יישוב סכסוכים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יישוב סכסוכים הוא תחום הכולל שיטות ותהליכים שמקלים ומאפשרים סיום של סכסוכים ומעגלי נקמה. הדבר כולל חברי קבוצה מחויבים מנסים לפתור קונפליקטים קבוצתיים על ידי העברת מידע פעיל על המניעים או האידאולוגיות הסותרות שלהם לשאר הקבוצה (למשל, כוונות; סיבות להחזקת אמונות מסוימות) ועל ידי השתתפות במשא ומתן קולקטיבי.[1] ממדי הפתרון מקבילים בדרך כלל לממדי הסכסוך שבו מדובר.

יישוב סכסוך קוגניטיבי נוגע לדרך בה הצדדים במחלוקת מבינים ורואים את הקונפליקט, וכולל אמונות, נקודות מבט, הבנות ועמדות. יישוב סכסוך רגשי נוגע לאופן שבו מרגישים הצדדים לגבי קונפליקט, העוצמה הרגשית. יישוב סכסכוך התנהגותי משקף את אופן הפעולה של בעלי המחלוקת, את התנהגותם.[2] בסופו של דבר קיים מגוון רחב של שיטות ונהלים לטיפול בסכסוך, כולל משא ומתן, גישור, גישור-בוררות,[3] דיפלומטיה ובניית שלום.[4][5]

יישוב סכסוכים מיושם במגוון הקשרים - סכסוכים בין מדינות, סכסוכים במקומות עבודה, סכסוכים בין ארגונים שונים וכן במשפחות. ליישוב סכסוכים יש גם היבט חינוכי.

תיאוריות ומודלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש שפע של תיאוריות ומודלים שונים הקשורים לפתרון סכסוכים. כמה מהם מתוארים להלן.

עקומת פתרון קונפליקטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות דוגמאות רבות ליישוב סכסוכים בהיסטוריה, התקיים דיון על הדרכים ליישוב סכסוכים: האם כדאי לכפות פתרון כזה או להביאו בדרכי שלום. פתרון סכסוכים ללא כפייה נתפס בדרך כלל כאפשרות עדיפה. עקומת פתרון הסכסוכים נגזרת ממודל אנליטי המציע פתרון של שלום על ידי מתן מוטיביצה לישויות הנמצאות בסכסוך.[6] שכן פתרון כפוי של סכסוך עשוי לעורר סכסוך נוסף בעתיד.

עקומת פתרון קונפליקטים (Conflict resolution curve - CRC) מפרידה סגנונות קונפליקט לשני תחומים נפרדים: תחום של ישויות מתחרות ותחום של ישויות מפרגנות. בעקומה זו יש מעין הסכמה בין מטרות לתוקפים. השיפוטיהם שלהם ביחס לטוב ורע הם אנלוגים ב-CRC. לכן, בשיטת CRC לפני בניית שלום חשוב להגיע לכך שישויות שנמצאות בקונפקליט יסכימו על כמה נקודות שניתן לקיים לגביהן משא ומתן . CRC אינו קיים (כלומר, יחיד) במציאות אם התוקפנות של התוקפן היא דבר וודאי. בנסיבות כאלה זה עלול להוביל לאפוקליפסה עם הרס הדדי.[7]

העקומה מסבירה מדוע מאבקים לא אלימים רבים הפילו בסופו של דבר משטרים דכאניים ולעיתים אילצו מנהיגים לשנות את אופי הממשל. כמו כן, מתודולוגיה זו יושמה כדי להתמודד עם סגנונות סכסוכים בחצי האי הקוריאני ודינמיקה של תהליכי משא ומתן.[8]

מודל הדאגה כפולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודל הדאגה הכפולה (dual concern model) של פתרון קונפליקטים הוא פרספקטיבה מושגית המניחה שהשיטה המועדפת על יחידים להתמודדות עם קונפליקטים מבוססת על שני נושאים או ממדים בסיסיים: דאגה לעצמי (אסרטיביות) ודאגה לזולת (אמפתיה).[1]

על פי המודל, חברי הקבוצה מאזנים בדרכים שונות את הדאגה שלהם לסיפוק צרכים ואינטרסים אישיים עם הדאגה שלהם לסיפוק צרכים ואינטרסים של אחרים. בסופו של דבר השילוב של שני הממדים הללו מוביל אנשים לקראת הצגת סגנונות שונים של פתרון סכסוכים.[9] המודל הכפול מזהה חמישה סגנונות או אסטרטגיות ליישוב קונפליקטים שבהם אנשים עשויים להשתמש, זאת בהתאם לנטיותיהם כלפי מטרות פרו-עצמיות או פרו-חברתיות .

