ירוקת חמור מצויה

ירוקת-חמור מצויה
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	דו-פסיגיים
סדרה:	דלועאים
משפחה:	דלועיים
סוג:	ירוקת חמור
מין:	ירוקת חמור מצויה
שם מדעי
	.Ecballium elaterium (L.) A.Rich; ‏רישאר
עונת פריחה

יְרֹקֶת-חֲמוֹר מְצוּיָה (שם מדעי: .Ecballium elaterium (L.) A.Rich) היא צמח עשבוני רב-שנתי שרוע וקיצי או חד-שנתי חורפי הנמנה עם מִשְׁפַּחַת הַדְּלוּעִיִּים^[1]. מין זה יחיד בסוגו ותפוצתו ים-תיכונית ואירנו-טורני - אזור בעל אופי ערבתי-יבשתי^[2]. הוא מאכלס בעיקר מקומות מופרים ובתי גדול לחים הסמוכים ליישובים ונחשב לעשב-רע בשדות בעל קייצים. פרחיו צהובים, עליו בשרניים, קוצניים מעט בחלקם התחתון ופירותיו עסיסיים. כשהפרי מבשיל ניתק החיבור שבין עוקץ הפרי לגוף הפרי והציפה שבתוך הפרי ניתזת ומפיצה את הזרעים שבה למרחקים. נגיעה בפרי גורמת אף היא להתכווצותו בעצימות גבוהה והתזת הציפה עם הזרעים.

ירוקת-חמור נחשב כצמח רעיל מאוד שעלול לגרום לבחילה, הקאות, שלשולים, איבוד נוזלים ונזקים באיברים שונים באדם, ועל כן אין להשתמש בו, אלא תחת השגחה מקצועית.

מקורות השם

מקור השם במשנה: "האירוס והקיסום וירקות חמור ודלעת יונית" (מסכת אהלות, פרק ח', משנה א'), הזיהוי נעשה לפי השם הערבי לצמח: קת'אא אלחמאר - קישוא החמור. בכתבי יד מסוימים של המשנה הנוסח: יריקת החמור וייתכן שלפי זה הכוונה לדרך הפצת זרעיו שנעשית במעין יריקה, בדומה לשמו הלטיני: Ecballium elaterium שגם בו ישנה משמעות של יריקה.

האקדמיה ללשון העברית הכריעה סופית לא לשנות את השם ירוקת החמור שהיה ידוע בצורה זו מאות בשנים, ולהחליפו בשם יריקת החמור^[3].

שמותיו הנוספים בערבית הם: בזיז אל-חמאר (דדי האתון) ופאקוס אל חמאר (מלפפון החמור).

מורפולוגיה

המאפיינים העיקריים של המין: העלים מסורגים, הפרחים צהובים, הפרחים חד-מיניים (חד-ביתיים), עטיף הפרח כפול, הכותרת נכונה, עלי הכותרת מאוחים, השחלה תחתית, הפרי ענבה זיפנית ומרובת זרעים.

ירוקת החמור מצוי היא צמח עשבוני רב-שנתי שרוע או מזדקף, גובהו 15 עד 25 ס"מ וחסר קנוקנות (שלא כשאר בני משפחתו).

השורשים מטיפוס ציצת שורשים מעובים ומאורכים.

הגבעולים רבים בשרניים ועבים, מחוספסים, מכוסים בשערות זיפניות גסות ואורכם 15 עד 100 ס"מ^[4]^[5].

הפטוטרת ארוכה (5 עד 15 ס"מ) וללא לוואים.

העלים מסורגים, פשוטים, גדולים, אורכם עד 10 ס"מ ואף יותר לפי מקום גידולם. הטרף דמוי משולש או שהמתאר שלו דמוי ביצה (מחומש). הטרף מקומט, גס ומחוספס בצידו העליון ומכוסה בצפיפות בשערות מלבינות בצידו התחתון. שפת הטרף משוננת או גלונית או בעלי אונות ובסיסו מפורץ (דמוי לב)^[5].

התפרחות חסרות חפים.

