יחידת השכנות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בתכנון ערים, יחידת השכנות היא דיאגרמה או מודל של תכנון עבור פיתוח אזורי מגורים באזורי מטרופולין.[1] המושג התגבש מתוך גישות סוציולוגיות ואינטלקטואליות נפוצות של תחילת המאה ה-20 על ידי מתכנן הערים האמריקני קלרנס פרי (אנ'). המודל פותח על ידי פרי על-מנת לשמש כמסגרת עבודה עבור מתכנני ערים המנסים לתכנן שכונות פונקציונליות, עצמאיות ונחשקות בתחילת המאה ה-20 בערים תעשייתיות.[2] המושג השתרש והתרחב כאמצעי לסידור וארגון קהילות מגורים חדשות באופן שישביע את הרצון העכשווי עבור "הדרישות החברתיות, המנהלתיות והשירותיות עבור קיום עירוני מספק".[1] השתרשות המושג התרחשה גם בישראל, בעיקר בעקבות "תוכנית שרון" משנת 1951, אשר הגדירה "ערים חדשות" כמבוססות על עקרונות התכנון של יחידת השכנות.[3]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיון יחידת השכנות, אותו הגה מתכנן הערים האמריקני קלרנס פרי, התפתח מתוך רצון מוקדם שלו לספק "נוסחת תכנון" עבור הסידור והחלוקה של מגרשי משחקים בניו-יורק.[2] הצורך בנוסחה כזאת מיוחס לעליית השימוש ברכב הפרטי בתחילת המאה ה-20. בתקופה זו "תחושת כביש" לא הייתה במודעות תכנונית וחברתית ורבים מהאמצעים העירוניים אשר משמשים אותנו כיום כחלק מההתנהלות השוטפת אל מול איום תנועת הרכבים, לא היו קיימים או לא היו נפוצים (כמו מעברי חצייה, צמתים מרומזים ותמרורים). כך, ערים כמו ניו-יורק התפתחו ואימצו את הרכבים אך סבלו מתמותה משמעותית בכבישים שהגיעה לכמויות של עד ילד ביום.[2]

קלרנס פרי ראה בשכונות באותה העת "איים" המוקפים בים של תנועת כלי רכב - מכשול מסוכן שמונע מילדים (וגם ממבוגרים) הליכה בטוחה לגני משחקים או שירותים אחרים.[2] רעיון יחידת השכנות של פרי החל כאמצעי להתגבר על המכשול הזה. בסופו של דבר, הרעיון התפתח למטרה רחבה יותר, של יצירת זהות מובחנת לרעיון של "שכונה" והצעה למתכננים מסגרת עבודה עבור התרחבות העיר לאזורי משנה קטנים.[4][1] 

רעיון יחידת השכנות הוצג כבר ב-1923, בכנס משותף של הארגון הלאומי של המרכזים הקהילתיים (National Community Center Association) והאגודה האמריקאית לסוציולוגיה (אנ') בוושינגטון די סי, אך פרסום המאמר של קלרנס פרי בשנת 1929 הביא לקידום יחידת השכנות ככלי תכנוני.[4] המאמר של קלרנס פרי, שכותרתו "יחידת השכנות, תוכנית לארגון קהילה של חיי משפחה" (The Neighborhood Unit, a Scheme for Arrangement for the Family-Life Community), הציע תנאים ממשיים בדמות מודל דיאגרמה עבור תוכנית אידיאלית לשכונה בגודל אוכלוסייה מסוים. המודל הציע קווים מנחים עבור חלוקה מרחבית של מגורים, שירותים קהילתיים, רחובות ועסקים.[1]

פרי השתמש במגוון עקרונות תכנון מוסדיים, חברתיים ופיזיים, שהושפעו מתפיסות עולם פופולריות בשנות ה-20 של המאה ה-20 כמו הפרדה של תנועת כלי רכב ותנועת הולכי רגל, וגבולות עורקיים התוחמים את תא השכונה, ממקדים אותה כלפי פנים ומפרידים אותה מהתנועה העירונית.[4][1] טבעה של יחידת השכנות כ"תא בודד" איפשר להשתמש בה כאבן בניין בתכנון של מערכי שכונות, דבר שהביא לשימוש בה כיחידה מודולארית שלמה בתקופה של התרחבות מהירה של אזורי מגורים בערים רבות מסביב לעולם[5] וגם בישראל.

