התנגדות בלתי אלימה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צעדת המלח - גנדי ופעילים נוספים צועדים לשם הפקת מלח כאות מחאה להגבלות שהטילו השלטונות הבריטיים על הפקת מלח בהודו. 12 במרץ 1930
מפגינה מציעה פרח לחייל במהלך פעולה בארצות הברית, במחאה על מלחמת וייטנאם. 21 באוקטובר 1967.
מפגין במהלך מחאה על פעילות נאט"ו. 20 במאי 2012.

התנגדות בלתי-אלימה (יכולה להיקרא גם פעולה בלתי-אלימה) היא כינוי למגוון פרקטיקות המשמשות פעילים ברחבי העולם לשם השגת מטרות שונות. למשל שינוי חברתי, פוליטי או כלכלי מעמיק. הפרקטיקות יכולות להיות קשורות או שאינן קשורות לנושא עליו הן מבקשות להשפיע, להתבצע באופן חוקי או בלתי-חוקי, כל-עוד נשמר הכלל של אי-אלימות, דהינו הימנעות מפגיעה ברכוש או בנפש.

בין דרכי ההתנגדות הלא-אלימה, ניתן למנות: לוחמת מידע, צעדות, משמרות, הפצת עלונים (ראה: סאמיזדאט), סאטיאגרהא, אמנות מחאה, מוזיקת מחאה ושירה, חינוך והעלאת מודעות, שדלנות והקמת קבוצות אינטרס, התנגדות לתשלום מס, מרי אזרחי, חרם צרכנים או סנקציות, מאבק משפטי או דיפלומטי, סירוב לקבלת פרס או הוקרה, ושביתות כלליות.

לאורך ההיסטוריה קמו מנהיגים ומובילי דעה רבים אשר פעלו או תמכו בהתנגדות בלתי-אלימה. ביניהם: מהטמה גנדי, מרטין לותר קינג, נלסון מנדלה, טנזין גיאטסו (הוא הדלאי לאמה), לב טולסטוי, אליס פול, רוזה פארקס, אנדריי סחרוב, לך ואלנסה, ג'ין שארפ הנרי דייוויד תורו, ורבים נוספים.

בין התנועות הבולטות במאה ה-21, ניתן למנות את תנועת פמן, המרד בהכחדה, חיי שחורים חשובים, שביתת בתי הספר למען האקלים ועוד.

בין המהפכות שבמהלכן נעשה שימוש נרחב בהתנגדות בלתי-אלימה מן העשורים האחרונים, ניתן למנות את התפרקות ברית המועצות, מהפכת הוורדים, המהפכה בתוניסיה (2011), מהפכת הקטיפה, אירועי כיכר טיין-אן-מן (1989), המחאות בהונג קונג (2014), המהפכה במצרים (2011), המהפכה הכתומה, מהפכת הארזים, ובישראל - תוכנית ההתנתקות, מחאת הקוטג', והמחאה החברתית בישראל 2011.

התנגדות מול אי-ציות אזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפוץ בלבול בין המונח התנגדות לא-אלימה לבין אי-ציות אזרחי בלתי-אלים. פרופ' ברל לאנג (Berel Lang) מציע שלושה מאפיינים לאי-ציות אזרחי בלתי אלים:

  1. הפעולה מהווה עבירה על החוק.
  2. הפעולה נעשית מתוך כוונה תחילה.
  3. הפעיל מסכים לקבל עליו את העונשים הקבועים בחוק כתגובת הממשל לפעולתו.

התנגדות בלתי-אלימה יכולה להתקיים גם ללא עמידה באף אחד מן הקריטריונים הנ"ל, ועל-כן יש להפריד בין שני המונחים.

בנוסף, התנגדות לא-אלימה מיוחסת לרוב לניסיון לשינוי מעמיק ושורשי בנושא בו היא עוסקת (מהפכה), ואילו אי-ציות אזרחי יהווה אסטרטגיה לשינוי חוק או קובץ חוקים מצומצם יחסית (רפורמה נקודתית).[1]

לכן, ניתן לכלול אי-ציות אזרחי בלתי-אלים כאסטרטגיה של התנגדות בלתי-אלימה.

יעילותה של התנגדות בלתי אלימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקר שנפרש על פני עשרות שנים, חקרה פרופ' אריקה צ'נוות' (אנ') מאוניברסיטת הרווארד, יחד עם חוקרים נוספים, את ההצלחה של התנגדות אלימה ושל התנגדות בלתי אלימה ברחבי העולם. המחקר פורסם בספר "Why Civil Resistance Works" ("מדוע התנגדות אזרחית עובדת") והקיף יותר מ-320 אירועי התנגדות ומחאה אלימים ולא אלימים, שהתרחשו משנת 1900 ועד 2006.

הממצא המובהק הראשון של החוקרים היה כי שיעור הסיכויים להצלחת המחאה, כלומר - שינוי השלטון, גבוה הרבה יותר כאשר המחאה אינה אלימה. ב-53% מהמחאות השלוות שהתנהלו ללא אלימות הוחלף השלטון בהצלחה לעומת 26% מהמקרים של מחאות אלימות ומזוינות. בראיון ל-BBC הסבירה צ'נוות' כי הסיבה העיקרית להצלחתן של מחאות אזרחיות לא אלימות היא היכולת שלהן לסחוף מספר רב יותר של אנשים מהציבור הרחב.

ממצא בולט נוסף במחקר הוא "כלל 3.5%". לפי המחקר, כל המחאות שהצליחו לגייס אליהן תמיכה אזרחית שהקיפה יותר מ-3.5% של האוכלוסייה, הצליחו להביא להפלת השלטון.[2]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lang, Berel (1970). "Civil Disobedience and Nonviolence: A Distinction with a Difference". Ethics 80 (2): 157. JSTOR 2379879. 
  2. ^ עידו באום, "התנגדות אזרחית עובדת": המספר שיפיל את נתניהו, באתר TheMarker‏, 26 בספטמבר 2020
Social sciences.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא מדעי החברה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.