ילידי נאוואחו וכריית אורניום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף.
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף.

לאחר מלחמת העולם השנייה עודדה ארצות הברית כריית אורניום, יסוד מתכתי רעיל ורדיואקטיבי המשמש לייצור כלי נשק גרעיניים. ב-1948 הכריזה הוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית שתרכוש את כל האורניום הנכרה ברחבי ארצות הברית, כדי שהיא תוכל לחדול מהתלות באורניום מיובא. הכרזה זו גררה את הקמתם של אלפי מכרות אורניום, בבעלות חברות כרייה פרטיות, 92% מהם ברמת קולורדו.

מרבצי אורניום נרחבים נתגלו בשטחי "אומת נאוואחו" בדרום מערב ארצות הברית. שמורת בני הנאוואחו מקיפה חלקים מאריזונה, ניו מקסיקו ויוטה, ובכך השמורה שלהם מהווה אזור מפתח לכריית אורניום. חברות פרטיות רבות שכרו את ילידי נאוואחו לעבוד במכרות כשכירים. מכיוון שהזמנים היו קשים לילידי הנאוואחו והאבטלה בסמיכות לשמורה גאתה אנשי "נאוואחו" רבים היו אסירי תודה על כך שהעסיקו אותם במכרות. הם לעיתים היו הולכים קילומטרים רבים כדי לעבוד במכרות, ולעיתים לקחו עימם את משפחותיהם. במקרים רבים זה היה השכר הראשון שהם הרוויחו, הילידים שסוף סוף הייתה להם פרנסה רציפה היו בטוחים שמזלם שפר עליהם. הילידים במקרים מסוימים אף עברו עם משפחותיהם למחנות מגורים ליד אתר הכרייה. זו הייתה העבודה הכמעט יחידה שהייתה זמינה בשבילם. בשביל משפחות ילידיות רבות כריית אורניום הייתה המגע הראשון שלהן עם הכלכלה האמריקנית.

האופוריה שלהם יכלה להימשך זמן מה משום שהחברות הפרטיות בחרו לא ליידע את הילידים בסכנות הבריאותיות הידועות הכרוכות בעבודה עם אורניום אף שכבר היה ידוע היטב שאורניום מהווה סכנה ממשית לבריאות האדם. כמו כן לא טרחו להתנות את עבודתם בנוהלי בטיחות שהיו לוודאי מקטינים את הנזקים הכרוכים בחשיפה לאורניום.

מנהלי העבודה היו כמעט תמיד לבנים והם לא נכחו הרבה זמן במכרות כמו עובדיהם. בנוסף, לעובדים הילידים ולעובדים הלבנים היו תנאי עבודה שונים, את הילידים הכריחו להיכנס למכרה מיד אחרי הפיצוץ, כשעוד היה מלא באבק ועשן, בזמן שהעובדים הלבנים יכלו להישאר מרחוק. הילידים קיבלו שכר נמוך יותר מאשר העובדים שמחוץ לשמורה, הרבה מתחת לשכר מינימום (תלושי שכר שלהם שנמצאו העידו על שכר שעתי של דולר או 81 סנט). בנוסף עד 1967 (חקיקת חוקי בטיחות) בעת עבודתם לא ניתן להם ציוד בטיחות ובאזור המכרה לא היה אוורור ראוי, מה שחשף את העובדים לגז ראדון (גז ראדון הוא תוצר הדעיכה של היסוד אורניום, ותוצרי ההתפרקות שלו, שנקראים "בנות הראדון" מצטברים בריאות ומשחררים כמויות גדולות של קרינה לרקמות שמסביב). עובדי כריית האורניום ובני משפחותיהם סבלו מאחוזים גבוהים של תחלואה בשל הזיהום הסביבתי.

בין השנים 1944-1989 3.9 מיליון טונות של אורניום נכרו מהמחצבות, בשנת 1950 איגוד הבריאות האמריקאי ערך מחקר גדול שפורסם ב-1962 על בריאות כורי האורניום, מה שהוביל לפרסום סטטיסטיקות של קורלציה חיובית בין סרטן וכריית אורניום. הממשלה האמריקנית לא עשתה דבר למנוע סיכון וחשיפת ראדון לעובדים, אף שיש פתרון קל ופשוט והוא אוורור המכרות.

כאשר החלו להישנות מקרים ראשונים של סרטן ריאות בקרב עובדי הנאוואחו בתחילת שנות ה-60, לאחר עשר שנות כרייה, האוכלוסייה הנאוואחואית החלה לתור אחר הסיבה של המחלה שעד כה הייתה כמעט לא קיימת, והחל תהליך של למידה והגנה על עצמם. הכורים ומשפחותיהם נאלצו לגלות על הסכנות של האורניום לבדם, מתוך התנסות אישית.

זה החל בהתכנסויות של אלמנות הכורים שהתכנסו לדון על הסיבות שגרמו למות בעליהן, והגיע לפסגה במפגש של ה-The Radiation Exposure Compensation Act) RECA) שלושים שנים לאחר מכן. היה זה מסע לא פשוט לאנשי הנאוואחו אשר לא דברו אנגלית, לא היה בבעלותם טלפון, לא היו מעורים בנפתולי הפוליטיקה והביורוקרטיה של ארצות הברית ולמעטים מהם הייתה השכלה פורמלית, ולכן לא הייתה להם גישה למידע לגבי קרינה רדיואקטיבית וסכנותיה ואף בשפתם לא הייתה מילה שייצגה את המילה "קרינה".

כשהייתה הפוגה בכרייה בשנות ה-70, חברות הכרייה עזבו את המכרות מבלי לאטום את הפתחים, או להסיר את ערימות האורניום הרדיואקטיבי. מעל אלף מכרות כאלו עדיין נמצאים בשמורת נאוואחו היום, כאשר המשפחות מתגוררות בסמיכות ורועות צאן לידם. אפשר למצוא היום שאריות של אורניום בגני משחקים של ילדים. לבסוף הממשלה האמריקנית הסדירה את הכמות הסטנדרטית של ראדון במכרות, וקבעה את הרמה על 3 WL (Working Level) יחידת מידה של ראדון - (בהשוואה ל-30 עד 150 WL שהעובדים היו חשופים להם). אך התקנות הסביבתיות לא יכלו למנוע את הנזקים שכבר התרחשו לכורים. כורי אורניום לקו בסרטן ריאות בהיקף גדול יותר משאר האוכלוסייה, ואף סבלו מהיקפים גבוהים של מחלות ריאה שנגרמו מהנשימה של הגז ראדון. לא רק העובדים ניזוקו מהקרינה כי אם בנוסף הקהילות הסמוכות למכרות היו חשופות לכמות כזו או אחרת של קרינה ובכך גדלו סיכוייהם ללקות במחלות. עצם העובדה שהילידים הצליחו להפיק שינוי ברמה של הממשלה זו עדות להתעקשותם ולצדק של הבעיה שלהם.

כריית אורניום החלה ב-1948, הגיעה לשיאה ב-1955-56 והגיעה לסיומה ב-1967