בעוד ששמו של פרי קשור לרוב למושג יחידת השכנות הרעיון עצמו של "הגדרה ותכנון מחדש של העיר כבסיס עבור שכונות"[6] לא היה של פרי לבדו. במאמר על "יחידות השכנות", לואיס ממפורד התייחס לשכונה כפי שהיא נחווית באופן אורגני כמו גם להשפעות – התאורטיות והפרקטיות – שהביאו את פרי ליצירת המודל של יחידת השכנות כמכניזם של תכנון עירוני. ממפורד הכיר בפרי כמי ש"הראה כיצד באמצעות עיצוב מתוכנן השכונה יכולה להפוך ליחידת שכנות, המקבילה המודרנית לרובע או קהילה מימי הביניים: יחידה שתתקיים כעת, לא רק על בסיס ספונטני או אינסטינקטיבי".[6]

ויליאם דראמונד (אנ'), שהיהאדריכל מרכזי בסטודיו של פרנק לויד רייט בין השנים 1899–1909, הגדיר את יחידת השכנות במסגרת הגשתו לתחרות התכנון של המועדון העירוני של שיקגו (Chicago City Club) בשנת 1912.[7] התחרות ביקשה להתייחס ל"פרמטרים תאורטיים ופרקטיים, חברתיים ופיזיים, של מיקרו-קהילה בהקשר של פרבר, בדגש על דיור, השנייה נגעה למרכז קהילתי"[7], וקראה להצעות לתכנון באתר בגודל 'רבע-חתך' (160 אקר שהם כ-640 דונם) דרומית למרכז שיקגו. התכנית של דראמונד דגלה ברעיון כי יחידת השכנות תהיה הבסיס המארגן עבור כל העיר, ו"תיחשב כיחידה במבנה החברתי והפוליטי של העיר".[7]

התחרות הזו, במידה רבה באה כתגובה לתנאי החיים הלא הבריאים של הסביבה העירונית בחלקה הראשון של המאה העשרים שכללו מגורים סביב מפעלים וחשיפה לרעש וזיהומים. היא הייתה חלק מעידן פרוגרסיבי ורפורמיסטי בפוליטיקה האמריקאית. פרוגרסיביים ראו בשכונות העוני, הסלאמס, תוצאה של שחיתות וניצול. הם האמינו כי יוכלו להתגבר עליהם באמצעות אקטיביזם בפוליטיקה המקומית.[7] דראמונד הושפע מהסוציולוג צ'ארלס קולי ומאמירתו כי "בארגון החברתי והפוליטי של העיר [השכונה] היא היחידה המקומית הקטנה ביותר"[7]. יסודות חברתיים ופוליטיים אלה מעניינים כאשר הם נשקלים אל מול מגוון היישומים וההיקפים של תכנון שכונות.

עקרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידת השכנות נחשבת לכלי של תכנון פיזי, המשמש ל"עיצוב שכונות מגורים עצמאיות בלתי תלויות אשר מקדמות אורח חיים הדוגל בקהילה במרכז, רחוק מהרעש של הרכבות, מעבר לטווח של הריח העשן והכיעור של המפעלים" המסמלים את העיר ניו יורק המתועשת של תחילת המאה ה-19.[8][2]

דיאגרמה של שכונה דמיונית, על בסיס עקרונות תכנון יחידת השכנות: תחימה על ידי כבישים ראשיים, התנועה בתוכה בכבישים מעגליים, מרכז שכונתי משמעותי עם מוסדות ציבור, שטחים פתוחים נרחבים פזורים בשכונה ומסחר בקצותיה

המאפיינים הפיזיים של עקרונות היסוד של יחידת השכנות של קלרנס פרי:[2]

