לדלג לתוכן

יצחק סוקניק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יצחק סוקניק
לידה 1920
ורשה, הרפובליקה הפולנית השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
נהרג 8 במאי 1943 (בגיל 23 בערך)
גטו ורשה, גנרלגוברנמן עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יצחק סוקניק (19208 במאי 1943) הידוע בכינויו "קוזה"פולנית: Żydowska Organizacja Bojowa) היה לוחם בארגון היהודי הלוחם וחבר בתנועת השומר הצעיר.[1][2] הוא מילא תפקיד מכריע בארגון ובניית נשק קל שישמש את הלוחמים במרד גטו ורשה. הוא השתתף בפעולה הראשונה של המרד ב-18 בינואר 1943, והציל את חייו של מרדכי אנילביץ'. בתקופת המרד באפריל היה חבר ביחידה הלוחמת בראשות מרדכי גרוואס בגטו המרכזי,[3] ונודע כקלע מצוין.[1] הוא נהרג ב-8 במאי 1943 בזמן שניסה להימלט לצד הארי דרך הביוב.

יצחק נולד בוורשה, פולין בשנת 1920 למשפחה יהודית ממעמד הביניים. הוריו היו מאיר סוקניק וצ'סיה (לבית לקינה). נולדו להם שני בנים נוספים משה (יליד 1918) וסרול (יליד 1926).

סוקניק למד עיבוד מתכת בבית הספר המקצועי ברחוב סטבקי בוורשה. הוא סיים את שירותו הצבאי בצבא הפולני,[4] לאחר שהגיע לדרגת סמל, ונודע כצלף מקצועי.[5] הידוע במזגו הטוב ובעליזותו, כינו אותו חבריו קוזה (עז), שנשאר כנום דה גרה שלו כשהצטרף לתנועת המחתרת היהודית. הוא היה חבר מס. 13 של "השומר הצעיר". רגע לפני המלחמה כשהתקיפות האנטישמיות הפולניות נעשו תכופות יותר ברחובות ורשה, הוא וחבריו היו יוצאים ומגנים על הולכי רגל יהודים.[6]

הצטרפות לארגון היהודי הלוחם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 בספטמבר 1939 נהרגו אמו של סוקניק ואחיו הצעיר שרול במהלך ההתקפה הגרמנית על ורשה.[7][8] סוקניק חזר לוורשה והאוכלוסייה היהודית בעיר אולצה להתגורר בגטו. במהלך 1941 מתו שאר בני משפחתו הקרובה; סבו יוסף ביוני, אחיו הגדול משה באוגוסט ולבסוף אביו בנובמבר; שני האחרונים מתים מטיפוס.[9][10][11]

בספטמבר 1941 נמלט סוקניק מוורשה והצטרף לחוות הכשרה של השומר הצעיר ליד צ'נסטוחובה. באמצע 1942 התפקרה החווה והוא חזר לוורשה לקחת חלק פעיל ב"השומר הצעיר"[12] והצטרף לארגון היהודי הלוחם.[5]

ייצור נשק קל ואימוני נשק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הארגון הוקם ביולי 1942 לא היו להם נשק. באוגוסט הם קיבלו את משלוח הנשק הראשון שלהם מהצד הפולני, חמישה אקדחים ושישה רימוני יד. זה לא הספיק ללחימה בחודשים שלאחר מכן ולא פעם כלי הנשק היו במצב גרוע והיו שמישים חלקית. ביוזמתו ייסד יצחק בגטו בית מלאכה להכנת רימוני יד ולתיקון כלי נשק קטנים.[13][14] עד סוף 1942 הפך לאחד מיצרני הנשק החשובים ביותר, ועמד בראש שני בתי מלאכה, שייצורם הגיע להיקף משמעותי של עד 50 רימונים ביום.[1][14][15] הוא גם אימן מתגייסים אחרים בגטו בשימוש ברובים, כשהגיע פעמיים בשבוע לביתו של לייב רוטבלאט ברחוב מוראנובסקה 44 כדי להעביר אימוני נשק.[16]

ההתנגדות המזוינת הראשונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 07:00 כוחות נאצים בפיקודו של בריגדיר גנרל האס אס פרדיננד פון סאמרן-פרנקנג נכנסו לגטו כדי לעצור 8,000 יהודים שיועדו להישלח לטרבלינקה, עם 16,000 נוספים למחנות עבודה סביב לובלין.

