התנגדות בלתי אלימה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צעדת המלח - גנדי ופעילים נוספים צועדים לשם הפקת מלח כאות מחאה להגבלות שהטילו השלטונות הבריטיים על הפקת מלח בהודו. 12 במרץ 1930
מפגינה מציעה פרח לחייל במהלך פעולה בארצות הברית, במחאה על מלחמת וייטנאם. 21 באוקטובר 1967.
מפגין במהלך מחאה על פעילות נאט"ו. 20 במאי 2012.

התנגדות בלתי-אלימה (יכולה להיקרא גם פעולה בלתי-אלימה) היא כינוי למגוון פרקטיקות המשמשות פעילים ברחבי העולם לשם השגת מטרות שונות. למשל שינוי חברתי, פוליטי או כלכלי מעמיק. הפרקטיקות יכולות להיות קשורות או שאינן קשורות לנושא עליו הן מבקשות להשפיע, להתבצע באופן חוקי או בלתי-חוקי, כל-עוד נשמר הכלל של הימנעות מפגיעה ברכוש או בנפש.

בין דרכי ההתנגדות הלא-אלימה, ניתן למנות: לוחמת מידע, צעדות, משמרות, הפצת עלונים (ראה: סאמיזדאט), סאטיאגרהא, אמנות מחאה, מוזיקת מחאה ושירה, חינוך והעלאת מודעות, שדלנות והקמת קבוצות אינטרס, התנגדות לתשלום מס, מרי אזרחי, חרם צרכנים או סנקציות, מאבק משפטי או דיפלומטי, סירוב לקבלת פרס או הוקרה, ושביתות כלליות.

לאורך ההיסטוריה קמו מנהיגים ומובילי דעה רבים אשר פעלו או תמכו בהתנגדות בלתי-אלימה. בהם: מהטמה גנדי, מרטין לותר קינג, נלסון מנדלה, טנזין גיאטסו (הוא הדלאי לאמה), לב טולסטוי, אליס פול, רוזה פארקס, אנדריי סחרוב, לך ואלנסה, ג'ין שארפ הנרי דייוויד תורו, ורבים נוספים.

בין התנועות הבולטות במאה ה-21, ניתן למנות את תנועת פמן, המרד בהכחדה, חיי שחורים חשובים, שביתת בתי הספר למען האקלים ועוד.

בין האירועים הבולטים בהם נעשה שימוש נרחב בהתנגדות בלתי-אלימה מן העשורים האחרונים, ניתן למנות את התפרקות ברית המועצות, מהפכת הוורדים, המהפכה בתוניסיה (2011), מהפכת הקטיפה, אירועי כיכר טיין-אן-מן (1989), המחאות בהונג קונג (2014), המהפכה במצרים (2011), המהפכה הכתומה, מהפכת הארזים, ובישראל - מחאת הקוטג', המחאה החברתית בישראל 2011, מחאת בלפור (2020) והמחאה נגד השינויים המשטריים של הממשלה ה-37 (2023).

התנגדות מול אי-ציות אזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפוץ בלבול בין המונח "התנגדות לא-אלימה" לבין "אי-ציות אזרחי בלתי-אלים". פרופ' ברל לאנג (Berel Lang) מציע שלושה מאפיינים ל'אי-ציות אזרחי בלתי אלים':

  1. הפעולה מהווה עבירה על החוק.
  2. הפעולה נעשית מתוך כוונה תחילה.
  3. הפעיל מסכים לקבל עליו את העונשים הקבועים בחוק כתגובת הממשל לפעולתו.

ההבדל מתבטא בכך ש'התנגדות בלתי-אלימה' יכולה להתקיים גם מבלי שיתקיים במסגרתה אי-ציות אזרחי ולעשות שימוש בכלים חוקיים כגון שביתות, הפסקת התנדבויות, חרם צרכני או אזרחי, פעולות ישירות חוקיות ועוד. על כן, ניתן לראות באי-ציות אזרחי בלתי-אלים כאסטרטגיה אחת מבין רבות של התנגדות בלתי-אלימה.