  1. יחידת השכנות תיבנה סביב בית ספר. מיקום בתי הספר במרכז השכונה על מנת שההליכה של הילדים לבית הספר תהיה באורך של כ-400 מטר ולא יותר מ-800 מטר ותוכל להיות מושגת מבלי לחצות כבישים ראשיים גדולים. במבנה בית-הספר ובסביבתו יהיו שאר המבנים הקהילתיים אשר ישמשו למפגש ולפעילות כמו שטחי משחק, ספריה ציבורית, מבני דת ומבנים בתכלית דומה המשמשים את אוכלוסיית השכונה.[9]
  2. גודל השכונה נועד לתמוך בבית ספר, עבור בין 5000 ל 9000 תושבים, בערך בגודל של כ-650 דונם. בצפיפות של 2.5 יחידות לדונם בממוצע. במרכז השכונה יהיו בתים פרטים, ודו משפחתיים בקצוות השכונה בניינים נמוכים בעלי 2–3 קומות.[10]
  3. כבישים ראשיים לאורך ההיקף או ככניסה ראשית לשכונה. על ידי יישום עיקרון זה ניתן להשיג מניעה של כניסת מכוניות לתוך שכונה ולאלץ עיקוף של תנועת הרכבים של מי שאינו תושב השכונה ומגיע לצורכי מסחר.
  4. עיצוב כבישים פנימיים באמצעות היררכיה שעוזרת להבדיל בקלות בין כבישים מקומיים לכבישים ראשיים. המטרה להשתמש בעיצוב הכבישים על-מנת למנוע תנועה לא רצויה דרך השכונה ולהעצים את בטיחות הולכי הרגל. שימוש בעיצוב כביש מעגלי משיקולי בטיחות ואסתטיקה.
  5. הרחקת אזורי הקניות להיקף או לכניסה הראשית לשכונה. עיקרון זה ימנע תנועה של תושבים מקומיים לעבר האזורים המסחריים והם לא יכנסו לתוך השכונה.
  6. יש להקדיש לפחות 10 אחוז מתוך קרקע של השכונה לפארק ולשטחים פתוחים על-מנת ליצור מקומות למשחק ואינטראקציה של הקהילה.[2]

השפעה רעיונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיון יחידת השכנות אומץ בארצות שונות בגלל האידיאליזציה של הקהילתיות וכן בהיותו רעיון קל יחסית ליישום בערים מתפתחות.

באנגליה מהווה יחידת השכנות חלק בלתי נפרד מצורת התכנון והעיצוב של "העיר החדשה" (New Town Movement).[7] תנועה זו התפתחה על בסיס יחידת השכנות כמו גם על גישת עיר הגנים, של אבנעזר הווארד כמענה לבעיות שמהן סבלו ערי בריטניה לאחר המהפכה התעשייתי כמו צפיפות, זיהום אוויר, תנאי תברואה ירודים, פערים ומתח חברתי.

בברית המועצות ותחת משטרו של סטלין יחידת השכנות נתפסה כרעיון רע אשר מבזבז שטח ו"בורגני באופיו". למרות הביקורת, רעיון ה"מיקרו-מחוז" שהוצע על ידי מתכננים סובייטים בשנות ה-50 היה דומה בסכימה שלו לרעיון יחידת השכנות.[11]

אינטגרציה מול סגרגציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20, שבהן הגה פרי את רעיון יחידת השכנות, סגרגציה הייתה דבר מקובל בארצות הברית עם רחובות נפרדים לשחורים וללבנים. גם מבחינה כלכלית, ניתנו משכנתאות ותנאים בנקאיים ללבנים בלבד שיכלו לשפר דיור אל הפרבר ולהשתתף בפרויקטים של התחדשות עירונית שהתקיימו לאורך קוי הסגרגציה. התוצאה הייתה שהמטרופולין נחצה לשניים ונוצרה חלוקה כלכלית, מעמדית וגזעית. שחורים עניים משולי החברה גרו בצפיפות במרכז העיר, לעומת לבנים אמידים מהאליטה החברתית שעזבו לפרברים.[9]

