צ'נסטוחובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צ'נסטוחובה
Częstochowa

POL Częstochowa COA.svg
סמל העיר

POL Częstochowa flag.svg
דגל העיר

Czestochowa 10.jpgמנזר יאסנה גורה
מדינה / טריטוריה Flag of Poland.svg  פולין
פרובינציה POL województwo śląskie flag.svg  שלזיה
שטח 160 קמ"ר
תאריך ייסוד המאה ה-11
אוכלוסייה
 ‑ בעיר
 ‑ במטרופולין
 ‑ צפיפות

240,027‏  (נכון ל-2009)
400,000‏  (נכון ל-2009)
1,533 נפש לקמ"ר (נכון ל-2009)
קואורדינטות 50°48′00″N 19°07′00″E / 50.8°N 19.1166666666667°E / 50.8; 19.1166666666667קואורדינטות: 50°48′00″N 19°07′00″E / 50.8°N 19.1166666666667°E / 50.8; 19.1166666666667
אזור זמן UTC +1
http://www.czestochowa.pl/

צֶ'נסטוֹחוֹבה (לעתים צ'נסטוחוב; ביידיש: טשענסטאָכאָוו; בפולנית: Częstochowa, אלפבית פונטי בינלאומי: [ʧε̃stɔ'xɔva], ; בצ'כית: Čenstochová; בגרמנית: Tschenstochau) היא עיר בדרום מערב פולין, על גדות נהר הוארטה, בעלת אוכלוסייה של 240,027 תושבים נכון לשנת 2009, בעיר התקיימה לפני מלחמת העולם השנייה קהילה יהודית גדולה שמרבית בניה נספו בתקופת השואה. בזמן השואה פעלה בגטו שהוקם בעיר מחתרת יהודית שעמדה מאחורי מספר אירועי התנגדות בזמן גירושים להשמדה.

צ'נסטוחובה מקודשת לפולנים הקתולים ומהווה מוקד עלייה לרגל בעיקר בגלל האיקונין המדונה השחורה מצ'נסטוחובה. גם אפיפיורים עלו לרגל אליה, ואחרון עשה זאת בנדיקטוס השישה עשר במאי 2006.

העיר היא מרכז לתעשיית מתכת, טקסטיל ונייר והיא משמשת כמושב הגמון. במקום יש מנזר מפורסם מהמאה ה-14 בשם "יאסנה גורה" Jasna Góra ובו מוחזק האיקונין הנודע.

בהיסטוריה של פולין חרוטים תולדות המצור ששמו השבדים על צ'נסטוחובה בשנים 1655 ו-1705. המצור וגבורת המגינים תוארו בספריו של הנריק סנקביץ'.

האיקונין הנודע של המדונה השחורה מצ'נסטוחובה
בניין העירייה
הכניסה למנזר יאסנה גורה

יהודי העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לזכר יהודי צ'נסטוחובה שנספו בשואה, בבית הקברות נחלת יצחק

קהילה יהודית התפתחה מסוף המאה ה-18 וגדלה במהירות בשל מרבצי הפחם והברזל המצויים בסביבתה, שהביאו להתפתחות תעשייה ענפה בעיר. מתחילת המאה העשרים ואילך תופסת הקהילה מעמד של אחת הקהילות החשובות בפולין ומקבלת מעמד של מרכז תורני וחסידי חשוב , בשל מספר ישיבות שפעלו בה וכן בשל העובדה שהתגוררו בה כמה אדמו"רים ורבנים, הידועים מביניהם הוא אחד מחשובי אדמו"רי חסידות גור בפולין: רבי פנחס מנחם אלעזר יוסטמן שנודע בכינויו אדמור מפילץ וכן בנו רבי חנוך גד יוסטמן שנספה בשואה. בנוסף אליהם היה אב בית הדין ורבה של העיר, הגאון רבי נחום אש שנפטר לפני ההשואה.

אחרי מלחמת העולם הראשונה קיבלה הקהילה היהודית בעיר גם מעמד של מרכז ציוני חשוב. בקרבת העיר נוסדה "חוות הכשרה" ציונית שהכשירה בני נוער לעבודה חלוצית. בעיר פעלו כל תנועות הנוער והמפלגות הציוניות כאשר במקביל היה משקל לא מבוטל למפלגה החרדית האנטי ציונית אגודת ישראל וכן לתנועת הפועלים היהודיים הלא ציונית- הבונד. בשל כך בלטו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם מאבקים פוליטיים ממושכים בין נבחרי הציבור היהודי בעירייה סביב היחס לציונות. מספר תעשיינים יהודים עשירים שהיו ידועים בנדבנותם התגוררו בעיר ולקהילה יצא מוניטין של קהילה מאורגנת להפליא על ידי פרנסיה. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בעיר 28,500 יהודים.