סגנון הימנעות מקונפליקט

מאופיין בבדיחות, שינוי הנושא או הימנעות מממנו, או אפילו הכחשה של קיום הבעיה. סגנון הימנעות מקונפליקט משמש כאשר אדם נסוג מהתמודדות עם הצד השני, כאשר לאדם לא נוח עם קונפליקט, או עקב הקשרים תרבותיים. במהלך עימות, מי שאוחז בסגנון זו מאמץ גישה של "נחכה ונראה", מתוך תקווה שלעיתים קרובות הקונפליקט יתפוגג מעצמו ללא כל מעורבות אישית.[10] על ידי הימנעות מטיפול במצבי קונפליקט עוצמתי, נמנעים מקונפליקט מסתכנים בכך שהסכסכוך יחריף או יצא משליטה.

סגנון התאמה לקונפליקט

בניגוד לגישה הקודמת, סגנונות קונפליקט וותרניים, "מפרגנים", מחליקים או מדכאים מתאפיינים ברמת דאגה גבוהה לזולת וברמה נמוכה של דאגה לעצמי. גישה פרו-חברתית פסיבית זו מופיעה כאשר אנשים שואבים סיפוק אישי ממילוי הצרכים של אחרים ויש להם דאגה כללית לשמירה על קשרים חברתיים יציבים וחיוביים.[1] כאשר הם מתמודדים עם קונפליקט, אנשים בעלי סגנון קונפליקט מפרגן נוטים להסכים לדרישות של אחרים מתוך כבוד לקשר החברתי. עם תחושה זו של כניעה לקונפליקט, אנשים חוזרים לכך שהם פתוחים לפעולות ורעיונות של אחרים במקום למצוא פתרונות עם החלטה אינטלקטואלית משלהם.[11]

[10]

סגנון קונפליקט תחרותי

סגנון הקונפליקט התחרותי, ה"נלחם" או הכופה ממקסם את האסרטיביות האישית (כלומר, דאגה לעצמי או לחברי הקבוצה השותפים) וממזער אמפתיה (כלומר, דאגה לזולת). קבוצות המורכבות מחברים תחרותיים נהנות בדרך כלל מחיפוש שליטה על אחרים, ובדרך כלל רואות בסכסוך מצב מסוכן של "לנצח או להפסיד".[1] לוחמים נוטים לאלץ אחרים לקבל את דעותיהם האישיות על ידי שימוש בטקטיקות כוח תחרותיות (ויכוחים, עלבונות, האשמות או אפילו אלימות) המעודדות הפחדה.[12]

סגנון פייסני לסכסוך

סגנון הקונפליקט המפייס, דוגל ב"פשרה", משא ומתן אופייני לאנשים שיש להם רמת דאגה בינונית הן לתוצאות האישיות והן לתוצאות של אחרים. מתפשרים מעריכים הוגנות ובכך צופים אינטראקציות הדדיות של תן וקח.[10] על ידי קבלת דרישות מסוימות של אחרים, מתפשרים מאמינים שהסכמה זו תעודד אנשים אחרים להתקדם לעבר "דרך האמצע" ובכך לקדם פתרון סכסוכים.[13] סגנון קונפליקט זה יכול להיחשב כהרחבה של אסטרטגיות "מניבה" ו"שיתופיות".[1] הסיכון בגישה זו הוא שצד תוקפני עלול לראות בה וותרנות ולכן יקצין עוד יותר את דרישותיו.

סגנון קונפליקט של שיתוף פעולה

סגנון שיתוף הפעולה, האינטגרציה, העימות או פתרון בעיות קונפליקטים - סגנון זה מאופיין בדאגה אקטיבית להתנהגות פרו-חברתית ופרו-עצמית כאחד. הסגנון משמש בדרך כלל כאשר לאדם יש אינטרסים גבוהים בתוצאות שלו כמו גם בתוצאות של אחרים. במהלך סכסוך, מי שתומכים בגישה זו משתפים פעולה עם אחרים במאמץ למצוא פתרון ידידותי שישביע את רצון כל הצדדים המעורבים בסכסוך. אנשים המשתמשים בסגנון קונפליקט מסוג זה נוטים להיות אסרטיביים מאוד וגם אמפתיים מאוד.[10] על ידי ראיית הסכסוך כהזדמנות יצירתית, משתפי הפעולה משקיעים ברצון זמן ומשאבים במציאת פתרון שבו יש "ניצחון לכולם" ("win-win").[1] על פי הספרות על יישוב סכסוכים, סגנון יישוב סכסוכים שיתופי מומלץ ביחס לכל השאר. ניתן להשיג החלטה זו על ידי הורדת השמירה של התוקפן תוך העלאת האגו.[14][15]

