מרדכי אנילביץ'
 | |
| מרדכי אנילביץ' | |
| לידה |
1919 וישקוב, רפובליקת פולין  |
|---|---|
| נהרג |
8 במאי 1943 (בגיל 24 בערך) גטו ורשה, גנרלגוברנמן |
| מקום קבורה |
ורשה |
| מדינה |
פולין |
| בת זוג |
מירה פוכרר |
| פרסים והוקרה |
|
| שירות צבאי | |
| דרגה |
קומנדר |
| פעולות ומבצעים | |
|
מרד גטו ורשה | |
  | |
מָרְדְּכַי אַנִילֶבִיץ' (בפולנית: Mordechaj Anielewicz; 1919 – 8 במאי 1943, ג' באייר ה'תש"ג) היה מפקד הארגון היהודי הלוחם במרד גטו ורשה. נהרג בקרב מול הנאצים בגטו. בחייו ניחן בכושר מנהיגות בולט, ולאחר מותו נחרטה אישיותו כסמל לאומץ ולהקרבה. עד היום מייצגת דמותו את ההתנגדות היהודית בשואה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ילדותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אנילביץ' נולד בעיירה וישקוב שבפולין לאברהם ולצירל. הוריו, שהיו בעלי חנות מכולת קטנה, התקיימו בדוחק, ולאחר לידתו של מרדכי עברה המשפחה לוורשה הבירה בתקווה לשפר את מצבה הכלכלי. בוורשה התרחבה המשפחה, ולמרדכי נולדו אח ושתי אחיות: פנחס, חווה ופרידה. ילדותו עברה עליו בשכונת פובישלה הסמוכה לנהר ויסלה, שהייתה ידועה כשכונת עוני מוכת פשע. הרחוב היחיד בשכונה שבו גרו יהודים היה סולאץ, הרחוב הראשי, ושם השתכנה גם משפחת אנילביץ'. גם בוורשה עסקו אברהם וצירל בחנוונות.
משפחתו של אנילביץ' סבלה מעוני מַתמיד, ולא פעם הגיע המצב בבית עד כדי רעב. בנוסף, נאלצו ילדי המשפחה להתמודד באופן תמידי עם גילויי אנטישמיות. כבר אז התבלט מרדכי כמנהיג, כאשר, יחד עם אחיו הצעיר פנחס, הנהיג חבורת ילדים שהגנה על עצמה מפני הילדים הפולנים. מרדכי הגה תכסיס – הוא ניצל את כושרו הגופני כדי לחמוק מהבריונים הפולנים, ולאחר שתש כוחם היה מכה אותם ללא רחם. בעקבות כך, הצליח להשיג "הפסקת אש", ומנהיג החבורה האנטישמית היריבה הצהיר: "אתם בכלל לא יהודים. יהודים לא נלחמים, אתם משלנו."
בניגוד למקובל בקרב היהודים באותה תקופה, הִרבה אנילביץ' לעסוק בספורט. הוא השקיע זמן רב באימוני היאבקות ואגרוף, ובנוסף, נהג לשוט בקיץ במי הוויסלה, ובחורף להחליק על מימיו הקפואים.
נעוריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם סיום בית־הספר העממי קיווה אברהם לקבל עזרה מבנו בניהול החנות, אולם אימו החליטה לחפש עבורו גימנסיה. מרדכי לא התקבל לגימנסיות פרטיות בעיר, וצירל נאלצה לרשום אותו למוסד פחות יוקרתי, בית הספר לנערים "לאור" ברחוב נָאלֶבקי, מרכז החיים היהודיים בעיר. בלימודיו הצטיין אנילביץ' בעיקר במקצועות ההומניים, והתבלט בכושר דיבורו וביכולת הבעתו. במשך תקופה ארוכה שימש ראש ועד הכיתה ודוברהּ. הוא נודע כנער עקשן, חסר סבלנות וכמנהיג טבעי שסחף אחריו אחרים.
בגיל 15 הצטרף מרדכי לתנועת הנוער הציונית בית"ר. לאחר שנה החליט לעבור לתנועת השומר הצעיר, וצורף מייד לקורס מדריכים, חרף גילו הצעיר. בתור מדריך בשומר הצעיר הקים גדוד חדש וקרא לו "למרד". הוא הרבה לעסוק עם חניכיו בטיפוח המשמעת, במסעות מפרכים ובדיונים אידאולוגיים. בניגוד למקובל בקנים אחרים, לא עסק אנילביץ' בפעילות אינטלקטואלית. הייתה זו התקופה בה העלו הנאצים לשלטון בגרמניה, ומרדכי היה טוען בהקשר זה: "הבעיה איננה בטולסטוי, אלא במערב, בגרמניה."