העיר הופצצה מיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ונכבשה לאחר יממה וחצי ב-3 בספטמבר 1939 בידי הנאצים בשל סמיכותה לגבול הגרמני. עם כניסתם של חיילי צבא גרמניה הנאצית החלה סדרת התעללויות רצחנית באוכלוסייה המקומית אשר גבתה את חייהם של מאות אנשים, ובתוכם 150 גברים יהודים. על יהודי העיר הוטלו הגבלות וחוקים אנטי יהודיים: בדצמבר 1939 נצטוו יהודי העיר לשאת על זרועם סרט לבן עם מגן דוד, רכוש יהודי רב הוחרם על ידי הגרמנים וכן רבים נושלו מבתיהם. במהלך השנים 1940-1941 נשלחו קרוב ל2,000 גברים יהודים אל מחנות עבודה במזרח הגנרלגוברנמן על מנת לחפור תעלות אנטי-טנקיות נגד הצבא הסובייטי. באפריל 1941 הוקם בעיר גטו, אליו הגיעו או גורשו במרוצת הזמן יותר מ-20,000 יהודים נוספים מהסביבה, בתוכם מהגרים מקרקוב, לודז' וורשה ומערי מערב פולין.

רבים מיהודי הגטו הועסקו במפעלי הנשק והמתכות "האסאג" ו"מטרולוגי" שנמסרו לבעלות גרמנית לאחר כיבוש העיר.

כבר בתחילת שנת 1942 הפך הגטו בעיר להיות השלישי בגודלו בשטח הגנרלגוברנמן (הממשל הכללי) בחלקי פולין הכבושה, אחרי הגטאות ורשה ולבוב. מספר תושביו התקרב ל-50,000 איש.

תושבי הגטו ובעיקר הפליטים סבלו מרעב ומהתפרצויות של מחלת הטיפוס. היודנראט המקומי בניהולו של ליאון קופינסקי, גבה כספים מעשירי הקהילה על מנת לספק מזון לתושבים ובעיקר לפליטים. יתכן שמערכות התמיכה העזרה ההדדית שהיו מבוססות בקהילה עוד מלפני המלחמה הורידו את אחוזי התמותה בגטו שכפי הנראה היו נמוכים ביחס למקומות אחרים בפולין. יתכן וגם סייעה לכך שביתת הרעב של הפועלים נגד יחס היודנראט, בהנהגתו של משה יהושע לובלינג שנשלח מאוחר יותר לטרבלינקה,והיה שם לאחת הדמויות המרכזיות בתכנון המרד במקום.

בחודש מאי 1942 בצעו אנשי אס.אס פעולות טרור כנגד האוכלוסייה היהודית כאשר נכנסו לגטו באישון ליל, הוציאו כמה עשרות אנשי ציבור יהודיים מביתם וירו בהם למוות.


חיסול הגטו המרכזי (מוצאי יום כיפור וערב סוכות, תש"ג)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום הכיפורים תש"ג (21 בספטמבר 1942) הגיעה לעיר מוורשה יחידת אס אס מלווה ביחידת עזר אוקראינית על מנת לגרש את מרבית יהודי הגטו להשמדה. הגעתם עוררה אימה גדולה בקרב יהודי הגטו, בעיקר בשל הידיעות על אכזריותם שהתגלתה בגירוש מרבית תושבי גטו וורשה שהסתיים בראש השנה. בחצות הלילה של מוצאי יום הכיפורים, 22 בספטמבר 1942, הודלקו לראשונה פנסי הרחוב בגטו החשוך ויהודי רחובות מסוימים נקראו ברמקולים רבי עוצמה להתייצב בכיכר השוק הישנה עד לפנות בוקר.

כוחות גרמנים ואוקראינים נכנסו אל הבתים והשליכו מתוכם יהודים. יהודים רבים נרצחו תוך כדי פינויים מבתיהם. עוד באותו היום יצאה לכיוון מחנה ההשמדה טרבלינקה רכבת בקר בת 60 קרונות בהם נדחסו באכזריות 7,000 יהודים. בימים שלאחר מכן נמסר לתושבי הגטו, באמצעות הרמקולים, שיהודי המשלוח הראשון הגיעו למחנות עבודה ומצבם טוב מאד. כמו כן הובטח מזון לכל מי שיבוא מרצונו לכיכר השוק הישנה. במשלוח השני שיצא בערב חג סוכות לטרבלינקה הוצאו מן הגטו קרוב ל-7,000 יהודים נוספים. בין המגורשים במשלוח זה היה הרב החסידי חנוך גד יוסטמן מוקף בחסידים, כמו כן הנער אברהם בומבה, שהצליח לברוח מטרבלינקה ושרד את השואה, עדותו על קורות המשלוח מובאת בתחילתו של הסרט הדוקומנטרי "השואה" של קלוד לנצמן שהופק בשנות השבעים).