תאוריית הדיאלקטיקה היחסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריית הדיאלקטיקה היחסית (Relational dialectics theory - RDT), חוקרת את הדרכים שבהן אנשים במערכות יחסים משתמשים בתקשורת מילולית ובסתירות כדי לנהל קונפליקטים, במקום להתמקד בפסיכולוגיה. הגישה הוצגה על ידי לסלי בקסטר וברברה מטגומרי ב-1988[16][17] תפיסה זו מתמקדת בשמירה על מערכת יחסים גם באמצעות סתירות המתעוררות וכיצד מערכות יחסים מנוהלות באמצעות דיבור מתואם. RDT מניח שמערכות יחסים מורכבות מנטיות מנוגדות, משתנות כל הזמן וכי מערכות יחסים אינטימיות מובילות למתחים.

המושגים העיקריים של RDT הם:

  • סתירות - הרעיון הוא שלהפך יש מאפיינים של ניגודו. אנשים יכולים לחפש להיות במערכת יחסים אבל עדיין צריכים את המרחב שלהם.
  • טוטאליות - הטוטאליות מגיעה כאשר הניגודים מתאחדים. כך, מערכת היחסים מאוזנת עם סתירות ורק אז היא מגיעה לטוטאליות
  • תהליך - מובן באמצעות תהליכים חברתיים שונים. תהליכים אלו ממשיכים במקביל בתוך מערכת יחסים באופן חוזר.
  • פרקסיס - מערכת היחסים מתקדמת עם הניסיון ושני האנשים מקיימים אינטראקציה ומתקשרים ביעילות כדי לענות על הצרכים שלהם. פרקסיס הוא מושג צורך במעשי בקבלת החלטות בזוגיות למרות רצונות וצרכים מנוגדים

אסטרטגיה של קונפליקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסטרטגיית קונפליקט, מאת תומאס שלינג, היא חקר משא ומתן במהלך קונפליקט והתנהגות אסטרטגית שמביאה להתפתחות של "התנהגות קונפליקט". רעיון זה מבוסס ברובו על תורת המשחקים . ב-"A Reorientation of Game Theory", שלינג דן בדרכים שבהן ניתן לנתב מחדש את המוקד של קונפליקט על מנת להשיג יתרון על פני יריב. לפי שילינג:

  • סכסוך הוא סוג של תחרות. התנהגות רציונלית, בתחרות זו, היא עניין של שיפוט ותפיסה.
  • אסטרטגיה מבצעת תחזיות באמצעות "התנהגות רציונלית" - התנהגות המונעת על ידי חישוב רציני של יתרונות, חישוב שבתורו מבוסס על מערכת ערכים מפורשת ועקבית פנימית.
  • שיתוף הפעולה הוא תמיד זמני, האינטרסים ישתנו.

פתרון סכסוכים בלימודי שלום וסכסוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הַגדָרָה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת מחקרי שלום וסכסוכים הגדרה של פתרון סכסוכים מוצגת בספרו של פיטר ולנסטין (אנ') Understanding Conflict Resolution :

יישוב סכסוכים הוא מצב חברתי שבו הצדדים המסוכסכים החמושים מסכימים (מרצונם) לחיות בשלום עם - ו/או לפזר - את חוסר ההתאמה הבסיסית שלהם ולהפסיק מעתה ואילך להשתמש בנשק זה כנגד זה.[18]

"הצדדים המסוכסכים" הנוגעים להגדרה זו הם קבוצות מאורגנות פורמלית או בלתי פורמלית המעורבות בסכסוך פנים-מדינתי או בין-מדינתי.[19][20][21][22] "אי התאמה בסיסית" מתייחסת לאי הסכמה חמורה בין לפחות שני צדדים שבהם לא ניתן להיענות לדרישותיהם על ידי אותם משאבים בו זמנית.[23]