אנילביץ', שהתעקש על השפה העברית ועסק ללא הפסק בחינוך ציוני, נודע גם ביחסו הקר והענייני כלפי חניכיו בכלל וכלפי בנות בפרט. הוא טען כי "זה לא הזמן להתיידד עם בנות", ואף על פי כן הכיר בתקופה זו את חברתו מירה פוכרר, הצעירה ממנו בשנה. בתקופה זו רצה אנילביץ' להקדיש את כל זמנו לפעילות בשומר הצעיר, ואת לימודיו סיים בהצלחה רק משום שנענה להפצרות אימו ומוריו לא לעזוב את בית־הספר.
בגיל 18 יצא מרדכי למחנה אימונים פולני טרום־צבאי. כבר בתחילת האימונים גנבה קבוצת חניכים פולנים את כלי נשקם של החניכים היהודים, על מנת להוכיח שיהודים לא יכולים להיות חיילים טובים. אנילביץ' ארגן את חבריו היהודים כדי להחזיר את הרובים ולהכות את הגנבים. בסיום הפרשה סולק ממחנה האימונים, למרות העובדה שמפקד המחנה הודה כי היהודים נהגו כהלכה.
במלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפרוץ המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברח אנילביץ' עם קומץ חברי השומר הצעיר לעיר קוֹבֶל שבמזרח פולין. משם ניסה יחד עימם להגיע לגבול הרומני, על־מנת לפתוח נתיב עלייה לארץ ישראל דרך הים השחור, ואילו מירה פוכרר הגיעה לווילנה כדי לנסות ולקבל שם אשרת עלייה. אנילביץ' נתפס בדרכו לגבול הרומני על ידי הצבא האדום. הוא נכלא למספר ימים וחזר לוורשה לאחר שחרורו. באותה עת כבר נכבשה ורשה על ידי הצבא הגרמני, ואנילביץ', מזועזע מהמראות, פגש שם בפעם האחרונה את אביו, שהועסק בעבודות כפייה.
אנילביץ' ארגן חבורת צעירים, שהגיעה לווילנה כדי לעזור ולנסות לפתוח משם נתיב עלייה לארץ ישראל. בווילנה חבר לפוכרר ולשאר ידידיו מהתנועה. הוא ופוכרר החליטו לחזור מייד לוורשה כדי לשקם את פעילות השומר הצעיר, שנאסרה על פי צו של השלטונות הנאציים. בדרכם עצרו אותם הן החיילים הרוסים והן החיילים הגרמנים, שלא ידעו על יהדותם. עם חזרתו לוורשה התבשר מרדכי על מות אביו.
יחד עם חבריו להנהגת השומר הצעיר בוורשה החל אנילביץ' לארגן את הפעילות המחתרתית של התנועה, שהתרכזה באותו זמן בפעולות חינוך וארגון תאי מחתרת. אנילביץ' הוציא עיתון ושמו "נגד הזרם" ודאג לפרסומים מחתרתיים אחרים. הוא הוביל קו מתנגד ליודנראט ואסר על חבריו לקבל משרות במועצת גטו ורשה. מפורסם המקרה בו הכה שוטרים יהודים שבאו לעצור אותו כדי לשלחו לעבודות כפייה. המשטרה היהודית העלימה עין ולא הטרידה אותו שוב. עם פלישת הגרמנים לברית המועצות (מבצע ברברוסה), ביוני 1941, החל אנילביץ' לארגן את ניצני ההגנה היהודית בגטו. תחילה, עם הקמת "הגוש האנטי־פשיסטי", היה אנילביץ' סגנו של מפקד הארגון הצבאי בגוש, פנחס קארטין, שהיה מוכר אז כאנדז'יי שמידט.
ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום תיאר כך את מרדכי אנילביץ' ברשימותיו[1]:
בחור צעיר, כבן 25, בעל קומה בינונית, פנים חיוורות מוארכות ומחודדות, שיער ארוך, מראה נעים. לראשונה התוודענו זה לזה בתחילת המלחמה, כשבא אלי לבוש בגדי ספורט וביקש שאשאיל לו ספר. מאז היה בא אלי באופן תדיר לשאול ספרים בתחום תולדות ישראל, ובמיוחד בענייני כלכלה, שהחבר מרדכי התעניין בהם מאוד. מי יכול היה לנבא, שבחור שקט, צנוע וחביב זה ייעשה לאדם, שמקץ שנים מעטות יהיה האיש החשוב ביותר בגטו, ואשר את שמו יזכירו אנשים, אלה ביראת־כבוד ואלה בפחד... נאמנותו של החבר מרדכי לחבריו הייתה יוצאת מן הכלל, ורק לעתים רחוקות מוצאים כמותה בחברה או במפלגה. למען חברו מוכן היה לעבור באש.
