יצחק שריון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יצחק שריון (זלקינד) (י"א בניסן ה'תרל"א, 2 באפריל 1871ז' באב ה'תש"א, 31 ביולי 1941[1]) היה איש ציבור וסוחר בירושלים במחצית הראשונה של המאה ה-20. נציג הקהילה היהודית-אשכנזית בירושלים במועצת עיריית ירושלים הראשונה בתקופת המנדט. ממייסדי אגודת אחווה וממייסדי המזרחי בירושלים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בדיסנה, פלך וילנה (כיום בלארוס), בנם שיינה ויחזקאל זלקינד. דודו, שמואל זלקינד, היה סוחר ידוע במוסקבה שעסק בפעילות ציבורית יהודית, ולימים עלה לירושלים. אחותם של יחזקאל ושמואל זלקינד, חסיה (חאשה), נישאה לנדיב משה ויטנברג, מייסד בתי ויטנברג בירושלים.

שריון קיבל חינוך תורני. בגיל אחת עשרה התייתם מאביו, ולאחר מכן החל בלימודים כלליים.

בשנת 1888 עלה לארץ ישראל. עם בואו נעצר בידי הפקידים העות'מאניים, בשל האיסור על עליית יהודים מרוסיה. הוא שוחרר לאחר שדודו משה ויטנברג הפקיד עבורו ערבות. הוא קיבל עליו את הנתינות הטורקית, ובעקבות זאת החליף את שם משפחתו מזלקינד לשריון.

במשך תקופה עבד כמזכיר אצל דודו משה ויטנברג. בשנת 1890 נשא את צפורה, בת חיים רפאל ויטנברג מוויטבסק, אחי דודו משה ויטנברג.

בשנת 1891 פתח בית מסחר לעסקי נייר ומכשירי כתיבה ליד שער יפו. הוא פיתח את עסקיו, ובית מסחרו נחשב לאחד הגדולים בירושלים. בשנת 1926 פתח סניף בתל אביב ועמד בקשרי מסחר עם חלק ניכר מהוצאות הספרים ומוסדות ההדפסה בערי המרכז ובמושבות.

בשנת 1895 טיפל בעיזבון דודו משה ויטנברג בסך כחצי מיליון רובל וסידר אותו לטובת מוסדות ירושלים. באותה שנה השתתף ביסוד אגודת "אחווה", והיה ממייסדי שכונת אחווה בירושלים. היה פעיל באגודת "בני ישראל" שפעלה כנגד המיסיון, וכן באגודת "המכבים הקדמונים" שנוסדה בירושלים בשנת 1896. היה גזברה של "האגודה הציונית" שנוסדה ב-1904 בירושלים. שימש איש הקשר של אנשי היישוב הישן בקונסוליה הרוסית.

בשנות מלחמת העולם הראשונה עסק בפעילות ציבורית להקלת המחסור של תושבי ירושלים. לאחר המלחמה התמנה כחבר עיריית ירושלים כנציג העדה האשכנזית, לצד עמיתו יצחק שמעיה אלישר שכיהן כנציג העדה הספרדית.

בשנת 1918 השתתף ביסוד הסתדרות המזרחי בירושלים ושימש גזבר וסגן יו"ר.

היה בין החותמים על כתב הרבנות של הרב אברהם יצחק הכהן קוק לרב הראשי.

התגורר בשכונת רחביה. לאחר מותו נקראה על שמו סמטה בשכונה זו.

זיכרונותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

באחרית ימיו כתב את זיכרונותיו, והם יצאו כספר בשנת 1943, כשנתיים לאחר מותו על ידי בנו יחזקאל אהרן[2][3][4]. לימים תורגם ספרו לאנגלית על ידי נינו עמיחי ארגמן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]