הפרחים נכונים, בעל עטיף כפול, חד-מיניים והצמח חד-ביתי, דהיינו, פרחי נקבה ופרחי זכר פורחים על אותו פרט. הפרי הצהוב דומה לפרח המלפפון ומזכיר דלעת-נחש מצויה. הפרחים דו-גוניים, ירוקים-צהובים וגדולים. אורכו של פרח נקבה 25 מ"מ ופרח הזכר 15 מ"מ.

הפרחים הזכריים מקובצים באשכולות דלילים (2 עד 8) והם רבים יותר מפרחי הנקבה ובעלי צוף.

הפרחים הנקביים דמוי פעמון וערוכים יחידים בחיקי עלים, והם חסרי צוף. לפעמים הם שוכנים יחד עם אשכול פרחים זכריים בחיק אותו עלה.

עוקץ הפרח דקיק ואורכו 1 עד 3 ס"מ.

הגביע קצר, דמוי פעמון, מעורה בשחלה ומסתיים ב-5 אונות דמוי סרגל או אזמל לסירוגין עם עלי הכותרת^[6].

הכותרת צהובה עם ירוק (דו-גונית), דמוית פעמון או גלגלית, בעלת 5 עלי כותרת מאוחים. עלי הכותרת דמויי ביצה או מוארכות וקודקודם חד^[2].

הפרחים הזכריים בעלי 5 אבקנים שמאבקיהם של כל זוג אבקנים מאוחה ועל כן מספר המאבקים הוא 3 למראית עין. הזירים דמויי יתד וחופשיים על פי רוב והם מסודרים לסירוגין עם אונות הכותרת. המאבקים נפתחים בסדק ארוך^[5].

הפרחים הנקביים בעלי 3 אבקנים עקרים^[2]. והם בעלי שחלה תחתית מוארכת ושעירה המורכבת ממגורה אחת, מ-3 עלי שחלה ומ-3 שליות דופניות^[6]. עמוד השחלה אחד, שסוע ל-3 צלקות כמספר עלי השחלה. לעיתים קרובות לכל צלקת 2 אונות^[5].

השחלה תחתית בעלת מגורה אחת, 3 עלי שחלה, 3 שליות דופניות^[6]. עמוד השחלה שסוע ל-3 צלקות. לעיתים קרובות לכל צלקת 2 אונות^[6].

הפרי הוא ענבה עסיסית, ירוקה, מכוסה זיפים, מרובת זרעים ודופן רכה. הענבה דמוית ביצה מוארכת (2 עד 5 ס"מ), מצד אחד היא נושאת בראשה כותרת קמלה, ומצד שני היא נישאת על עוקץ שעיר וכפוף כלפי מטה בעת ההבשלה. במצב בשל היא נוטה להצהיב מעט, ואז היא רגישה למגע. עם כל מגע קל הענבה ניתקת בבת-אחת מן הפטוטרת, נפתחת בפתאומיות במקום ניתוקה, ומתיזה בלחץ חזק את תוכנה - זרעים בתוך עיסה סמיכה, עד מרחק של 4 מ'.

הזרעים דמוי ביצה, חלקים, חומים כהים ואורכם 4 עד 5 מ"מ^[5]. מספר הזרעים בענבה הוא 40 עד 100.

העלווה מתפתחת מאמצע מרץ ועד תחילת דצמבר. הפריחה נמשכת כמעט במשך כל השנה, בעיקר בקיץ, מסוף מרץ ועד סוף נובמבר. הפרי הירוק מתפתח מסוף יוני ועד תחילת ספטמבר, והפרי הבשל מצוי מאמצע ספטמבר ועד תחילת דצמבר^[7].

בית גדול ותפוצה

יריקת-חמור גדלה בבתי-גידול מופרעים-מופרים שנוצרו או עוצבו על ידי האדם, בעיקר במגרשים מוזנחים בעיר ובכפר ואף כעשב-רע קיצי בשדות בעל. טיפוס התפוצה ים-תיכוני ואירנו-טורני אזור בעל אופי ערבתי-יבשתי^[2]. תחום תפוצתו הטבעי מהאיים הקנריים וארצות הים התיכון (מלבד מצרים) ומדרום רוסיה האירופית ועד צפון איראן^[1]. היא נפוצה ברוב אזורי צפון הארץ ומרכזה^[7].

