פרשת לילהאמר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
העיירה לילהאמר בנורווגיה, שבה נהרג בטעות אחמד בושיקי על ידי צוות חיסול של המוסד

"פרשת לילהאמר" אירעה בעיר לילהאמר שבנורווגיה ב-21 ביולי 1973 במסגרת "מבצע זעם האל", כאשר סוכנים של "המוסד" הרגו צעיר מרוקאי בשם אחמד בושיקי, לאחר שסברו בטעות כי הוא עלי חסן סלאמה, מראשי ארגון הטרור "ספטמבר השחור". חלק מחברי הצוות שביצע את ההריגה נלכדו בידי הנורווגים, וחלקם נדונו למאסר. הפרשה פורסמה בהרחבה בתקשורת הבינלאומית וגרמה למבוכה רבה בישראל.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972 הורתה ראש הממשלה, גולדה מאיר, ל"מוסד" לחסל את כל ראשי ארגון "ספטמבר השחור" שהיו מעורבים בתכנון הפיגוע. כך בחודשים שלאחר הטבח במינכן נהרגו בדרכים שונות כמה מראשי ארגוני הטרור הפלסטיניים שחיו באירופה. בחודש אפריל 1973 נערך מבצע אביב נעורים, ובו הרג צה"ל שלושה מראשי אש"ף בביירות. בין היתר נערך מצוד אחר עלי חסן סלאמה, שתואר כראש ארגון "ספטמבר השחור", אולם אף על פי שהושקע מאמץ רב באיתורו, הוא הצליח במשך שנה שלמה לחמוק מן "המוסד" מבלי להותיר עקבות. ביולי 1973 דיווחה סוכנת של המוסד שהושתלה במשרדי הליגה הערבית בז'נבה שעלי חסן סלאמה מתעתד לטוס לאחת ממדינות סקנדינביה במוסד פירשו כי מטרת הנסיעה היא ביצוע פיגוע נקמה על חיסולו של אחד מראשי אש"ף בפריז וחיברו את ידיעה זו לשתי פיסות מידע נוספות - האחת ידיעה שעלי חסן סלאמה ביקר בעיר אולם וגייס תומכים למשימה והאחרת ידיעה לפיה בלדר ספטמבר השחור רכש כרטיס טיסה מז'נבה לקופנהגן. מיכאל (מייק) הררי ראש היחידה המבצעית קיסריה סבר כי יוכל לעקוב אחר הבלדר כמאל בנאמנה להגיע דרכו לעלי חסן סלאמה ולהתנקש בו. בעקבות טעות בפירוש של ידיעה זו החל המבצע שנודע לימים כפרשת לילהאמר.[1].

הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש יולי 1973 התקבל מידע כי סלאמה שוהה בנורווגיה ומתכנן פיגועים נגד ישראל. המעקבים אחריו הובילו לעיר לילהאמר. צוות המוסד עקב אחרי בלדר של ארגון ספטמבר השחור, אשר יצא מהמטה הראשי של הארגון בז'נבה אל עיירת נופש קטנה בנורווגיה בשם לילהאמר השוכנת כ-165 ק"מ צפונית לאוסלו.[2]. בלילהאמר נפגש אותו בכיר ומסר ניירות לאחמד בושיקי, אשר זוהה בטעות כעלי חסן סלאמה - ראש ארגון "ספטמבר השחור". מיד עם קבלת המידע הגיעו לעיירה אנשי יחידת קיסריה, שעליה הוטלה המשימה להרוג את סלאמה. על פי עיתוני נורווגיה, גם ראש המוסד צבי זמיר הגיע לעיירה כדי לפקד על הפעולה[3].

בספר לילהאמר - תיק פתוח נטען כי המידע שהתניע את המבצע נבע ממרגלת ששתל "המוסד" במשרדי הליגה הערבית בז'נבה. המרגלת, ד"ר אמינה אל-מופתי, העבירה מידע ראשוני לפיו שמעה במשרד כי עלי חסן סלאמה אמור לטוס לז'נבה ועקב טעות הידיעה שהתבססה על שמועה הועברה למחלקת המודיעין וקיבלה סיווג גבוה.[4]. על פי הספר מפקד הפעולה החליט להורות על ביצוע ההתנקשות, למרות שארבעה מצוות הלוחמים התריעו כי האיש שאחריו הם עוקבים הוא ככל הנראה מקומי, אינו דומה לעלי חסן סלאמה ודובר את השפה המקומית.[5].

