בוררות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שיטות אלטרנטיביות ליישוב סכסוכים

משא ומתן
תיווך
גישור
פישור
גישבור
בוררות
צדק מאחה

בוררות (ארביטרציה) היא שיטה אלטרנטיבית ליישוב סכסוכים, בה צדדים למחלוקת מסכימים להציג את עמדותיהם בפני בורר שהוא צד שלישי אובייקטיבי, על מנת שיכריע בסכסוך ללא יכולת ערעור.

הבוררות במשפט העמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבוררות קיימת הן במשפטי הארצות השונות והן במשפט הבינלאומי. בוררות יכולה להיות בין פרטים, בין מדינות, ואף בין פרטים למדינות. במקרה של בוררות בין מדינות ובין פרטים, קיים בית דין קבוע לבוררות בינלאומית וכן מרכז בינלאומי להסדר סכסוכי השקעות (ICSID) שהם המוסדות הבינלאומים העיקריים בנושא זה. קיימים אף גופים להסדרת בוררות בינלאומית בין פרטים, כגון בית הדין לבוררות של הלשכה הבינלאומית למסחר.

מדינת ישראל הייתה בעבר צד לבוררות בינלאומית עם מצרים בעניין אזור טאבה שהוא חלק מחצי האי סיני. בשנת 1989 קבע הבורר כי הריבונות באזור צריכה להיות למצרים, וישראל כיבדה החלטה זו ומסרה את הריבונות בטאבה למצרים.

מקומה של הבוררות בין השיטות ליישוב סכסוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר באים לסווג את הבוררות בין שאר השיטות ליישוב סכסוכים, ניתן לומר שלעומת הגישור שכל כולו וולונטרי, ומותנה ברצונם של הצדדים, ישנם מקרים רבים בהם נאכפת הבוררות על צד שאינו חפץ בכך, מכוח חוזה שחתם עליו בעבר, או מכוח חברותו באגודה או גוף אחר (ולכך ראה החלק העוסק בהסכם הבוררות). עם זאת, לעומת התדיינות בבית המשפט, ניתן לומר כי לצדדים שליטה רבה יותר בבחירת האדם המכריע בסכסוך (הם יכולים לבחור בעצמם את הבורר, מה שאינו אפשרי בבית המשפט, שם נקבע שופט לדיון בתיק מסוים על ידי מזכירות בית המשפט). כן ניתן לומר שלעתים קרובות הבחירה בבוררות היא אכן וולונטרית, מה שאין כן בהתדיינות אשר תמיד נכפית על הנתבע על ידי התובע.

הבורר מחויב להיות אובייקטיבי, אך לא נייטרלי כמגשר. אובייקטיביות פירושה קביעת דעה ללא משוא פנים לטובת אחד מן הצדדים. נייטרליות פירושה העדר דעה בעניין שבנדון.

הבורר מחויב להכריע בסכסוך שלפניו. בניגוד לדעה הרווחת לפיה הבורר מפשר בין הצדדים, רשאי הבורר לקבל את עמדתו של צד אחד במלואה, לחייב במלוא סכום התביעה או לדחות את התביעה מכל וכל, ובמובן זה דומה הבורר לשופט. המגשר אינו רשאי להכריע בסכסוך, אלא להביא בפני הצדדים דרכים לפתרון הסכסוך מרצונם.

כאשר באים לשקול את הבוררות אל מול התדיינות בבית המשפט יש לקחת בחשבון את השיקולים הבאים:

  • על פסק הבורר לא ניתן לערער לבית המשפט בזכות. גם אם הסכימו הצדדים על יכולת עירעור על הפסק, יהא זה עירעור ברשות בלבד ובתנאים מוגבלים. זאת, לעומת פסק דין של בית משפט הניתן, בדרך כלל, לערעור ראשון בזכות.
  • הבוררות נעשית בדרך כלל בזמן קצר. התדיינות בפני שופט עלולה לקחת שנים ארוכות.
  • שכרו של הבורר עלול להיות גבוה מאד, יחסית לתשלום אגרת בית המשפט. עם זאת, בבוררות אין צורך לשלם אגרה גבוהה כבר בתחילת ההליך.
  • דיון בבית המשפט הוא גלוי ופסק הדין מתפרסם בציבור, בעוד שבוררות יכולה להישאר חשאית.
  • סכסוכים משפטיים עשויים לכלול הכרעות הדורשות ידע מקצועי או טכני, והצדדים יכולים לבחור לעצמם בורר שהוא בעל מקצוע שאינו שופט - מהנדס, רואה חשבון, אדריכל וכדומה.
  • כללי הראיות והדיון בבית המשפט הם קבועים וידועים מראש, ובבוררות הצדדים רשאים לקבוע לעצמם את הכללים.