שמושים

מוהל הפרי משמש כמשלשל, הידוע ברוקחות בשם אלאטריום (elaterium), כשמו המדעי של המין. טעמו מר מאוד, והוא רעיל. ברפואה עממית הוא מקובל (במינון זהיר) לטיפול בצהבת, בתבלול בעין, להצטברות ליחה, לדלקת אוזניים, לדלקת בעור, פטריות וגירוד.

עוד מתקופת אשור מגיעות אלינו ידיעות על השימוש כפרי כסם משלשל וגורם להקאה. כמו כן, יוחסו לו סגולות לטיפול בכאבי ראש, כאבי פרקים, קדחת וכלבת. הפרי כסם משלשל היה ידוע בכל רחבי המזרח התיכון, אירופה וצפון אפריקה. במקומות רבים הזהירו לבל יפריזו במינון. בשל תופעות הלוואי: בחילה, הקאות ואיבוד נוזלים. גם הרמב"ם מתייחס לתכונות אלה של הפרי ב"ספר הקצרת"^[8].

ברפואה העממית של ערביי ארץ ישראל יש למוהל הפרי (הרעיל) שימושים רפואיים רבים. הוא משמש כתרופה לצהבת, לקטרקט על העין, לנוזלים המצטברים בדרכי הנשימה, לדלקות אוזניים ולעצירות. כשהפרי בשל כל נגיעה קלה גורמת לו להתיז את תוכנו, במיץ הזה משתמשים כתרופה לסתימה חריפה בדרכי הנשימה.

בצפון אפריקה מלוב ועד מרוקו משתמשים במיץ השורשים בטיפול חיצוני, לשיכוך כאבי מפרקים. ערביות ישראל מורחות את מיץ הפרי המר על פטמותיהן כדי לגמול את התינוקות מהנקה^[8].

לפי מחקרים מודרניים הצמח מכיל תרכובות בשם קוקורביטצין (CucurbitacineB), המעכבות התפתחות גדולים סרטניים והרחקת חרקים. מיצוי ירוקת-חמור מכיל אלטרין, שהוא חומר משלשל ומשתן המשמש לטיפול בבצקת ובמיימת. במינון גבוה במיוחד הוא מדכא את מערכת העצבים וגורם כמו כן לכאבי בטן והקאות. חומר נוסף הוא אקבלין (Ecballin), המשמש בהומיאופטיה למניעת נשירת שיער^[8].

מנגנון ההפצה העצמית של הזרעים

לענבה הבשרנית של ירוקת-חמור ישנו מנגנון הפצה עצמית של זרעים (autochory) המיוסד על לחץ טורגור. תהליך זה מתרחש באופן עצמוני, אך הוא יכול להיות מזורז על ידי מגע של בעל חיים שמשחרר את הלחץ. וליתר פירוט.

דופן הענבה העסיסית (המתפתח משחלה תחתית) של ירוקת-חמור הוא בשרני ורך. חלקו הפנימי הוא לבן, והא בנוי מתאים אליפטיים. בין התאים האלה ישנם חללים בין-תאיים גדולים. פנימה יותר מצויה רקמה העוטפת את הזרעים. היא חסרה חללים בין-תאיים, ובנויה מתאים גדולים דמויי שלפוחיות, שדפנותיהם דקים ביותר. תאים אלה מכילים שכבה דקה מאוד של ציטופלסמה (נוזל התא), והמוהל שלהם מכיל גלוקוזיד בשם אלטרינידין (elaterinidin), בכמות כה גדולה עד כי בפרי בשל מגיע הלחץ האוסמוטי של המוהל לכ-27 אטמוספירות. כתוצאה מלחץ טורגור זה של התאים המכילים אלטרינידין, התאים הגמישים שבחלקו הלבן של דופן הפרי מתמתחים, ודבר זה קורה בעיקר בכיוון הניצב לציר האורך של הפרי. עם הבשלת הפרי מתפתחת רקמת ניתוק מסביב לאותו חלק של העוקץ הנמצא בתוך דופן הפרי. באותו רגע שהלחץ המתפתח ברקמה העסיסית הפנימית העוטפת את הזרעים עולה על חוזק התאחיזה בין רקמת הניתוק, נדחף העוקץ החוצה. באותו רגע מתכווץ דופן הפרי לאורך ולרוחב, בעיקר חלקו הלבן, ואז תוכן הפרי – התאים העסיסיים הגדולים, עם הזרעים שעטופים על ידם – מותז החוצה בכוח רב למרחק של מספר מטרים^[9].