לתוך המציאות הזאת נכנס רעיון יחידת השכנות. פרי ראה ביחידת השכנות פתרון לצרכים סוציאליים רבים. לא רק על מנת לנתק את שכונת המגורים מתנועת המכוניות אשר גזלה חיי אדם, אלא גם להשיג קהילתיות ואינטראקציה בין אינדיבידואלים ומשפחות.[9]

צורת המגורים בעיר באותה תקופה אופיינה בסידור סביב מפעל ייצרני: מחיה בתנאים לא טובים וחשיפה לרעש וזיהום. מצד שני, המגורים בפרברים הצריכו שימוש נרחב בתחבורה על מנת להגיע לעיר לעבודה ולצריכת שירותים. נקודת המוצא לתכנון של קלרנס פרי הייתה להרחיק את האנשים מהמגורים במפעלים וכפתרון פרי הציע למקם את בית ספר כמרכז השכונה כגרעין שסביבו השכונה נבנית. פרי הבין את חשיבתו של בית-הספר כמבנה עם פונקציה מסדרת ובונת קהילה, שבכוחו לאחד בין תושבים מקומיים וזרים, לייצר מיזוג אתני ולממש דמוקרטיה אמיתית.[9]

למרות חזון זה ליחידת השכנות תפקיד מרכזי בשימור וחיזוק הסגרגציה. יחידת השכנות שהכילה בית ספר במרכזה הפכה לקונספט מועדף על האליטות האינטלקטואליות, אשר היה להן כוח כלכלי לגור בשכונה מסוג זה, והן השאירו בחוץ את מי שלא יכלו, דבר שהחריף את הסגרגציה והפערים.[9] בנוסף, בתוך יחידות שכונות פעלו וועדים וארגוני שכונה אשר השתמשו בתקנות והגבלות על-מנת למנוע כניסת "זרים" אל השכונה ושימוש במתקנים שהם על פניו ציבוריים.[12]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקודת ביקורת אחת מני רבות, הועלתה כבר בשנות ה-40 על ידי רג'ינלד אייזק (Reginald Isaac), מנהל התכנון של בית החולים "מייקל ריס" בשיקגו. טענתו הייתה כי יחידת השכנות קיבלה תמיכה מוגזמת ומוטעית כ"תרופה לכל המחלות של העיר" ושחסידיה הנלהבים מייחסים לה כוחות מיסטיים תחת שיח קנאי.[4]

טענתו העיקרית של אייזק הייתה כלפי השימוש ביחידות השכנות ככלי להפרדה קבוצות גזעיות, אתניות דתיות או כלכליות על ידי יזמים וקבלנים פרטיים, אשר רואים בהפרדה כמשרתת תועלת כלכלית עבורם. . כדי להוכיח את טענתו אייזק מציג חומרי פרסום עבור שכונה בבנייה, כמו גם ציטוטים מחוקרי סוציולוגיה ודו"חות תכנון ממשלתיים, המראים כולם כי יחידת השכנות היא מעוז לאדונים המשאירה את תנועת הרכבים בחוץ, אך גם את הלא רצויים.[4]

טיעוניו של אייזק היוו את הבסיס לתנועת האופוזיציה ליחידת השכנות, ומתכננים החלו לתהות בנוגע להשפעותיה הבלתי צפויות של השימוש התכוף בה, אופייה המפריד חברתית והדגש של הסביבה הפיזית כאינדיקטור היחיד לחיים טובים. בארצות מתפתחות ברחבי העולם (וישראל בניהן) פיזור המערכות העירוניות והשימוש הלא יעיל בשטח אשר אומץ על-מנת לייצר אורח חיים קהילתי "כפרי" סינתטי החלו להיתפס ככאלה אשר פוגעים ביצירת עירוניות ברת-קיימא.[4][1]