מרד גטו ורשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מרד גטו ורשה
ב־1942, עם התגברות גירושי היהודים והמשלוחים מהגטו למחנות ההשמדה, נסע אנילביץ' לצ'נסטוחובה כדי לארגן את תנועת המרד. הוא חזר לוורשה לאחר הידיעות על האקציה הגדולה, שבמהלכה גורשו רוב יהודי הגטו, והיה בין מייסדי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בגטו ורשה באוקטובר 1942. הוא נבחר לעמוד בראש הארגון, למרות חוסר הניסיון הצבאי שלו. כינויו המחתרתי היה "מלאכי" – תרגום מפולנית של הכינוי "אלניוק", שדבק בו מאז החל את דרכו הציונית.
ב־18 בינואר 1943 הנהיג אנילביץ' את הקרב הראשון שלו נגד הגרמנים, כאשר אלו נכנסו לגטו לבצע גירוש נוסף. אנילביץ', יחד עם קומץ לוחמים, הצטרפו לשיירת המגורשים, וברגע בו הגיעה השיירה לפינת הרחובות זמנהוף־ניסקה, תקפו הלוחמים היהודים את הגרמנים, על־פי סימן של אנילביץ', והטילו לעברם רימון. בקרב העז שהתלקח אזלה תחמושתו של אנילביץ' והוא התנפל באגרופיו על ז'נדרם גרמני, הוציא ממנו את הרובה והמשיך לירות. מרבית הלוחמים נהרגו בקרב פנים אל פנים שהתפתח ברחוב, ואנילביץ' עצמו ניצל בזכות מעשי הקרבה של פקודיו. פעולת הגירוש הופסקה לאחר ארבעה ימים, ובשלושת החודשים הבאים עסק אנילביץ' בהתארגנות לקראת הקרב הגדול הממשמש ובא.
הארגון היהודי הלוחם מנה באותה תקופה מספר מאות לוחמים ומאות לוחמים נוספים השתייכו לאצ"י (ארגון צבאי יהודי). בטרם החל המרד הגדול התקיימו ניסיונות איחוד בין שני הארגונים, אך אלו לא צלחו. שני הארגונים פעלו במקביל תוך כדי תיאום מוגבל. התחמושת של ארגון אי"ל הייתה מועטה ואנילביץ' החליט לנסות לחפות על כך בניידות של הכוחות. הוא חילק את חייליו לחוליות קטנות, שתפקידן היה לצלוף בגרמנים מבתים אשר התרוקנו מיושביהם. מקומות המחבוא של הלוחמים היהודים היו בבונקרים שהוכנו וצוידו מראש. נתיב נסיגה למקרה של מפלה לא הוכן.
המרד הגדול החל בערב פסח, 19 באפריל 1943, עת חזרו הגרמנים בכוחות גדולים לגטו. ידוע מכתבו ליצחק (אנטק) צוקרמן שנכתב בזמן המרד, ובסופו כותב אנילביץ': ”חלום חיי קם והיה – זכיתי לראות הגנה יהודית בגטו” (23 באפריל 1943).
בעקבות אירועי הקרב הראשון בינואר החליט אנילביץ' להימנע מלחימה ברחוב, שם יש יתרון לגרמנים, ולהעביר את הקרבות לבתים ולבונקרים. השליטה שלו בכוחות הייתה טובה בימים הראשונים של המרד, ותוכניתו לנהל מלחמת התשה באמצעות לוחמת גרילה נחלה הצלחות מקומיות. כעבור מספר ימים הבינו הגרמנים כי היהודים נמנעים מלחימה ברחוב והחלו להצית את בתי הגטו ולאחר מכן להזרים גז לבונקרים. פעולות אלו החלישו את השליטה של אנילביץ' בכוחותיו, ומשלב זה ואילך המשיכו חלק מכוחותיו לפעול בכוחות עצמם, על פי תוכניות מוכנות מראש.
מרדכי אנילביץ', חברתו מירה פוכרַר וחלק גדול מאנשיו נהרגו ב־8 במאי 1943, בעת נפילת הבונקר המרכזי ברחוב מילא 18. בונקר זה שימש מפקדת הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה, והוא נכבש על ידי הנאצים באחד הקרבות האחרונים של המרד. חלק מהלוחמים התאבדו על מנת שלא ליפול בשבי הנאצים.
ביולי 2022 נחשף הבונקר בחפירה ארכאולוגית, ונמצאו בו חפצים אישיים, תפילין, דפי תלמוד קרועים, כלי אוכל, פמוטי שבת ועוד, המלמדים על אורח החיים בבונקר המפקדה היהודית בגטו.[2]
זיכרון השואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יום הזיכרון לשואה ולגבורה של מדינת ישראל נקבע לכ"ז בניסן, סמוך ליום פרוץ מרד גטו ורשה. על מנת להימנע מקביעת יום הזיכרון בתאריך פרוץ המרד עצמו, ערב חג הפסח, שאינו מתאים לשמש יום אבל, הוא מצוין כשבוע לאחר סיום חג הפסח.