הבוררות בדיני מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסד הבוררות הוא מוסד עתיק, וידוע עוד מימי החוק הרומי. בישראל התפתח מוסד זה עוד מן הדין העות'מאני, כאשר המג'לה, היא הקודקס האזרחי העות'מאני המבוסס על המשפט המוסלמי אשר הסדיר את דיני הממונות בארץ בימי הטורקים, קבעה הסדרי בוררות, ואלו נותרו בתוקפם עד לשנת 1926 עת חוקק הנציב העליון את פקודת הבוררות, אשר ביטלה את הסדרי המג'לה לטובת הסדרים אנגלים מודרניים יותר. פקודה זו אף היא התיישנה, ובשנת 1968 חוקקה הכנסת את חוק הבוררות, אשר הסדיר את הנושא בדרך ישראלית ועצמאית על פי הסדרים שהם פרי פסיקה ישראלית עצמאית עד לחקיקת החוק.

החוק מעודד בוררות, ורואה בה דרך טובה להסדיר סכסוכים מסוימים. סעיף 79ב לחוק בתי המשפט קובע כי בית משפט הדן בעניין אזרחי רשאי להעביר עניין לבוררות. סעיף 65 לחוק בתי המשפט קובע כי שופט בבית המשפט לתביעות קטנות יכול לדון בעניין כבורר. חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992, הוא "חוק גל" הדן בהסדר המושבים, קובע כי דיון בפני המשקם כמוהו כבוררות.

המשך הדיון בבוררות בערך זה הינו על פי חוקי מדינת ישראל.

הסכם בוררות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל בוררות תחילתה בהסכם בין הצדדים. "בורר" מוגדר בחוק הבוררות כמי שנתמנה לכהן כבורר על פי הסכם. ההסכם הוא דרישה מקדמית לקיומה של הבוררות. הסכם זה יכול להיות הסכם מיוחד לעניין הבוררות (ונקרא לעתים "שטר בוררות"), אך לרוב המדובר בסעיף אחד מתוך הסכם ארוך יותר המסדיר את מכלול העניינים שבין הצדדים ולדוגמה הסכם למתן שירות מקצועי, הסכם שותפות, הסכם מכר דירה.

סעיפי בוררות הם סעיפים סטנדרטיים בתקנונים של אגודות שיתופיות, עמותות, גופים מקצועיים וספורטיביים, איגודים ואגודות למיניהם, המעוניינים בדרך כלל כי סכסוכים בין חבר ובין האגודה, ובין החברים ובין עצמם, ייפתרו באמצעות אדם המוכר לאגודה ונאמן עליה, ולא על ידי גוף חיצוני כבית המשפט. במקרה זה הצטרפות אדם לאגודה מהווה הסכמה לתקנון, ובמשתמע גם להפניית הסכסוכים לבוררות.

סעיפי בוררות נהוגים גם בחוזים אחרים, במקרה שהצדדים חוששים מפני סרבול ההליך המשפטי, במקרה של סכסוך. פעמים רבות, נקבע איש מקצוע כבורר מוסכם - לדוגמה, בהסכם בניה עשוי להקבע מהנדס כבורר מוסכם במקרה של סכסוך. שומרי תורה ומצוות, נוהגים לקבוע ערכאה דתית כבורר מוסכם בשעת סכסוך.

חשוב לציין כי על פי תקון מס' 2 לחוק הבוררות מיום 5.11.2008 נקבע כי היה והצדדים מעוניינים בערכאת ערעור עליהם לציין זאת בהסכם הבוררות (ראה להלן על ערעור על פסק בורר), היה ולא עשו כן הרי יחולו על הבוררות הכללים טרם תיקון החוק, היינו, פסק הבוררות לא יהא ניתן לערעור.