חולשתו של הטיעון הביקורתי היה היעדר הצעת אלטרנטיבה עבור תכנון קהילתי. גם נכון לשנת 2009 גופים פרטיים וציבוריים ממשיכים לפתח ולעשות שימוש ברעיון המודולארי של יחידת השכנות כשמתכננים עבור קהילות חדשות. עם זאת, זה נהיה בלתי אפשרי לטשטש את הבעיות הקשורות להמשך השימוש ברעיון הנפוץ הזה על חלופותיו השונות, כאשר פרבור היא אחת התוצאות המוכחות לשימוש ברעיון זה בערים מפותחות רבות.[13]

בשלב זה, נהיה ברור כי יש צורך בחשיבה והתייחסות חדשה לגישה ההטרו-נורמטיבית של תכנון קהילות חדשות בשולי העיר, או בפיתוח מחדש של שכונות קיימות על-מנת להשיג את הצפיפות הנדרשת לגדילה ברת-קיימא.[13]

יחידת השכנות בישראל – 'תוכנית שרון' והערים החדשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונספט של יחידת השכנות השתרש בתכנון הישראלי בעקבות 'תוכנית שרון'. תוכנית שרון פורסמה בשנת 1951 כתוכנית אב הארצית המקיפה הראשונה וכונתה על שם האדריכל אריה שרון שעמד בראש הצוות התכנון.[3][14]

כחלק מהתכנית הוגדרה טיפולוגיה של ערים חדשות עבור 14 יישובים. למרות שם זה גם ערים קיימות עם גרעין אוכלוסייה קטן כמו באר-שבע או צפת נכללו תחת תוכנית זו. הטיפולוגיה של הערים הללו מתוארת במסמך "תכנון פיסי בישראל" כמבוססת על יחידת השכנות. שרון מבקר את הגישות הישנות לבניית עיר, מכנה אותן שמרניות ומציג את תפיסת תכנון העיר על בסיס יחידת השכנות כרעיון הנכון והמודרני לאותה תקופה.

דיאגרמה של 'עיר חדשה' דמיונית, על פי העקרונות של יחידת השכנות המופיעים בפרק "ערים חדשות" בתוכנית "תכנון פיסי לישראל"[15]

שרון מתאר את יחידת השכנות בדומה לרעיון שמופיע אצל קלרנס פרי: עיר המחולקת למספר יחידות שכנות המתפקדות כל אחת כיחידה עצמאית. תכנון השכונה צריך להיות כזה שמטרתו "למנוע תנועה מסוכנת מיותרת בגבולות יחידות השכנות ולאפשר גישה ברגל אל השירותים החיוניים לתושבי היחידה". שרון קובע גודל רצוי לכל יחידת שכנות (6000-10,000 תושבים) וכן מרחקי הליכה לשירותים חיוניים (עד 750 מ') ומדגיש את החשיבות של יצירת דרכים בטוחות לילדים על ידי יצירת שבילי הליכה לילדי גן והרחקת הדרכים הראשיות מבית-הספר. כלל יחידות השכונות יוקמו מסביב למרכז עירוני ובו עיקר המסחר ושירותי הציבור.[14]

מעבר להגדרה המילולית התכנית מציעה טיפולוגיות תכנון לכל אחת מ-14 הערים החדשות מקריית שמונה ועד אילת. הטיפולוגיות במידה רבה זהות זו לזו – אזורי מגורים (יחידות שכנות) בצפיפות נמוכה מופרדים אלו מאלו ברצועות ירק. בכל שכונה מרכז ציבורי, והשכונות מתכנסות מסביב לאזור מרכז עיר. הכבישים מעוקלים על-מנת האט את התנועה, ואזור התעשייה נמצא בשטח אחר בנפרד. גרעין העיר הקיימת אינו משתלב בעיר החדשה, כחלק מנקודת מבט המתעלמת מהקיים ותופסת את הקיים כ"שממה".[14][3]