בנוסף, התנגדות לא-אלימה מיוחסת לרוב לניסיון לשינוי מעמיק ושורשי בנושא בו היא עוסקת (מהפכה), ואילו אי-ציות אזרחי יהווה אסטרטגיה לשינוי חוק או קובץ חוקים מצומצם יחסית (רפורמה נקודתית).[1]

יעילותה של התנגדות בלתי אלימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקר שנפרש על פני עשרות שנים, חקרה פרופ' אריקה צ'נוות' (אנ') מאוניברסיטת הרווארד, יחד עם חוקרים נוספים, את ההצלחה של התנגדות אלימה ושל התנגדות בלתי אלימה ברחבי העולם. המחקר פורסם בספר "Why Civil Resistance Works" ("מדוע התנגדות אזרחית עובדת") שפורסם בשנת 2011. המחקר הקיף יותר מ-320 אירועי התנגדות ומחאה אלימים ולא אלימים, שהתרחשו משנת 1900 ועד 2006.

הממצא המובהק הראשון של החוקרים היה כי שיעור הסיכויים להצלחת המחאה שהתבטאה בשינוי השלטון, גבוה הרבה יותר כאשר המחאה אינה אלימה. ב-53% מהמחאות שהתנהלו ללא אלימות הוחלף השלטון בהצלחה, לעומת 26% מהמקרים של מחאות אלימות ומזוינות. בראיון ל-BBC הסבירה צ'נוות' כי הסיבה העיקרית להצלחתן של מחאות אזרחיות לא אלימות היא היכולת שלהן לסחוף מספר גדול יותר של אנשים מהציבור הרחב.

ממצא בולט נוסף במחקר הוא "כלל 3.5%". לפי המחקר, כל המחאות שהצליחו לגייס אליהן תמיכה אזרחית שהקיפה יותר מ-3.5% מהאוכלוסייה, הצליחו להביא להפלת השלטון.[2]

יתרון נוסף של התנגדות לא אלימה היא שהצלחה שלה גורמת לעיתים קרובות יותר לשלטון סובלני או דמוקרטי לעומת מחאות אלימות שלעיתים קרובות גרמו להחלפת דיקטטור אחד בדיקטטור אחר. [3]

כלים למחאה מוצלחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרדיה פופוביץ היה בין מקימי הארגון "אוטופור!" (התנגדות) בסרביה שהצליחה להפיל במחאה לא אלימה את המנהיג הסרבי סלובודן מילושביץ' לאחר שזה סירב להכיר בתוצאות הבחירות. פופוביץ וחבריו הקימו לאחר מכן גם את ארגון CANVAS שמסייע לארגונים ולתנועות לקיים מחאה לא אלימה אפקטיבית. הוא ממליץ על שלושה עקרונות בסיסיים בתכנון מחאה לא אלימה - תכנון מראש, אחדות, ומשמעת למחאה לא אלימה. [2] [3]