ב-21 ביולי, כשירד מאוטובוס סמוך לביתו בשעת ערב עם אשתו הנורווגית שהייתה הרה, לאחר שביקרו בקולנוע, ניגשו אליו שני גברים, ירו בו 14 כדורים מטווח קצר ונמלטו. צוות החיסול יצא מיד את המדינה, בהם מייק הררי, שהיה מפקד החוליה[6]. בספר לילהאמר - תיק פתוח מתוארת פגישה שנערכה יום לאחר הרצח ביום ראשון בה נפגש מייק הררי עם צבי זמיר בבית קפה באוסלו מבלי שידעו שהמבצע נכשל ורק לאחר שהבינו שאברהם גמר וסילביה רפאל נעצרו עלה זמיר על המטוס הראשון ולמעשה נמלט ממעצר המשטרה הנורווגית בעור שיניו. בפועל, בפגישה בבית הקפה נכחו שני לוחמים נוספים כשאחד מהם ביצע את הירי באחמד בושיקי, כך שפרסום זה סותר את הפרסומים לפיהם צוות המבצעים נמלט מנורווגיה עוד במוצאי שבת.

עדי ראייה מיהרו לעדכן את המשטרה על זהות אחד מכלי הרכב שהיו מעורבים בפעולה, ולמחרת, כאשר באו סוכנים להחזיר את המכונית השכורה לסוכנות ההשכרה, הם נעצרו על ידי שוטרים שהמתינו להם במקום. לאחר מעצרם, התברר להם שהם טעו בזיהוי והרגו אדם אחר[7], צעיר מרוקאי בשם אחמד בושיקי, אחיו של צ'יקו בושיקי מלהקת ג'יפסי קינגס, שהתגורר בעיירה ועבד כמלצר באחת ממסעדותיה. לאחר כמה ימים, ועל סמך מידע שקיבלו מן העצורים, פשטה המשטרה הנורווגית על ביתו של קצין הביטחון של השגרירות הישראלית באוסלו, יגאל אייל, ועצרה עוד שניים בחשד למעורבות ברצח[8]. בסך הכל היו בידי המשטרה 6 חשודים, בהם אברהם גמר[9], דן ארבל וסילביה רפאל.

תחילה העצורים לא שיתפו פעולה עם המשטרה, לא גילו שהם סוכני מוסד, ואמרו שהם פעלו באופן עצמאי כחלק מקבוצה פרו-ישראלית שבאה לסכל מזימה של "ספטמבר השחור". המשטרה הנורווגית קישרה אותם ל"ליגה להגנה יהודית" של מאיר כהנא[10], מאחר שכהנא ארגן ב-19 בספטמבר 1972, מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב בתל אביב, בה הודה שארגונו אחראי בניסיון להבריח נשק לאירופה לצורך פעולות נקם על טבח הספורטאים והכריז על הקמת "ארגון יהודי עולמי שיגיב בטרור נגד טרור"[11]. לאחר שטענו שאין הם קשורים למוסד, סירבה המשטרה להתיר להם פגישה עם נציג משגרירות ישראל[12][13].

ב-31 ביולי 1973 פרסם השבועון האמריקאי "טיים" ידיעה שהעצורים הם חלק מ"צוות ישראלי" לחיסול רוצחי מינכן שכבר הרג 13 ערבים באירופה, והפעולה בלילהאמר היא מקרה של טעות בזיהוי[14].

בימים לאחר מעצר החשודים התברר שהמודיעין למבצע נאסף בצורה רשלנית. וייתכן והמעקב אחרי עלי חסן סלאמה שהוביל ללילהאמר היה למעשה תרגיל הסחה[15]. מאחר שוילי ברנדט, קנצלר מערב גרמניה, שהה בעיירה בחופשת סקי, שרותי המודיעין וכוחות המשטרה הנורווגיים היו בכוננות לקראת באו, ולכן יכלו לפעול במהירות ללכידת החשודים[16]. בריאיון לעיתון מעריב ב-2013 הודה צבי זמיר: ש"המודיעין שלנו לא היה טוב"...."המקור לא היה אמין" [17]

המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפטם של השישה נפתח כמה שבועות לאחר מכן. המשפט עורר עניין רב בעולם, גרם מבוכה רבה לישראל ופגע ביוקרתו של "המוסד" כאשר נחשפו שיטותיו ודרכי פעולותיו. המשפט נערך בפני בית דין מיוחד שהוקם לשם כך באוסלו ועורכי דין נשכרו על ידי ישראל להגן על העצורים[18], בפברואר 1974 נגזר דינם של חמישה מהם לתקופות מאסר של בין חצי שנה לחמש שנים ואילו אחד שוחרר מחוסר ראיות. לאחר 22 חודשים שוחררו כל העצורים מכלאם.