לאחר פרסום "תוכנית שרון" רעיון יחידת השכנות השתרש בתוך תכנון הערים בישראל. כמו במקומות אחרים בעולם, אפשרות בניית העיר בשלבים ברורים העלה את קרנו את הרעיון, במיוחד עבור פיתוח של מדינה חדשה. זיקת התכנון הישראלי לזה האנגלי, כהשלכות של המנדט, וייבוא הרעיון תחת תנועות "העיר החדשה" ו"עיר גנים" יצרו גם הם כר נוח להשתרשות הרעיון באסכולת התכנון. כמו כן, בניית הערים המותאמות עבור קליטת עולים יצרה סיטואציה בה "צרכן השירות" הסופי הוא בגדר נעלם, והקמת יישובים חדשים הם כדף חלק. בכך יחידת השכנות היוותה מודל נייטרלי שמתאים, לפחות על הנייר לכולם ולאף-אחד.[16]

בנוסף למרכיב הפרקטי של הפיתוח, רעיון יחידת השכנות תאם את האידאות הציונית שהיו רווחות בעת הקמת המדינה. חלק משמעותי ברעיון הציוני היה יישוב האדמה דרך חקלאות והעדפת הכפר על העיר.[3] רעיון זה בא לידי ביטוי גם בתיאור הכללי של 'תוכנית שרון' הרואה בכפר את אבן הבניין העיקרית ובריכוזי האוכלוסייה ברצף אורבני כ"בעיה" שיש לפתור. אולם למעשה, תכנון יחידות השכנות מנע את הרצף האורבני ויצר איים בצפיפות ובבנייה נמוכה המתפרסות על פני שטחים רחבים ובכך ראה היישוב היהודי יתרון בצורת התכנון שתאם את אידאולוגיית ההתיישבות.[3]

נרטיב יחידת השכנות שוכפל ברחבי כל הארץ, בעיקר בשנות ה-50. לא רק בערים החדשות כמו באר-שבע או קריית שמונה כי אם גם בשכונות חדשות של ערים קיימות כמו רמת-אביב א' (1954)[17] או רמת-יוסף בבת-ים (1958).[18] בין אם בערים חדשות או וותיקות, הפכה יחידת השכנות למזוהה עם המודל של "השיכון".[16]

מקרה בוחן – באר שבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

באר שבע היא אחת מהערים שהוגדרו ב-1951 כעיר חדשה ב"תוכנית שרון" כאשר התכנון המנחה את בנייתה הוא עקרון יחידת השכנות. תוכנית הבנייה מגדירה חמש שכונות חדשות, מתחם של מרכז מסחרי ואזורי תעשייה. השכונות והמרכזים החדשים מתוכננים בנפרד מהשטח הבנוי הקיים שנבנה ב-1900 על ידי העות'מאנים וגדל תחת המנדט הבריטי.[14][3] ואכן בשנות החמישים בעקבות תכנון זה נבנו בבאר-שבע חמש שכונות חדשות בעלות מאפיינים של יחידת השכנות, בצפיפות נמוכה של כ-2 יח"ד לדונם, ולא יותר מ-3.5 יח"ד לדונם. שכונות אשר נבנו בתקופה שלאחר מכן, בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 נבנו בצפיפות גבוהה יותר של כ-5 יח"ד לדונם, בעקבות ההבנה כי העיר צריכה להצטופף יותר על מנת ליצור עירוניות טובה ובטוחה יותר. אך, גם עם העלאת הצפיפות, העקרונות המנחים אשר מבוססים על תוואי הליכה משמעותיים יחד עם הוצאת תנועת הרכבים מהשכונה לא השתנו.[3] בניית "שכונה לדוגמה" – שכונה ה', המאופיינת באדריכלות ייחודית עם מבני שטיח בצפיפות גבוהה בין מבנים ארוכים (שיכון רבע הקילומטר) נותרה גם היא תחת סכימה תכנונית של יחידה עצמאית ומנותקת. עם זאת, בעקבות העלאת הצפיפות ובנייה אדריכלית ייחודית, נראה שתפיסת יחידת השכנות מתחילה להתנתק מהפן האידאולוגי הציוני-כפרי.[3]