  • תכנון - קביעת אסטרטגיה לטווח קצר ולטווח ארוך איך לנהל את המאבק ואיך לנצח בו - לעיתים קרובות אנשים במחאה טוענים שאין להם זמן לקבוע אסטרטגיה שכן הם במאבק דחוף. זו טעות, שכן ללא אסטרטגיה ותכנון מראש המוחים פשוט עושים רעש בלי מטרה. לרוב מחאות מתחילות כאשר הן מגדירות למה הן מתנגדות. זה קל יותר וברור יותר. אך לפי פופוביץ אם מחאה נשארת רק עם התנגדות, היא צפויה להיכשל - כי הציבור חייב לדמיין מציאות חלופית טובה יותר שתתרחש לאחר שהמחאה תנצח. מחאה מוצלחת שואלת "לאן חותרים המפגינים?" "מה אנחנו רוצים להשיג?" דוגמה לתכנון מראש במאבק נגד מילושביץ היא להשיג שלוש מטרות משנה: להביא כמה שיותר אנשים להצביע למועמד שהתמודד מולו, להתכונן מראש מול ניסיונות לזיוף הבחירות, ולהשבית את המדינה כדי לגרום לו להכיר בתוצאות הבחירות.
  • אחדות - לפי פופוביץ על המחאה להתמקד סביב המכנה המשותף הנמוך ביותר. שכן מחקרים מראים שמחאות מצליחות רק אם החברים בהן מצליחים לגייס את האנשים שאינם דומים להם. לדוגמה התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית הצליחה כאשר אנשים לבנים הצטרפו אליה. תנועות נשים הצליחו יותר כאשר הן הצליחו לגייס גם גברים למענן. תנועות להט"ב הצליחו כאשר סטרייטים הצטרפו. בסרביה תנועת "אוטופור הצליחה לאחר שהתנועה התפשטה מהסטודנטים גם לקהילות כפריות, לחקלאים, לכורי פחם, ולחלקים גדולים בצבא ובמשטרה. עקרון האחדות חשוב גם כדי לנסח חזון פוסט-רודני שמנוסח מנקודות מבט רבות של ציבורים שונים. לעיתים קרובות תנועות התנגדות משתמשות בסמל מאחד כלשהו - לדוגמה סמל גרפי או צבע, כדי לעודד השתתפות וסולידריות. היבט נוסף של אחדות הוא היכולת לשתף פעולה בין יריבים. בסרביה נדרש לאנשי המחאה 10 שנים כדי לגרום ל-18 מפלגות שונות להתאחד מאחורי מועמד אחד שיביס את מילושביץ'.
  • משמעת לאי אלימות - החשיבות של מחאה לא אלימה נובעת מכמה היבטים. אחד הוא שכך קל יותר להרחיב את מעגל המפגינים. מחאה אלימה מרחיקה השתתפות של ילדים או אנשים מבוגרים. בנוסף, מחאה לא אלימה מציבה את השלטון במצב בעייתי - שכן פיזור אלים של הפגנה לא אלימה לא מצטלם טוב וזוכה לגינוי רחב הן מבית והן ממדינות אחרות בעולם.

כלים לפעולה לא אלימה כוללים הצבת מטרות בהתאם לכמות האנשים הפעילים, יצירת בריתות עם קבוצות אחרות, שימוש בהומור וביצירתיות כדי להפחית מתח, הפגנת אמפתיה כלפי כוחות הבטחון.

דוגמאות היסטוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנגדות אזרחית ומחאה לא אלימה הן תופעות נפוצות בהיסטוריה האנושית. מקרים ידועים של התנגדות אזרחית מפורטים בהמשך. בחלק מהמקרים המחאה הצליחה ובחלקם נכשלה. כמו כן בחלק מהמקרים המחאה הלא אלימה הידרדרה למחאה אלימה, למלחמה או להפיכה דיקטטורית.

נערה שוזרת ורדים במגינים של משטרת ההפגנות. קייב, דצמבר 2004
חלק מהמהפכה הכתומה באוקראינה - נערה שוזרת ורדים במגינים של משטרת ההפגנות, קייב דצמבר 2004

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lang, Berel (1970). "Civil Disobedience and Nonviolence: A Distinction with a Difference". Ethics. 80 (2): 157. JSTOR 2379879.
  2. ^ אתר למנויים בלבד עידו באום, "התנגדות אזרחית עובדת": המספר שיפיל את נתניהו, באתר TheMarker‏, 26 בספטמבר 2020
  3. ^ 1 2 נטע אחיטוב, לפי המומחה מס' 1 למחאות, המפגינים בישראל עושים הכל נכון. כמעט הכל, ראיון עם שרדיה פופוביץ', מארגון CANVAS, מוסף הארץ, 05 באפריל 2023
  4. ^ [1]