תמונות להמחשה

ירוקת-חמור - האבקה באמצעות חרקים
פרח זכרי של ירוקת-חמור
אבקנים ומאביקים בפרח זכרי של ירוקת-חמור
אבקנים ומאביקים של ירוקת-חמור
פרח זכרי ופרח נקבי של ירוקת-חמור
צלקת בת שתי אונות לאחר שהוסרו שתי צלקות

הערות שוליים

^ ¹ ² .Ecballium elaterium (L.) A.Rich, POWO plants of the World Online. Published on the Internet, ‏8-2023
^ ¹ ² ³ ⁴ נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 653-654
^ הישיבה המאתיים שבעים ואחת (רעא) (עמ' 73-76), באתר האקדמיה ללשון עברית, ‏24-3-2003
^ מיכאלי זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1998, עמ' 313-314
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ אמוץ דפני ואבינעם דנין, מיכה לבנה ודוד הלר (ע), החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 11, רמת גן: משרד הבטחון ההוצאה לאור, 1983, עמ' 121-123
^ ¹ ² ³ ⁴ א. פאהן, ד. הלר, מ. אבישי, מגדיר לצמחי התרבות בישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 432-433
^ ¹ ² ירוקת-חמור מצויה, באתר צמחיית ישראל וסביבתה, ‏8-2023
^ ¹ ² ³ דן פלביץ' וזהרה יניב, צמחי המרפא של ארץ ישראל, תל אביב: מודן בע"מ, 1991, עמ' 173-173
^ א. פאהן, אוטוכוריה, אנטומיה של הצמח, מהדורה שניה, מורחבת ומעודכנת, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987, עמ' 582

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ירוקת חמור מצויה בוויקישיתוף

ירוקת חמור מצויה, באתר ITIS (באנגלית)
ירוקת חמור מצויה, באתר NCBI (באנגלית)
ירוקת חמור מצויה, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
ירוקת חמור מצויה, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
ירוקת חמור מצויה, באתר צמח השדה
ירוקת חמור מצויה, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
ירוקת חמור מצויה, באתר Tropicos (באנגלית)
ירוקת חמור מצויה, באתר GBIF (באנגלית)
ירוקת חמור מצויה, באתר The Plant List (באנגלית)
ירוקת חמור מצויה, באתר IPNI (באנגלית)
ירוקת חמור מצויה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ירון קלנר, העמק: בן 20 שאף צמח מרפא וכמעט נחנק למוות, באתר ynet, 17 ביוני 2014

[:0-1] ¹ ² .Ecballium elaterium (L.) A.Rich, POWO plants of the World Online. Published on the Internet, ‏8-2023

[:3-2] ¹ ² ³ ⁴ נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 653-654

[3] הישיבה המאתיים שבעים ואחת (רעא) (עמ' 73-76), באתר האקדמיה ללשון עברית, ‏24-3-2003

[:1-4] מיכאלי זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1998, עמ' 313-314

[:02-5] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ אמוץ דפני ואבינעם דנין, מיכה לבנה ודוד הלר (ע), החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 11, רמת גן: משרד הבטחון ההוצאה לאור, 1983, עמ' 121-123

[:2-6] ¹ ² ³ ⁴ א. פאהן, ד. הלר, מ. אבישי, מגדיר לצמחי התרבות בישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 432-433

[:4-7] ¹ ² ירוקת-חמור מצויה, באתר צמחיית ישראל וסביבתה, ‏8-2023

[:5-8] ¹ ² ³ דן פלביץ' וזהרה יניב, צמחי המרפא של ארץ ישראל, תל אביב: מודן בע"מ, 1991, עמ' 173-173

[9] א. פאהן, אוטוכוריה, אנטומיה של הצמח, מהדורה שניה, מורחבת ומעודכנת, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987, עמ' 582

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]