הנצחה והוקרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לאחר שחרור פולין העניקה ממשלת פולין החדשה אות הצטיינות צבאי גבוה למרדכי אנילביץ'.
- קיבוץ יד מרדכי בנגב קרוי על שמו של מרדכי אנילביץ'. באביב ה'תשי"א (1951) הוקמה בקיבוץ אנדרטה לזכרו, מעשה ידיו של הפסל נתן רפופורט (שהחל את עבודתו עליה בתל אביב וסיים בפריז),[3] אשר נחנכה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אותה שנה.[4] למרגלותיה נערכת מדי שנה עצרת הנעילה המרכזית של יום השואה. אנילביץ' מתואר באנדרטה, כמו גם באתרים נוספים בהם הונצח, כ"מפקד מרד גטו ורשה", תוך התעלמות מארגון אצ"י, שלא היה כפוף לאנילביץ'.
- מוסד חינוכי ארכיוני לחקר השואה והוראתה – מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' בגבעת חביבה.
- רחוב מרדכי אנילביץ' (Ulica Mordechaja Anielewicza) בוורשה, שנקרא במקומו של רחוב גנשה (Gęsia), שהיה אחד הרחובות המרכזיים בגטו היהודי, והיום הוא אחד הרחובות הראשיים בבירה הפולנית.
- רחובות בערים רבות בישראל נקראו על שמו, ביניהם בירושלים, ראשון לציון, נס ציונה, תל אביב, פתח תקווה, צפת, לוד, אשדוד, חיפה, בני ברק, נתניה, חולון, יהוד, בת ים ועוד.
- בית ספר יסודי ממלכתי בעיר בת ים.
- בשנת 2001 יצא לאור סרט הטלוויזיה "התקוממות", אודות מרד גטו וורשה, בו מגלם השחקן האנק עזריה את דמותו של אנילביץ' בתפקיד הראשי. דמותו מופיעה גם במיני סדרה האמריקאית "שואה: סיפורה של משפחת וייס".
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ישראל גוטמן, מרד הנצורים: מרדכי אנילביץ’ ומלחמת גיטו וארשה, מרחביה: ספרית פועלים, תשכ"ג (הוצאה ג' מתוקנת: מרד הנצורים: מרדכי אנילביץ’ ולחימת גיטו ורשה, תל אביב: מורשת, 1993).
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מרדכי אנילביץ' באתר יד ושם
- מרדכי אנילביץ' באתר צה"ל
- שרה נשמית, מרדכי אנילביץ' - מפקד אי"ל, (1972)
- שרה נשמית, המרד בגטו וארשה - מהלך הקרבות וחורבן הגטו
- מרדכי אנילביץ', באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מרדכי אנילביץ', באתר "Find a Grave" (באנגלית)
מרדכי אנילביץ' (1919-1943), דף שער בספרייה הלאומית- אנדרטת מרדכי אנילביץ בקיבוץ יד מרדכי, מיזם אבני מורשת
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ המרד בגטו ורשה באתר מט"ח
- ↑ איתמר אייכנר, תפילין, סידור ופמוטים: בתוך הבונקר של מרדכי אנילביץ', באתר ynet, 24 ביולי 2022
- ↑ "פסל של לוחם ללא שנאה": הוחל ביציקת הברונזה של אנדרטת מרדכי אנילביץ, על המשמר, 22 בינואר 1951; הגיע פסל מפקד־המרד בגיטו־ווארשה, על המשמר, 5 באפריל 1951; ירמיהו שמואלי, אנדרטת אנילביץ' הוצבה ביד־מרדכי, על המשמר, 18 באפריל 1951, המשך; הוצבה אנדרטת מ. אנילביץ ב"יד מרדכי", דבר, 18 באפריל 1951. וראו גם: הפסל נ. רפפורט על אנדרטת מ. אנילביץ: עם גילוי הלוט ביד־מרדכי, היום, על המשמר, 3 במאי 1951; א. קולב, רצונו של קולקטיב שנתגלם בחזון אמן, על המשמר, 4 במאי 1951.
- ↑ שבתי קפלן, ביד מרדכי יוסר הלוט מאנדרטת מפקד המרד מרדכי אנילביץ, על המשמר, 18 באפריל 1951, המשך; זכר חללי השואה ולוחמי הגיטאות הועלה בעצרות־אבל רבות־עם: הוסר הלוט מאנדרטת מרדכי אנילביץ', דבר, 4 במאי 1951; רבבה במעמד הנשגב ביד מרדכי: בגילוי הלוט מאנדרטת מפקד גיטו וארשה, על המשמר, 4 במאי 1951, המשך.