בתחילת הפרשה שרר מתח בין ישראל לנורווגיה על רקע הפרשה וממשלת ישראל סירבה להודות על חלקה בפרשה, אך עם השנים השתפרו היחסים בין המדינות[19]. בשנת 1996 העבירה ישראל פיצוי של 283,000 דולרים לאשתו ולבתו של בושיקי.

השלכות הפרשה על המוסד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרשה זעזעה את ישראל כולה, ואת הצמרת הביטחונית בפרט. התוצאה המידית של כישלון הפעולה הייתה החלטה של ראש הממשלה גולדה מאיר להורות על הפסקה מידית של הרדיפה אחר פעילי טרור פלסטינים באירופה[20]. מייק הררי, שהיה מפקד יחידת קיסריה שביצעה את הפעולה, הגיש את התפטרותו אך ראש "המוסד", צבי זמיר, וראש הממשלה מאיר סירבו לקבל את התפטרותו[21]. בנוסף התמודדו ב"מוסד" עם חשיפה של שיטות ודרכי פעולה בהם נקט במהלך אותה תקופה במרדפיו אחר בכירי המחבלים באירופה, עובדה שאילצה אותו לשנות את דרכיו.

המצוד אחר עלי חסן סלאמה חודש בשנת 1979 בהוראת ראש "המוסד", יצחק חופי, ובאישור ראש הממשלה, מנחם בגין. את המבצע ניהל מפקד יחידת קיסריה, מייק הררי. סלאמה חוסל בביירות, ב-22 בינואר אותה שנה, באמצעות פיצוץ מכונית תופת בסמוך למכוניתו שחלפה ברחוב בדרכו לאירוע משפחתי. בפיצוץ נהרגו גם ארבעה עוברי אורח וכן ארבעה שומרי ראשו של סלאמה[22].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נעם נחמן טפר, לילהאמר - תיק פתוח, עמ' 41, 45-61, 29
  2. ^ נעם נחמן טפר, לילהאמר - תיק פתוח, עמ' 41
  3. ^ גד שמרון, המוסד והמיתוס, עמ' 175
  4. ^ נעם נחמן טפר, לילהאמר - תיק פתוח, עמ' 29
  5. ^ נעם נחמן טפר, לילהאמר - תיק פתוח, עמ' 91, 83
  6. ^ מיכאל בר-זוהר וניסים משעל, המוסד, עמ' 186
  7. ^ חמישה נעצרו בנורווגיה בעקבות רצח מרוקאי, דבר, 26 ביולי 1973
  8. ^ בירושלים מקווים שלא ייפגעו היחסים עם נורוגיה, דבר, 29 ביולי 1973
  9. ^ עופר אדרתהלוחם שפרש מ"המוסד" כדי לגדל פרחים, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2015
  10. ^ עצור שישי נחקר בעניין הרצח בנורווגיה - מקור באוסלו קושר החשודים עם "הליגה להגנה יהודית", דבר, 27 ביולי 1973
  11. ^ הרב כהנא מתכנן ארגון יהודי עולמי שיגיב בטרור נגד טרור, דבר, 20 בספטמבר 1972
  12. ^ טרם ניתן להיפגש עם הישראלים שנעצרו בנורוגיה, דבר, 30 ביולי 1973
  13. ^ אוסלו מסרבת להתיר פגישה עם הישראלים שנעצרו, דבר, 31 ביולי 1973
  14. ^ טיים "צוות ישראלי" לחיסול רוצחי מינכן, דבר, 31 ביולי 1973
  15. ^ אורי דן, "האדם השני" בלילהאמר, מעריב, 10 באוגוסט 1973
  16. ^ לכידת החשודים - בגלל אמצעי הבטחון שננקטו לרגל נוכחות וילי בראנדט", מעריב, 3 באוגוסט 1973
  17. ^ יוסי מלמן, ‏הפרוטוקולים של המחדל בלילהאמר נחשפים, באתר מעריב אונליין, 2 ביולי 2013
  18. ^ שלמה גינוסר, ה-6 בנורווגיה יידונו בבי"ד מיוחד לביטחון מדינה, דבר, 5 באוגוסט 1973
  19. ^ שלמה גינוסר, היחסים בין נורווגיה לישראל יישארו תקינים בטווח הארוך, דבר, 8 באוגוסט 1973
  20. ^ מיכאל בר-זוהר וניסים משעל, המוסד, עמ' 187
  21. ^ גד שמרון, המוסד והמיתוס, עמ' 177
  22. ^ יוסי מלמן ודן רביב, מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין, הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמודים 210-211.
  23. ^ יוסי מלמןהאם הפיאסקו של המוסד נבע מטעות של מרגל־על, באתר הארץ, 18 באוגוסט 2020