תיאוריה אחת שנידונה בתחום חקר השלום והקונפליקטים היא מנגנוני יישוב סכסוכים: הליכים עצמאיים שעליהם הצדדים המסוכסכים יכולים לסמוך. הם יכולים להיות הסדרים פורמליים או לא פורמליים מתוך כוונה לפתור את הסכסוך.[24] ב-Understanding Conflict Resolution שואב וולנסטין מיצירותיהם של לואיס א. קוזר, יוהאן גלטונג ותומס שלינג, ומציג שבעה מנגנונים תאורטיים מובהקים ליישוב סכסוכים:[25]

  1. שינוי בסדרי העדיפויות של אחד הצדדים בסכסוך. נדיר אמנם שמפלגה משנה לחלוטין את עמדותיה הבסיסיות, אבל היא יכולה להציג שינוי ביחס לדברים שזוכים לעדיפות עליונה. במקרה כזה עשויות לצוץ אפשרויות חדשות לפתרון סכסוכים.
  2. חלוקה של המשאב השנוי במחלוקת. משמעות הדבר היא ששני הצדדים המסוכסכים מציגים מידה מסוימת של שינוי בסדרי העדיפויות, ולאחר מכן נפתחת אפשרות להסכם כלשהו ששוכלל "פגישה באמצע הדרך".
  3. סחר בסוסים בין הצדדים המסוכסכים. המשמעות היא שצד אחד מקבל את כל הדרישות שלו בנושא אחד, בעוד שהצד השני מקבל את כל הדרישות שלו בנושא אחר.
  4. הצדדים מחליטים לחלוק שליטה, ולשלוט יחד על המשאב השנוי במחלוקת. זה יכול להיות קבוע, או הסדר זמני לתקופת מעבר. כאשר זו נגמרת הצדדים כבר מתעלים מעל הסכסוך.
  5. הצדדים מסכימים להשאיר את השליטה למישהו אחר . במנגנון זה הצדדים העיקריים מסכימים, או מקבלים, כי צד שלישי ייקח שליטה על המשאב המריבה.
  6. הצדדים פונים למנגנוני פתרון סכסוכים, בעיקר בוררות או הליכים משפטיים אחרים. משמעות הדבר היא מציאת הליך ליישוב הסכסוך באמצעות חלק מחמשת הדרכים שהוזכרו לעיל, אך בתוספת איכות מכך שהדבר נעשה באמצעות תהליך מחוץ לשליטתם המיידית של הצדדים.
  7. להשאיר בעיות מסוימות למועד מאוחר יותר . הטיעון לכך הוא שתנאים פוליטיים ועמדות עממיות יכולים להשתנות, וחלק מהנושאים יכולים להרוויח מעיכוב, מכיוון שמשמעותם עשויה להחלש עם הזמן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 Forsyth, Donelson R. (19 במרץ 2009). Group Dynamics (5th ed.). Boston, MA: Wadsworth Cengage Learning. ISBN 978-0495599524. {{cite book}}: (עזרה)
  2. ^ Mayer, Bernard (27 במרץ 2012). The Dynamics of Conflict: A Guide to Engagement and Intervention (2nd ed.). San Francisco, CA: Jossey-Bass. ISBN 978-0470613535. {{cite book}}: (עזרה)
  3. ^ Methods, Conflict Resolution (14 במרץ 2016). "Conflict Resolution". 14 March 2016. נבדק ב-14 במרץ 2016 – via wisegeek. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ Rapoport, A. (1989). The origins of violence: Approaches to the study of conflict. New York, NY: Paragon House.
  5. ^ Rapoport, A. (1992). Peace: An idea whose time has come. Ann Arbor, MI: University of Michigan Press.
  6. ^ Das, Tuhin K. (2018). "Regret Analysis Towards Conflict Resolution". SSRN. doi:10.2139/ssrn.3173490. SSRN 3173490.
  7. ^ Das, Tuhin K. (2018). "Conflict Resolution Curve: Concept and Reality". SSRN. doi:10.2139/ssrn.3196791. SSRN 3196791.
  8. ^ Das, Tuhin K.; Datta Ray, Ishita (2018). "North Korea's Peace Building in the Light of Conflict Resolution Curve". SSRN. doi:10.2139/ssrn.3193759. SSRN 3193759.
  9. ^ Goldfien, Jeffrey H.; Robbennolt, Jennifer K. (2007). "What if the lawyers have their way? An empirical assessment of conflict strategies and attitudes toward mediation styles". Ohio State Journal on Dispute Resolution. 22 (2): 277–320.
  10. ^ 1 2 3 4 Bayazit, Mahmut; Mannix, Elizabeth A (2003). "Should I stay or should I go? Predicting team members intent to remain in the team.Placed there on purpose with unlieing motives". Small Group Research. 32 (3): 290–321. doi:10.1177/1046496403034003002.Bayazit, Mahmut; Mannix, Elizabeth A (2003). "Should I stay or should I go? Predicting team members intent to remain in the team.Placed there on purpose with unlieing motives". Small Group Research. 32 (3): 290–321. doi:10.1177/1046496403034003002. S2CID 144220387.