הארגון היהודי הלוחם הצליח לגייס חמש יחידות לאומשלאגפלאץ.[17] סוקניק היה ביחידת השומר הצעיר בגטו המרכז בפיקודו של מרדכי אנילביץ'. הם היו חמושים בחמישה אקדחים, חמישה רימונים ובקבוקי תבערה.[18]

הלוחמים הצטרפו לשורה של מאות אסירים שהתרכזו ברחוב מילה. כשהגיעו לפינת זמנהוף וניסקה, הם תקפו, כל אחד מחברי היחידה מכוון אחר חייל גרמני. לקראת הסוף אנילביץ', מוקף בכמה ז'נדרמים, ניצל על ידי סוקניק שהשליך שני רימונים לעבר קציני ה-SS שרדפו אחריו, רימון אחד הרג שני גרמנים ואילו האחרים ברחו, מה שאיפשר לאנילביץ' להימלט.[6][18][1] " הארגון היהודי הלוחם הוביל את פעולת ההגנה העצמית של ינואר. מפקדים ולוחמים מרכזיים שם כללו את מרדכי אנילביץ', זכריה ארצשטיין, מרגלית לנדאו, בנימין ליבגוט, אברהם פיינר ויצחק סוקניק".[19]

מרד גטו ורשה – אפריל 1943

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגון היהודי הלוחם (ZOB) התארגן לשלושה אזורים: הגטו המרכזי, אזור המפעל למברשות ואזור מפעל ולטר טבנס. סוקניק לחם ביחידה בפיקודו של מרדכי גרוואס בגטו המרכזי.

ב-21 באפריל מפקד ההארגון ברחוב מילה 29 עלה באש והיה צריך לפנות אותו. אנילביץ' הוביל קבוצה של כעשרים לוחמים לכיוון רחוב נלבקי אך החליט ללון במילה 17 שם הצטרפו אליהם לוחמים נוספים. סוקניק היה חלק מקבוצת הארגון זו במילה 17. ב-22 באפריל הוצבו הגרמנים ברחוב קופיצקה, במקביל למילה, בעוד הלוחמים התמקמו בחצר גדולה והתכוננו לארוב לנאצים. הוא הוצב ממש מול השער לחצר וירה למוות בשניים מהגרמנים בכדור אחד.[16]

מרד גטו ורשה – מאי 1943

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טוביה בוז'יקובסקי מתאר מארב של הנאצים שהתרחש ב-1 במאי, שהתרחש באופן חריג ביום ולא בלילה. "כשהגיע הרגע הנכון תקפנו. יצחק סוקניק (קוזה), חבר השומר הצעיר שלח צרור אש לעבר הגרמנים והפיל שלושה מהם".[20][21][19]

בריחה ומוות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב זה היה סוקניק כעת במטה החדש של הארגון במילה 18, שם החל מרדכי אנילביץ' להתכונן להימלט עם הלוחמים דרך הביוב אל מה שמכונה הצד הארי.[1]

