שקיבל לצורך תעמולת בחירות[18]. קול העם זכה במשפט ושיבר חויב בתשלום הוצאות משפט לעיתון[19].

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סיום המגבית השנייה של קרן קול העם, קול העם, 21 בנובמבר 1945
    קרן קול העם, קול העם, 30 בספטמבר 1947
  2. ^ מפעל הצלת קול העם, קול העם, 29 באוקטובר 1953
  3. ^ קציני המשטרה תובעים עלבונם, מעריב, 19 בספטמבר 1948
  4. ^ ד.ג., גילוי דעת על רצח, מעריב, 21 בספטמבר 1948
  5. ^ קול העם בדין, מעריב, 18 בפברואר 1951
  6. ^ בן-גוריון מעיד במשפט קול העם, מעריב, 7 באפריל 1951
  7. ^ נאום הסניגור במשפט קול העם, מעריב, 30 במאי 1951
  8. ^ קול העם נאשם בהסתה למרד, מעריב, 18 בדצמבר 1951
  9. ^ הכנסת סירבה לדון על סגירת קול העם, דבר, 9 ביולי 1952
  10. ^ 60 שנה לפתיחת משפטי הרופאים בברית המועצות, ארכיון המדינה.
  11. ^ מ. שמריהו, מפא"י דנה באיסור מק"י, מעריב, 18 בינואר 1953
  12. ^ קול העם נסגר, קול הנער הופיע, מעריב, 29 בינואר 1953
  13. ^ "קול העם" נסגר לעשרה ימים, הבקר, יום ראשון, מרץ 22, 1953
  14. ^ נדחתה בקשת קול העם לצו על תנאי נגד שר הפנים, מעריב, 3 בפברואר 1953;המשך
  15. ^ היום תשמע תלונת קול העם, דבר, 23 במרץ 1953
  16. ^ קול העם מחדש היום הופעתו, דבר, 24 במרץ 1953
  17. ^ קול העם זוכה עקב שגיאה בכתב האשמה, מעריב, 16 ביוני 1953
  18. ^ החל משפט שיבר נגד קול העם, מעריב, 15 ביולי 1953
  19. ^ קול העם זוכה במשפט עם שיבר, מעריב, 29 באפריל 1954