פרשת לילהאמר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
העיירה לילהאמר בנורווגיה, שבה נהרג בטעות אחמד בושיקי על ידי צוות חיסול של המוסד

"פרשת לילהאמר" אירעה בעיר לילהאמר שבנורווגיה ב-21 ביולי 1973 במסגרת "מבצע זעם האל", כאשר סוכנים של "המוסד" הרגו צעיר מרוקאי בשם אחמד בושיקי, לאחר שסברו בטעות כי הוא עלי חסן סלאמה, מראשי ארגון הטרור "ספטמבר השחור". חלק מחברי הצוות שביצע את ההריגה נלכדו בידי הנורווגים, וחלקם נדונו למאסר. הפרשה פורסמה בהרחבה בתקשורת הבינלאומית וגרמה למבוכה רבה בישראל.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972 הורתה ראש הממשלה דאז גולדה מאיר ל"מוסד" לחסל את כל ראשי ארגון "ספטמבר השחור" שהיו מעורבים בתכנון הפיגוע. כך בחודשים שלאחר הטבח במינכן נהרגו בדרכים שונות כמה מראשי ארגוני הטרור הפלסטיניים שחיו באירופה. בחודש אפריל 1973 נערך מבצע אביב נעורים, ובו הרג צה"ל כמה מראשי אש"ף בביירות. בין היתר נערך מצוד אחר עלי חסן סלאמה, שתואר כראש ארגון "ספטמבר השחור", אולם למרות שהושקע מאמץ רב באיתורו, הוא הצליח במשך שנה שלמה לחמוק מן "המוסד" מבלי להותיר עקבות.

פעולת החיסול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש יולי 1973 התקבל מידע כי סלאמה שוהה בנורווגיה ומתכנן פיגועים נגד ישראל. המעקבים אחריו הובילו לעיר לילהאמר. צוות המוסד עקב אחרי בכיר באש"ף, אשר יצא מהמטה הראשי של הארגון בז'נבה אל עיירת נופש קטנה בנורווגיה בשם לילהאמר השוכנת כ-165 ק"מ צפונית לאוסלו. בלילהאמר נפגש אותו בכיר ומסר ניירות לאחמד בושיקי, אשר זוהה בטעות כעלי חסן סלאמה - ראש ארגון "ספטמבר השחור". מיד עם קבלת המידע הגיעו לעיירה אנשי יחידת קיסריה, שעליה הוטלה המשימה להרוג את סלאמה. על פי עיתוני נורווגיה, גם ראש המוסד צבי זמיר הגיע לעיירה כדי לפקד על הפעולה[1].

ב-21 ביולי, כשירד מאוטובוס סמוך לביתו בשעת ערב, ניגשו אליו שני גברים ולעיני אשתו ההרה שהייתה לצדו ירו בו 14 כדורים מטווח קצר ונמלטו. צוות החיסול יצא מיד את המדינה, בהם מייק הררי, שהיה מפקד החוליה[2]. עדי ראייה מיהרו לעדכן את המשטרה על זהות אחד מכלי הרכב שהיו מעורבים בפעולה, ולמחרת, כאשר באו סוכנים להחזיר את המכונית השכורה לסוכנות ההשכרה, הם נעצרו על ידי שוטרים שהמתינו להם במקום. לאחר מעצרם, התברר להם שהם טעו בזיהוי והרגו אדם אחר[3], צעיר מרוקאי בשם אחמד בושיקי, שהתגורר בעיירה ועבד כמלצר באחת ממסעדותיה. לאחר כמה ימים, ועל סמך מידע שקיבלו מן העצורים, פשטה המשטרה הנורווגית על ביתו של קצין הביטחון של השגרירות הישראלית באוסלו, יגאל אייל, ועצרה עוד שניים בחשד למעורבות ברצח. בסך הכל היו בידי המשטרה 6 חשודים, בהם אברהם גמר,[4] דן ארבל וסילביה רפאל. כמה מן העצורים שיתפו פעולה עם המשטרה, ואמרו שהם סוכנים של "המוסד".

משפטם של השישה נפתח כמה שבועות לאחר מכן. המשפט עורר עניין רב בעולם, גרם מבוכה רבה לישראל ופגע ביוקרתו של "המוסד" כאשר נחשפו שיטותיו ודרכי פעולותיו. המשפט נערך בפני בית דין מיוחד שהוקם לשם כך באוסלו ועורכי דין נשכרו על ידי ישראל להגן על העצורים[5], בפברואר 1974 נגזר דינם של חמישה מהם לתקופות מאסר של בין חצי שנה לחמש שנים ואילו אחד שוחרר מחוסר ראיות. לאחר 22 חודשים שוחררו כל העצורים מכלאם.

בתחילת הפרשה שרר מתח בין ישראל לנורווגיה על רקע הפרשה וממשלת ישראל סירבה להודות על חלקה בפרשה אולם עם השנים השתפרו היחסים בין המדינות[6]. בשנת 1996 העבירה ישראל פיצוי של 283,000 דולרים לאשתו ולבתו של בושיקי.

השלכות הפרשה על המוסד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרשה זעזעה את ישראל כולה, ואת הצמרת הביטחונית בפרט. התוצאה המידית של כישלון הפעולה הייתה החלטה של ראש הממשלה גולדה מאיר להורות על הפסקה מידית של הרדיפה אחר פעילי טרור פלסטינים באירופה[7]. מייק הררי, שהיה מפקד יחידת קיסריה שביצעה את הפעולה, הגיש את התפטרותו אך ראש "המוסד", צבי זמיר, וראש הממשלה מאיר סירבו לקבל את התפטרותו[8]. בנוסף התמודדו ב"מוסד" עם חשיפה של שיטות ודרכי פעולה בהם נקט במהלך אותה תקופה במרדפיו אחר בכירי המחבלים באירופה, עובדה שאילצה אותו לשנות את דרכיו.

המצוד אחר עלי חסן סלאמה חודש בשנת 1979 בהוראת ראש "המוסד", יצחק חופי, ובאישור ראש הממשלה, מנחם בגין. את המבצע ניהל מפקד יחידת קיסריה, מייק הררי. סלאמה חוסל בביירות, ב-22 בינואר אותה שנה, באמצעות פיצוץ מכונית תופת בסמוך למכוניתו שחלפה ברחוב בדרכו לאירוע משפחתי. בפיצוץ נהרגו גם ארבעה עוברי אורח וכן ארבעה שומרי ראשו של סלאמה[9].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גד שמרון, המוסד והמיתוס, עמ' 175
  2. ^ מיכאל בר-זוהר וניסים משעל, המוסד, עמ' 186
  3. ^ חמישה נעצרו בנורווגיה בעקבות רצח מרוקאי, דבר, 26 ביולי 1973
  4. ^ עופר אדרתהלוחם שפרש מ"המוסד" כדי לגדל פרחים, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2015
  5. ^ שלמה גינוסרה-6 בנורווגיה יידונו בבי"ד מיוחד לביטחון מדינה, דבר, 5 באוגוסט 1973
  6. ^ שלמה גינוסרהיחסים בין נורווגיה לישראל ישארו תקינים בטווח הארוך, דבר, 8 באוגוסט 1973
  7. ^ מיכאל בר-זוהר וניסים משעל, המוסד, עמ' 187
  8. ^ גד שמרון, המוסד והמיתוס, עמ' 177
  9. ^ יוסי מלמן ודן רביב, מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין, הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמודים 210-211.