האקציה כנגד יהודי הגטו המשיכה בכל רצחנותה: יהודים שהיו מאושפזים בבית החולים, וכן דיירי בתי האבות בגטו נורו במקום. כוחות הגירוש הנאציים סרקו את הבתים והרחובות אחד אחרי השני. יהודים רבים נורו למוות ונקברו בקבר אחים שנכרה ברחוב קוויה. המשלוחים הבאים יצאו מן הגטו בהפרש של שלושה ימים: ב-28 בספטמבר, ב-1 באוקטובר, ב-4 באוקטובר כאשר כל אחד מהם הכיל בין 6,000 ל-7,000 יהודים שנדחסו ברכבת קרונות בקר והוסעו אל יעדם הסופי - טרבלינקה.

לקראת סיומה של האקציה נכנסו הגרמנים למפעלים שהיו בגטו ובהם מאות רבות של עובדים שלא גורשו בזכות תעודות עבודה. באמצעות כלבי גישוש חיפשו יהודים המסתתרים שם. היהודים שנתפסו סבלו מאלימות קשה וננשכו על ידי הכלבים. לאחר מכן הם צורפו לרכבת האחרונה שיצאה במוצאי ה-7 באוקטובר לטרבלינקה ובה נדחסו 5,000 יהודים, אליהם צורפו עוד 1,500 יהודים מהעיירה קוניצייפול שבמחוז ראדום.

על פי האומדן המקובל נשלחו אל מותם בטרבלינקה בפעולת הגירוש הגדולה בחודשים ספטמבר - אוקטובר 1942 39,000 יהודי גטו צ'נסטוחובה בשישה משלוחים גדולים . 2,000 יהודים נוספים נורו למוות או נרצחו בדם קר במהלך הגירוש. קרוב ל15% מתושבי הגטו הגדול נותרו בחיים בסיומה של פעולת גירוש זו שארכה פחות משלושה שבועות וזכתה לכינוי "האקציה הגדולה".

5,000 יהודים, בעיקר צעירים ובריאים, וכן בעלי אישורי עבודה במפעלים, הושארו על מנת להמשיך לעבוד במפעלים או לעסוק בעבודות כפיה שונות, כולל אריזת תכולת הבתים ומסירתם עבור הנאצים. בין 2,000 ל-3,000 יהודים התחבאו בזמן הגירוש בשטח הגטו, או בתוך המפעלים והצליחו להינצל ממנו. המחתרת הקטנה והבלתי מאורגנת במקום לא הצליחה לפעול ולקיים שום התנגדות לגרוש.

המחתרת בצ'נסטוחובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנת 1942 התארגנו תאים מחתרתיים שנוסדו על ידי צעירים יוצאי תנועות הנוער. היו מהם שיצרו קשר עם אנשי המחתרת בגטו וורשה. במחצית השניה של 1942 אליהם הגיעו ידיעות על השמדת אוכלוסייה יהודית בחלקיה השונים של פולין הכבושה וכן על גירוש מרבית יהודי גטו ורשה להשמדה אולם ניסיונות התארגנות מצידם למנוע זאת היו חסרי סיכוי בשל הבידוד ובשל חוסר הזמן עד לתחילת "האקציה הגדולה". התארגנות יותר משמעותית ומרידות מקומיות ארעו בשתי אקציות קטנות בהיקפן שהתרחשו ב1943 כפי שיובא להלן. מרידות אלו לא זכו להצלחה מסיבות טכניות ואף גררו בעיקבותיהן פעולות עונשין מצד הגרמנים שעלו בחייהם של מאות יהודים, דבר שהביא ליחסי איבה והתנגדות רבה מצד תושבי הגטו לפעילי המחתרת.

הגטו הקטן, וחיסולו הסופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום האקציה הגדולה, החלו הגרמנים להעסיק קבוצות יהודים שפינו את תכולת הדירות של מגורשי הגטו. כל יהודי העיר צוו לעבור להתגורר החל מתאריך 1 בנובמבר אותה שנה בשטח "הגטו הקטן" בחלקו הצפוני של הגטו הגדול. השטח כלל שלושה רחובות וחולק לרחוב לרווקים, רווקות ומשפחות. אל שטחו הסתננו בחלוף הזמן רבים מהיהודים שהתחבאו מהגירוש. הגרמנים היו מודעים להימצאותם של יהודים אלו, ושגרת החיים בגטו הופרה פעמים רבות על ידי אקציות ומצודים שנערכו כנגד היהודים המסתננים. מרבית יהודים אלו נתפסו והוצאו אל בית הקברות היהודי בקרבת העיר - שם נורו למוות בקברי אחים. אחרים צורפו למשלוחים שהובילו יהודים ממקומות אחרים בפולין אל מותם בטרבלינקה.