סמכויות הבורר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא בכל עניין ניתן לפנות לבוררות. על פי החוק אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם. ישנה רשימה של נושאים כאלו ובהם: דיירות מוגנת, מעמדו של אדם כעובד (אך אם נקבע כי הינו עובד ניתן לדון בבוררות בזכויותיו כשכר, זכויות סוציאליות, וכיוצא בזה), ענייני מעמד אישי (הקובעים את מעמדו החוקי של האדם - נשוי או גרוש, ענייני אבהות וכו'), משמורת קטינים, פירוק חברה ופירוק שותפות, ונושאים נוספים. יתר על כן על פי הדין בישראל הבורר אינו רשאי לפסוק בעניין סמכותו. כלומר, אם מי הצדדים טוען כי בעניין כזה או אחר הבורר אינו מוסמך לפסוק, על הבורר או על הצדדים לפנות לבית המשפט להחליט בשאלת היקף סמכותו של הבורר. החלטת הבורר בלא גיבוי בית המשפט עלולה לאפשר למי מהצדדים לטעון אחר פסק הבוררות כי הבורר פעל בחוסר סמכות.

הבורר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל אדם יכול להיות בורר - אין נדרשת כל הכשרה לשם כך, ואין צורך בכל השכלה מיוחדת. יש להניח כי צדדים לא יפקירו עניינם בפני סתם אדם שאינו בקיא בחוק או בעניין המהווה את נושא הבוררות. יש המעבירים בוררויות למומחים בעניין שבו נוגעת הבוררות. כך למשל בתביעה בגין ליקויי בניה נהוג לפנות למהנדס בניין או לשמאי מקרקעין שישמש כבורר.

יש והצדדים מסכימים על זהות הבורר בעצמם, ויש הנדרשים לשם כך לעזרת בית המשפט. יש המפקידים את זהות הבורר בידי גוף שלישי, ולדוגמה "בורר שימונה על ידי איגוד המוסכים" או "בורר שימונה על ידי לשכת עורכי הדין". מינויו של בורר תקף עד לסיום הבוררות אלא אם כן הועבר מכהונתו על ידי בית המשפט, או שהצדדים הסכימו על סיום המינוי, או שהחליט להתפטר.

מוסד ייחודי מן המשפט העברי שמצא לו ביטוי בחוק הבוררות הוא בוררות זבל"א וזבל"א - ראשי תיבות של "זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד". כל צד מביא את הבורר שלו, המשמש יותר כנאמן או עורך דין של הצד שמינה אותו. הבורר שומע את הראיות ביחד עם הבורר הנוסף, ולאחר סיום שמיעת הראיות מנסים השנים להגיע לפסק מוסכם. אם אינם מסוגלים לכך, ימונה[דרושה הבהרה] בורר שלישי, ושני הבוררים ינסו לשכנע אותו בצדקת עמדתם, והוא אשר יכריע ביניהם. מקור מוסד זה במסכת סנהדרין דף כג' א' שם נאמר: "דיני ממונות בשלושה, זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושניהן בוררים להן עוד אחד".

סדר הדין בבוררות ומתן פסק הבורר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדר הדין בבוררות הוא בדרך כלל חופשי יותר, ונתון יותר לשליטת הצדדים. אולם אם לא הוסכם במפורש בין הצדדים על כללים שונים, קובע החוק כללים החלים על כל בוררות, המסדירים את ניהול ההליך, הליכים מקדמיים, חקירת העדים, משך זמן הבוררות, וכיוצא בזה. כללים אלו מצויים בתוספת הראשונה לחוק.

בוררויות אינן מחויבות להידון על פי הדין המהותי אלא אם כן קבעו הצדדים אחרת או לחלופין קבעו הצדדים כי ניתן להגיש ערעור על הפסק לבית המשפט. עד לשנת 2008 פסקי בוררות לא היו חייבים בנימוק, אלא אם כן הורו זאת הצדדים לבורר במפורש. בסוף שנת 2008 התקבל תיקון מס' 2 לחוק הבוררות והתהפכה ברירת המחדל - כל עוד לא קבעו הצדדים אחרת חלה חובת הנמקה על הבורר. דרישות צורניות - על פסק הבורר לכלול על פי החוק את חתימת הבורר ותאריך החתימה.

