טרנס או'ניל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
טרנס או'ניל
Terence O'Neill
Captain Terence O'Neill.jpg
טרנס או'ניל, 1969
לידה 10 בספטמבר 1914
לונדון
פטירה 12 ביוני 1990 (בגיל 75)
המפשייר
מדינה צפון אירלנד
השכלה
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת האיחוד של אלסטר (UUP)
בת זוג קתרין ג'יין או'ניל
ראש ממשלת צפון אירלנד ה־4
25 במרץ 19631 במאי 1969
(6 שנים ו-5 שבועות)
מנהיג מפלגת האיחוד של אלסטר
19631969
(כ־6 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

טרנס מארן או'ניל, ברון מייןאנגלית: Terence Marne O'Neill, Baron O'Neill of the Maine; ‏10 בספטמבר 191412 ביוני 1990) היה ראש ממשלת צפון אירלנד הרביעי. או'ניל היה יוניוניסט מתון שניסה ליצור מצב שיוויוני יותר בצפון אירלנד על ידי מתן שוויון זכויות למיעוט הקתולי.

עד מינויו לראש ממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד וגדל בלונדון ולמד באיטון קולג'. את חופשותיו בילה באחוזת משפחתו באלסטר (צפון אירלנד), שם חיו אבותיו כבני האצולה המקומית (משושלת Ó Néill)‏[1]. אביו, שהיה חבר פרלמנט, נהרג במלחמת העולם הראשונה חודשיים לאחר לידתו. ב-1940 הוסמך לקצונה במכללה הצבאית המלכותית בסנדהרסט (אנ') ונלחם במסגרת המשמר האירי במלחמת העולם השנייה. הוא נפצע בקרב ושוחרר בדרגת קפטן, שהמשיך לשאת בצמוד לשמו גם בקריירה האזרחית. לאחר שנשא בשנת 1944 את קתרין ג'יין, עבר להתגורר באופן קבוע במחוז אנטרים שבצפון אירלנד. ב-1946 נבחר למועצה המחוקקת של צפון אירלנד מטעם מפלגת האיחוד של אלסטר (UUP). הוא מילא שורת תפקידים פוליטיים ומנהליים וב-1956 התמנה לשר לענייני פנים של צפון אירלנד וחבר המועצה המלכותית. לאחר מכן שירת כשר האוצר עד למינויו לראש הממשלה ב-1963.

כראש הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדר יומו כראש ממשלה היה ללא תקדים. הוא הצהיר שבכונתו ליצור אומה צפון אירית מאוחדת תחת הכתר הבריטי, בה יחיו קתולים ופרוטסטנטים בשוויון זכויות. לקול מחאות ציבורו-שלו ביקר במנזר קתולי ויצר קשרים עם איגודי פועלים שייצגו ברובם את המיעוט הקתולי מול מעסיקים פרוטסטנטים. בינואר 1965 הזמין את עמיתו, ראש ממשלת אירלנד, שון למאס, לשיחות בבלפסט, הצעד הראשון לפיוס עם הרפובליקה האירית מאז 1920. הוא נפגש עם ראש ממשלת אירלנד ג'ון לינץ' בדצמבר 1967 במעונו בבית סטורמונט והשניים שבו ונועדו בינואר 1968 בדבלין. בתוך מפלגתו קמו לו מתנגדים חריפים, בראשם הכומר איאן פייזלי, שאף קרא לו בוגד ופיצל את המפלגה ב-1966 ויסד עם פורשים אחרים את המפלגה היוניוניסטית הפרוטסטנטית (PUP).

באוקטובר 1968 החלה התנועה לשוויון זכויות בצפון אירלנד בהפגנות בדרישה לצדק למיעוט הפרוטסטנטי. בהפגנה בלתי חוקית בעיר דרי ב-8 באוקטובר התנגשו המפגינים עם כוחות כוח השיטור המלכותי של אלסטר ומנהיגיהם נעצרו. בעקבות האלימות ברחובות זומן או'ניל על ידי ראש ממשלת בריטניה, הרולד וילסון לדאונינג 10 וקיבל הוראה להשקיט את המצב או שהממשלה הבריטית תחזיר לעצמה את השליטה בצפון אירלנד ותנקוט ביד קשה על מנת להשיב את הסדר על כנו.

בהמשך הציג או'ניל תוכנית בת חמש נקודות, בתגובה לדרישות התנועה לשוויון זכויות. התוכנית לא כללה בחירות שיוויוניות ("One man, one vote"), אך הספיקה למנהיגי הקתולים על מנת להכריז שיפסיקו את הפגנות המחאה. עם זאת, קבוצה קיצונית יותר של קתולים בראשות ברנדט דוולין, הכריזה שלא תפסיק את המחאה. ב-1 בינואר 1969 צעדו חברי הקבוצה מן העיר דרי לבלפסט, בדרכם התנגשו בקבוצה של יוניוניסטים חמושים. למרות נוכחות אנשי כוח השיטור, הם לא התערבו ורבים מהמפגנים הקתולים נפגעו.

בפברואר 1969, לאחר התפטרות שר הפנים בריאן פולקנר, מראשי היוניוניסטים שהתנגדו לפשרותיו ומתינותו של או'ניל, מממשלו, נאלץ או'ניל לקבוע מועד לבחירות מחודשות. או'ניל, שכמעט והובס במחוז הבחירה שלו על ידי איאן פייזלי, הצליח להקים ממשלה. אולם התקפת טרור בשכונה קתולית של בלפסט על ידי כוח המתנדבים מאלסטר היוניוניסטי, הביאה את או'ניל להתפטר הן מראשות מפלגתו והן מראשות הממשלה.

בראיון שנערך עמו לאחר התפטרותו ב"בלפאסט טלגרף" אמר:

קשה להחריד להסביר לפרוטסטנטי שאם תתן לקתולי עבודה טובה ודיור טוב הוא יחיה כמו פרוטסטנטי, כי הוא יראה סביבו שכנים עם מכוניות וטלוויזיות והוא לא ירצה עוד ללדת שמונה-עשר ילדים. אבל אם קתולי הוא מובטל וחי בצריפון מבעית הוא יעשה שמונה-עשר ילדים (rear eighteen children) ויחיה על ביטוח לאומי. אם תתייחס לקתולים בנדיבות והתחשבות, הם יחיו כמו פרוטסטנטים למרות טבעה הסמכותני של הכנסייה שלהם...

בלפסט טלגרף, 10 במאי 1969[2]

לאחר התפטרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1970 התפטר או'ניל גם מחברותו בפרלמנט. הוא קיבל מעמד של לורד לימי חייו ותואר אצולה של ברון.

את יתרת עשרים שנות חייו בילה בביתו במחוז המפשייר שבדרום אנגליה, אולם המשיך להיות דובר בעניין בעיות צפון אירלנד בבית הלורדים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]