במהלך שנות ה-70 בעקבות העלייה מברית-המועצות, השכונות החדשות בבאר-שבע קיבלו תפנית באופי תכנונן: שינוי התכנון מסממנים נוספים של "תוכנית שרון" בא לידי ביטוי בתוכנית האב שהתגבשה במהלך שנות ה-60 מתוך הצורך לתקן את מה שנתפס כטעויות תכנוניות. עם זאת, גם לאחר פעולות אלו כמו הפיכת הדרכים ממתעגלות לגריד או ביטול ההפרדה הפיזית בין השכונות, נותרו השכונות כיחידת הבנייה העיקרית של העיר שמטרתן לתפקד באופן אוטונומי. במקום על ידי שטחים ריקים הן הופרדו על ידי כבישים עורקיים אליהן הפנו השכונות את גבן. המוסדות הקהילתיים נותרו בתוך השכונות לצד חצרות מדושאות ושבילי הולכי רגל, ואילו כלי רכב נותרו מחוץ לשכונה.[3]

בשלב זה יחידת השכנות נשאה רק את שמה ו"נוקתה" מסממניה האידאולוגיים. ההשתחררות המלאה התרחשה עם שינוי רעיוני בחברה הישראלית: עליית האינדיבידואליזם על-פני האידיאליזם בשנות ה-80, עם מגמה של פרו-עירוניות ועלייה בשימוש ברכב הפרטי. עבור באר-שבע, הוויתור המלא על רעיון יחידת השכנות התרחש כאשר בעקבות שני אירועים משמעותיים ששינו את פני העיר: העלייה הגדולה ברית-המועצות בשנות ה-90 שהביאה לתנופת בנייה והגדרתה של באר-שבע כעיר מטרופולין תחת תמ"א 31. בעקבות אלו נוצרה תוכנית מתאר חדשה לעיר, לפיהבאר שבע תוכננה כמרכז צפוף וקומפקטי, ושכונות חדשות נבנו בדגמים מסורתיים של רחובות המשכיים ובלוקים אורבניים.[3]

ביקורת על יחידת השכנות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידות השכנות, כרעיונות מודרניים אחרים, יושמו בארץ באופן אחיד. כך למשל באר-שבע המדברית תוכננה כמו קריית שמונה הצפונית. הרקע של כלל התוכניות עבור כל הערים החדשות צבועות בתוכנית שרון בצבע ירוק, ללא התייחסות לאקלים השונה של כל אחת, וללא הבחנה והבנה האם ניתן להגשים את התכנון על ידי שתילת ה"ירוק" במקום. ביצוע הרעיון זה לא הצליח למשל בבאר-שבע, שבה שטחי הירק המתוכננים הפכו לכתמי לס צהובים והצמחייה לא הצליחה להשריש שורשים בצורה מספקת והותירה שטחים הריקים בין הבתים. השטחים שתוכננו כגנים, נותרו כאדמה ריקה ושימשו בפועל לזריקת פסולת.[3]

  • בתחום הכלכלי: רעיון ההפרדה בין יחידות השכנות ויצירת כבישים עקלקלים לא משתלמים מנקודת מבט כלכלית. יישום כבישים כאלו יקר, כיון שהמרחקים הרבים יחד עם הצפיפות הנמוכה דורשים סלילת כבישים מרובה עבור משתמשים מעטים.[3]
  • בתחום החברתי: על-פניו מדובר ברעיון שפונה לטובת התושב ומנסה לייצר עבורו מרחבים מוריקים, סביבה בטוחה, יחסי שכנות וקהילתיות. אך לפי האדריכל ארתור גליקסון, שכיהן בשנים 1953–1957 כראש מחלקת תכנון באגף השיכון, עולה הטענה כי 'העמדת שטחי קרקע לרשות המשתכנים מתוך גישה של יד רחבה בלבד אינה לטובת התפתחות תנאי שכנות אופטימלית לעיר'.[3]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. "תוכנית שרון", 1951, באתר תכנון זמין
  1. Silver, Christopher (1985). Neighborhood Planning in Historical Perspective. Journal of the American Planning Association 51:2, 161-174, DOI: 10.1080/01944368508976207
  2. Talen E (2006). Connecting new urbanism and American planning: An historical interpretation. Urban Desigh International ,11. p.83-98