אישור וביטול פסק הבורר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פסק בורר לא ניתן לערער באופן רגיל. החלטת הבורר היא סופית. צד שזכה בבוררות יכול לפנות לבית המשפט לבקש אישור הפסק. לאחר האישור יקבל פסק הבורר תוקף של פסק דין, וניתן יהיה להפעילו בהוצאה לפועל. בית המשפט המאשר את הפסק אינו בוחן את תוכנו, אינו מאשר את נכונותו ואינו בודק כל עניין פרט לשאלה האם ניתן הפסק על ידי בורר שהוסמך לכך על ידי הצדדים, והאם לא הוגשה בקשה לביטול הפסק במועד הקבוע לכך. אם שני תנאים אלו מתקיימים, יאשר בית המשפט את הפסק.

צד שהפסיד בבוררות רשאי להגיש לבית המשפט בקשה לביטול הפסק, תוך ימים ספורים מקבלת הפסק. הבקשה לא יכולה להתייחס לתוכן הפסק. אף אם בפסק שגיאות בדין ובעובדה הגלויות על פניהן אין זו עילה לביטולו. כאן יתרונו של הבורר על פני השופט.

העילות לפיהן יבטל בית משפט פסק בורר הן אלו, ואלו בלבד:

  • לא היה הסכם בוררות בר תוקף.
  • הפסק ניתן על ידי בורר שלא מונה כדין.
  • הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו על פי הסכם הבוררות.
  • לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו.
  • הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו.
  • הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק הדין, והבורר לא עשה כן.
  • הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין, והבורר לא עשה כן.
  • הפסק ניתן לאחר שחלפה התקופה לנתינתו.
  • תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור (לדוגמה: בית המשפט יבטל "בוררות של העולם התחתון" על אף שמוסד זה קיים ופועל).
  • קיימת עילה שעל פיה היה מבטל בית משפט פסק דין סופי שאין עליו ערעור (לרוב המדובר במעשה תרמית הנוגע לניהול הבוררות).

ככלל, עילות ביטול פסק בורר הן מסויגות ומצומצמות ורק במקרים נדירים יורה בית המשפט על ביטול פסק בורר.

ערעור על פסק בורר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לשנת 2008 לא ניתן היה לערער על פסק של בורר. בסוף שנת 2008 התקבל תיקון מס' 2 לחוק הבוררות (ביוזמתו של ד"ר ישראל שמעוני) שעשה מהפכה בתחום ואיפשר לצדדים להסכם בוררות לבחור באחד מ-2 מסלולים חלופיים למסלול הרגיל: 1. יכולת ערעור בפני בורר אחר. 2. יכולת ערעור ברשות בפני בית המשפט אם בפסק הבוררות נפלה טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין.

בוררות בדין תורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד השימושים הנפוצים של הליך הבוררות הוא במסגרת דין תורה. במדינת ישראל, יש לבתי הדין הדתיים (הרבניים) סמכות שיפוט רק בסכסוכים בתחום המעמד האישי והקדשות, וכן בתחומי צוואות וירושות (אם כי בענייני צוואות וירושות מותנית סמכות השיפוט בכך שכל הצדדים הנוגעים בדבר חתמו על הסכמתם לשיפוטו של בית הדין הרבני).

לבתי הדין הרבניים אין סמכות שיפוט בנושאים אזרחיים. עד לפני מספר שנים היו אנשים דתיים המעוניינים להכריע בסכסוך אזרחי על פי דין תורה, פונים לבתי הדין הרבניים. אולם, מאז שבית המשפט העליון קבע שבית הדין הרבני, כגוף ממלכתי, לא מוסמך להיות בורר בעניינים פרטיים אלא אם הוסמך לכך במפורש בחוק - בתי הדין הרבניים לא עוסקים בכך. כיום, אנשים דתיים אשר מעוניינים בהתדיינות בהתאם לדין תורה פונים לבתי דין לממונות שהינם בתי דין פרטיים ושם מנהלים התדיינות משפטית לאחר חתימה על שטר בוררות.

ספרות ישראלית בנושאי בוררות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.