סוקניק היה חלק מקבוצה של אחד עשר לוחמים שניסתה להגיע לצד הארי.[19][22] עוד אחת מהקבוצה הייתה הלה רופאייזן-שיפר. המדריך שלהם היה אמור לקחת אותם לרחוב ביאלנסקה אבל מערכת הביוב הייתה מבוך מסוכן והם הגיעו בסופו של דבר ברחוב דלוגה. מכיוון שהרחוב היה ממוקם בצד הארי הם החליטו לעזוב את מערכת הביוב. רגע לפני עלות השחר ב-8 במאי, כשהם יצאו מהביוב, הבחינה בהם המשטרה הפולנית. היה ניסיון לשחד את השוטרים אך חיילים גרמנים בקרבת מקום שמעו את המהומה וניגשו. רופאייזן - שיפר נזכרה:, " שמעתי יריות. קוזה, שהיה כנראה אחד היורים הטובים ביותר בארגון היהודי הלוחם, רץ לעבר הגרמני כדי לירות בו עם האקדח שלו. בזמן שהוא ירה, האחרים התפזרו. גם אני רצתי". רופאייזן שיפר ניצלה ושרדה את השואה. יצחק סוקניק נורה למוות.[23][24]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 5 Noy, Melech (1948). Ḥurbn un oyfshṭand fun di Yidn in Ṿarshe eydes-bleṭer un azḳoreʹs (ביידיש). Tel-Aviv: Ṿaadat ha-Golah fun der Algemeyner Yidisher arbeṭer-organizatsye (ha-Histadrut ha-kelalit) in Erets Yiśraʼel. pp. 533–4.
  2. ^ Mark, Bernard (1963). Der oyfshṭand in Ṿarsheṿer Geṭo (ביידיש). Warsaw: Yidish bukh. p. 206.
  3. ^ Grupińska, Anka (2014). Odczytanie listy : Opowieści o warszawskich powstańcach Żydowskiej Organizacji Bojowej (בפולנית). Wołowiec: Wydawnictwo Czarne. ISBN 978-83-7536-734-8.
  4. ^ Digital Collections, The New York Public Library. "Warsaw (1953), (1953 - 1973)". The New York Public Library, Astor, Lenox, and Tilden Foundations. נבדק ב-22 ביוני 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ 1 2 Gruenbaum, Yizhak (1953). Varshah (ביידיש). Jerusalem: Hevrat Entsiklopedyah shel galuyot.
  6. ^ 1 2 Devastation and mutiny of Warsaw Jews by Melech Neustadt Print Achdot Inc. Tel-Aviv 1947
  7. ^ "Yad Vashem Testimony for Srul". The Central Database of Shoah Victims' Names.
  8. ^ "Yad Vashem Testimony for Cesia". The Central Database of Shoah Victims' Names.
  9. ^ "Karta Zgonu (Death Certificate)". Centralna Biblioteka Judaistyczna.
  10. ^ "Cemetery Record for Moszek". Foundation for Documentation of Jewish Cemeteries in Poland.
  11. ^ "Cemetery Record for Josef". Foundation for Documentation of Jewish Cemeteries in Poland.
  12. ^ Geffen, Mordechai, Chaika Grossman, Shalom Cholawski, Josef Segal, Aba Kovner, and Ruzka Korczak, eds. The Book of Jewish Partisans (Merhavia: Sifriyat HaPoalim, 1958)
  13. ^ Kfir, Ilan; Dor, Danny; Biran, Chava (2003). Brave and Desperate. Israel: Ghetto Fighters House. p. 70.
  14. ^ 1 2 Mark, Bernard (1947). Dos bukh fun gvure (ביידיש). Lodz: Dos naye lebn. p. 131.
  15. ^ Pinye, Kats (1955). Pinkes Varshe (ביידיש). Buenos-Ayres: Aroysgegebn durkh dem Landslayt-fareyn fun Varshe un umgegnt in Argentine bay der mitarbet fun Argentiner "Ikuf".
  16. ^ 1 2 "Out of the flames": Authors: Aharon Carmi and Chaim Primer, edited by Aharon Meirovitz 1973
  17. ^ Gutman, Yisrael (1982). The Jews of Warsaw, 1939-1943 : ghetto, underground, revolt. תורגם ע"י Friedman, Ina. Bloomington: Indiana University Press. ISBN 9780253331748.
  18. ^ 1 2 Ainsztein, Reuben (1979). The Warsaw Ghetto Revolt. New York: Holocaust Library. ISBN 9780896040076.
  19. ^ 1 2 3 Ber, Mark (1975). Uprising in the Warsaw ghetto. New York: Schocken. p. 66,70,123n.
  20. ^ Borzykowski, Tuvia (1972). Between Tumbling Walls. Israel: Hakibbutz Hameuchad.
  21. ^ "yi". Payn un gevure ḳapiṭlen ṿegn dem ḥurbn un oyfshṭand fun di Idn in Ṿarsheṿer geṭo. New York: Natsyonaln ḳomiṭeṭ far dem arbeṭndiḳn Yiśroel. 1959. p. 59.
  22. ^ Rotem, Śimḥah (1994). KAZIK Memoirs of a Warsaw Ghetto fighter : the past within me. New Haven. p. 163. ISBN 9780300093766.
  23. ^ Borzykowski, Tuvia (1976). Tsvishn falendiḳe ṿenṭ (ביידיש). Tel Aviv: [o.fg.] p. 119.
  24. ^ Rufeisen-Schüpper, Helena (1996). Pożegnanie Miłej 18: wspomnienia łączniczki żydowskiej organizacji bojowej. Kraków: Beseder. ISBN 83-86995-01-7.