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחידת השכנות בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 Banerjee, T. Baer, W., in Beyond the Neighborhood Unit: Residential Environments and Public Policy, New-York: Plenum Press, 1984, פרק 1, עמ' 1-11
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Perry, C., The Neighbourhood Unit, London: Reprinted Routledge/Thoemmes, 1929 Reprinted 1998, עמ' 25-44
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 שדר הדס, ואוקסמן רוברט, באר-שבע הישראלית - בין המקום לבין החזון, קתדרה 107, יד יצחק בן-צבי, 2003, עמ' 81-114
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 Allaire, J. (1960) ‘Neighborhood Boundaries’, Information Report No.141, published online by the American Society of Planning Officials, 1313 East 60th St. Chicago Illinois 60637; resource retrieved 9/04/11; http://www.planning.org/pas/at60/pdf/report141.pdf
  5. ^ Lawhon, L. 2009, ‘The Neighbourhood Unit: Physical Design or Physical Determinism?’ in Journal of Planning History, 2009, 8: 111 originally published online 3 February 2009, DOI10.177/1538513208327072
  6. ^ 1 2 Mumford, Lewis, The Neighbourhood and the Neighbourhood Unit,  The Town Planning Review 24, 1954 doi: 10.3828/tpr.24.4.d4r60h470713003w.
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 Johnson, Donald, Origin of the Neighbourhood Unit,  Planning Perspectives 17, 2002, עמ' 227-245 doi: 10.1080/02665430210129306. S2CID 145692040.
  8. ^ Vidyarthi, S., Inappropriately Appropriated or Innovatively Indigenized?: Neighborhood Unit Concept in Post-independence India’, Journal of Planning History, 2010 doi: Inappropriately Appropriated or Innovatively Indigenized?: Neighborhood Unit Concept in Post-independence India’
  9. ^ 1 2 3 4 5 ANSLEY T. ERICKSON ,ANDREW R. HIGHSMITH, The Neighborhood Unit: Schools Segregation, and the Shaping of the Modern Metropolitan Landscape, Teachers College Record 120, עמ' 2-36
  10. ^ Michael W. Mehaffy, Sergio Porta & Ombretta Romice, The neighborhood unit” on trial: a case study in the impacts of urban morphology, Journal of Urbanism: International Research on Placemaking and Urban Sustainability 8, 2015, עמ' 199-217 doi: 10.1080/17549175.2014.908786
  11. ^ Lu, Duanfang, "Travelling urban form: the neighbourhood unit in China,  Planning Perspectives 21, 2006, עמ' 369-392 doi: 10.1080/02665430600892138. S2CID 143502273.
  12. ^  Gotham, Kevin, Restrictive Covenants and the Origins of Racial Residential Segregation in a US City, 1900-50,  International Journal of Urban and Regional Research 24, 2002, עמ' 616-633 doi: 10.1111/1468-2427.00268.
  13. ^ 1 2 Iaione, C, THE TRAGEDY OF URBAN ROADS: SAVING CITIES FROM CHOKING, CALLING ON CITIZENS TO COMBAT CLIMATE CHANGE', Fordham Urban Law Journal 37, 2010, עמ' 889-951
  14. ^ 1 2 3 4 אריה שרון, תכנון פיסי בישראל, ירושלים: המדפיס הממשלתי, 1951, עמ' 5-9, 33-61
  15. ^ שרון, אריה. (1951) תכנון פיסי בישראל, ירושלים: המדפיס הממשלתי, 1951, עמ' 5–9, 33-61.
  16. ^ 1 2 שדר, הדס, שלוש תפישות של מקום בשיכון הציבורי בישראל בשנות החמישים, עיונים בתקומת ישראל 16, אוניברסיטת בן-גוריון, 2006, עמ' 373-389
  17. ^ רונאל אדריכלים (2018), רמת אביב א' | תיק תיעוד מרקמי, תל אביב.
  18. ^ לוין, דפנה, שיכון לדוגמא, שפת רחוב מגזין עירוני