  11. ^ Morrison, Jeanne (2008). "The relationship between emotional intelligence competencies and preferred conflict-handling styles". Journal of Nursing Management (באנגלית). 16 (8): 974–983. doi:10.1111/j.1365-2834.2008.00876.x. ISSN 1365-2834. PMID 19094110.
  12. ^ Morrill, Calvin (1995). The Executive Way: Conflict Management in Corporations. Chicago, US: University of Chicago Press. ISBN 978-0-226-53873-0. LCCN 94033344.
  13. ^ Van de Vliert, Evert; Euwema, Martin C. (1994). "Agreeableness and activeness as components of conflict behaviors". Journal of Personality and Social Psychology. 66 (4): 674–687. doi:10.1037/0022-3514.66.4.674. PMID 8189346.
  14. ^ Sternberg, Robert J.; Dobson, Diane M. (1987). "Resolving interpersonal conflicts: An analysis of stylistic consistency". Journal of Personality and Social Psychology. 52 (4): 794–812. doi:10.1037/0022-3514.52.4.794. ISSN 0022-3514.
  15. ^ Jarboe, Susan C.; Witteman, Hal R. (1996). "Intragroup conflict management in task-oriented groups: The influence of problem sources and problem analyses". Small Group Research. 27 (2): 316–338. doi:10.1177/1046496496272007.
  16. ^ Baxter, L. A. (1988). A dialectical perspective of communication strategies in relationship development. In S. Duck. (Ed.) Handbook of personal relationships (pp. 257–273). New York: Wiley.
  17. ^ Montgomery, Barbara. (1988). "A Dialectical Analysis of the Tensions, Functions and Strategic Challenges of Communication in Young Adult Friendships,"Communication Yearbook 12, ed. James A. Anderson (Newbury, CA: Sage), 157–189.
  18. ^ Wallensteen, Peter (2015). Understanding conflict resolution (Fourth ed.). Los Angeles: SAGE Publications. p. 57. ISBN 9781473902107. OCLC 900795950.
  19. ^ Wallensteen, Peter (7 במאי 2015). Understanding conflict resolution (Fourth ed.). Los Angeles. p. 20. ISBN 9781473902107. OCLC 900795950. {{cite book}}: (עזרה)
  20. ^ Allansson, Marie. ""Actors" definition - Department of Peace and Conflict Research - Uppsala University, Sweden". www.pcr.uu.se (באנגלית). נבדק ב-2019-09-25.
  21. ^ Larson, Jennifer M. (11 במאי 2021). "Networks of Conflict and Cooperation". Annual Review of Political Science. 24 (1): 89–107. doi:10.1146/annurev-polisci-041719-102523. {{cite journal}}: (עזרה)
  22. ^ Balcells, Laia; Stanton, Jessica A. (11 במאי 2021). "Violence Against Civilians During Armed Conflict: Moving Beyond the Macro- and Micro-Level Divide". Annual Review of Political Science. 24 (1): 45–69. doi:10.1146/annurev-polisci-041719-102229. {{cite journal}}: (עזרה)
  23. ^ Wallensteen, Peter (7 במאי 2015). Understanding conflict resolution (Fourth ed.). Los Angeles. p. 17. ISBN 9781473902107. OCLC 900795950. {{cite book}}: (עזרה)
  24. ^ Wallensteen, Peter (7 במאי 2015). Understanding conflict resolution (Fourth ed.). Los Angeles. p. 41. ISBN 9781473902107. OCLC 900795950. {{cite book}}: (עזרה)
  25. ^ Wallensteen, Peter (7 במאי 2015). Understanding conflict resolution (Fourth ed.). Los Angeles. pp. 56–58. ISBN 9781473902107. OCLC 900795950. {{cite book}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יישוב_סכסוכים&oldid=37222757"