בדצמבר הגיעו לגטו שני ניצולים מטרבלינקה שסיפרו על הרצחם של מגורשי ה"אקציה הגדולה" בתאי הגז. מרבית היהודים דחו את דיבריהם אולם מיעוט האמין להם. המחתרת היהודית, שהייתה מורכבת מאנשי תנועות נוער ציוניות שונות הצליחה להתארגן מעט ולאסוף נשק ליום פקודה.

באקציה שנערכה בגטו ב-4 בינואר 1943 ניסו להתנגד לגירוש שניים מאנשי במחתרת באמצעות אקדח אולם תקלה טכנית לא צפויה גרמה שהם שילמו על כך בחייהם, יחד עם עשרות אחרים. 350 יהודים צורפו למשלוח של יהודים מרדומסק שיעדו הסופי היה טרבלינקה.

בשורת אקציות שנמשכה עד קיץ 1943 נורו למוות בבית הקברות היהודי בעיר מאות יהודים. הבולטת בהם הייתה בחג פורים ה'תש"ג, ובה נרצחו 127 אנשי אינטליגנציה ומשפחותיהם כעונש על ההתקוממות באקציית ינואר.

ניסיון התנגדות נוסף שמתרחש באקציה של 25 ביוני, מצד המחתרת בגטו ובתוכם הנימלטים מטרבלינקה , הוביל לחיסול הגטו הקטן, ולהוצאתם להורג של אנשי היודנראט יחד עם 200 גברים נשים וילדים שניסו להימלט ממנו ברגע האחרון. ב-22 ביולי פוצצו כל בתי הגטו הישן ויהודים שהסתתרו בו נשרפו חיים.

מרבית היהודים שנותרו אחרי חיסול הגטו, כ-4,000 איש, ושהיו מחוץ לשטחו בעת החיסול, הועסקו בעבודות כפייה במפעלי המתכת והנשק במקום וזכו לשקט יחסי עד התקרבות הצבא האדום (אם כי אירעו מדי פעם הוצאות להורג של יחידים או קבוצות קטנות). אליהם צורפו ברבות הימים מאות יהודים שגורשו ממפעלים בלודז', פיוטרקוב טריבונלסקי וסקרז'יסקו קמיינה. עם התקרבות הצבא האדום לעיר בתחילת 1945 גורשו מרבית היהודים במפעלים למחנות ריכוז שונים בגרמניה, אולם חלקם הצליחו להימלט ולהינצל. חלק מהמגורשים למחנות בגרמניה (גברים בעיקר לבוכנוולד, נשים לרוונסבריק ולעוד מחנות) זכו להישאר בחיים ומרביתם לא חזרו מגרמניה לפולין אלא המשיכו לארץ ישראל או ליעדים אחרים.

בינואר 1945 העיר נכבשה בידי הצבא האדום, ורק מיעוט מיהודיה ניצל. קהילה יהודית של 5,000 יהודים התקיימה במקום בשנים 1945-1947 כאשר שליש מאנשיה היו בני העיר. בעקבות תקריות אנטישמיות רבות וכן הפוגרום האכזרי בקיילצה בחרו מרבית אנשי הקהילה לעזוב את העיר ולהגר לישראל או ארצות אחרות.‏[1]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עדותו של יעקב בן דב (בולק) על פעילות המחתרת היהודית בגטו צ'נסטוחוב. ילקוט מורשת :

http://www.moreshet.org/?CategoryID=404&ArticleID=1321

  • שלמה וואגא, חורבן טשענסטאכאוו, בואנוס איירס: צענטראַל פאַרבאַנד פון פּוילישע יידן אין ארגענטינע (צוזאמען מיטן טשענסטאָכאָווער לאַנדס-לייט פאריין אין ארגענטינע), תש"ט-1949. (ביידיש)
  • ספר צ'נסטוחוב, ירושלים: הוצאת אנציקלופדיה של גלויות (דפוס אלפא), תשכ"ז-1967.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנות החמישית ואילך התגוררו בעיר יהודים בודדים. תולדות יהודי צ'נסטוחוב, הוצאה עצמית ארגון יוצאי צ'נסטוחוב והסביבה, 2000