כוכב טיגרדן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
‏כוכב טיגרדן
מיקומו של כוכב טיגרדן בקבוצת טלה (לא מופיע במפה)
Cercle rouge 100%.svg
מיקומו של כוכב טיגרדן בקבוצת טלה (לא מופיע במפה)
נתוני תצפית
קבוצת כוכבים טלה
שמות נוספים SO 0253+1652
סוג ננס אדום
בהירות 15.14[1]
סיווג ספקטרלי M6.5 V[1]
עלייה ישרה 02ʰ 53ᵐ 00.85ˢ
נטייה ‏53.3″ ‏52′ ‏16°‏+
מאפיינים פיזיים
בהירות מוחלטת 17.2
מרחק 12.55 שנות אור
3.85 פארסק[1]
רדיוס 0.13[1] רדיוסי שמש
מסה 0.08[2] מסות שמש
עוצמת הארה פי 0.000011 מהשמש
טמפרטורה 2,656[1] K
מהירות רדיאלית 68.375 קילומטר לשנייה
תנועה עצמית 5,106[2] מילי-שניות קשת בשנה
היסט 260.6±2.7 אלפיות של שניות קשת, 261.0147±0.269 אלפיות של שניות קשת
מתכתיות -0.19 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

כוכב טִיגָרְדֶן (אנגלית: Teegarden's Star, נקרא גם SO 0253+1652) הוא ננס אדום הנמצא במרחק של כ-12.5 שנות אור ממערכת השמש בקבוצת הכוכבים טלה. זהו אחד הכוכבים הקרובים למערכת השמש, אך כמו כל שאר הננסים האדומים, גם את כוכב טיגרדן לא ניתן לראות ללא ציוד עזר, שכן בהירותו היא מדרגה 15, נמוכה בהרבה מסף הראייה האנושי. ניתן לראותו רק באמצעות טלסקופ מקצועי, כמעלה מדרום-מזרח לכוכב π בטלה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוכב התגלה בשנת 2003 במהלך סקירת נתונים של עצמים עמומים מאוד (דרגות בהירות בין 11 ל-18) ועם תנועה עצמית גדולה שצולמו בין השנים 1996 ו-2001 ונועדו לזיהוי של מסלולי אסטרואידים בקרבת כדור הארץ.[3] לכוכב בהירות נמוכה מאוד ותנועה עצמית גבוהה יחסית כך שהוא זוהה בסקר וממדידת המרחק והספקטרום שלו התברר שלא מדובר באסטרואיד אלא בכוכב. כוכב טיגרדן נקרא על שם האסטרונום בונארד טיגרדן שהוביל את צוות החוקרים שגילה את הכוכב. בעקבות הגילוי חיפשו החוקרים את הכוכב בתמונות ישנות של אותו אזור וזיהו את כוכב טיגרדן בתמונות שצולמו במצפה הכוכבים פאלומר בשנים 1951 ו-1989. בשל גילויו המאוחר, הכוכב לא נכלל בקטלוגים של כוכבים קרובים (כמו קטלוג גליזה לכוכבים קרובים) או של כוכבים בעלי תנועה עצמית גדולה (כמו קטלוג לויטן) ואין לו ציון אופייני לכוכבים כאלו.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוכב טיגרדן הוא ננס אדום מסוג ספקטרלי M6.5 V. רדיוסו מוערך ב-0.13 רדיוס שמש, מסתו מוערכת בפחות מעשירית מסת שמש ולמעשה היא רק מעט מעל לגבול התחתון שמאפשר היתוך של מימן להליום. עוצמת הארתו היא כ-11 מיליוניות מעוצמת ההארה של השמש באור נראה, אך בגלל טמפרטורת פניו הנמוכה, כ-2,650 קלווין, כמעט כל קרינתו היא בתחום התת-אדום. לכוכב טיגרדן תנועה עצמית גבוהה במיוחד של כ-5 שניות קשת והוא הכוכב עם התנועה העצמית השביעית בגודלה מבין הכוכבים שמוכרים כיום.[4] מתצפיות שנעשו בשנת 2010 עולה שלכוכב כרומוספירה פעילה ושהמהירות הרדיאלית שלו משתנה באופן שעשוי להגרם מקיום של כוכב לכת המקיף אותו. עם זאת הנתונים שנאספו לא מאפשרים לקבוע אם אכן קיימים כוכבי לכת כלשהם המקיפים את כוכב טיגרדן.[5]

מערכת כוכבי לכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2019 פורסם מחקר המאשר כי לכוכב ישנם לפחות שני כוכבי לכת, כוכב טיגרדן b וכוכב טיגרדן c, אשר המסה שלהם דומה לזו של כדור הארץ ומסלול הקפתם את הכוכב עשוי לאפשר את הימצאותם של מים במצב נוזלי.[6]

סביבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוכב הקרוב ביותר לכוכב טיגרדן הוא הננס האדום גליזה 83.1 שנמצא במרחק של כ-4 שנות אור ממנו, אך למרות הקרבה הוא עמום מכדי שעין אנושית תוכל להבחין בו ממרחק זה. במרחק של כ-6 שנות אור נמצא ε בארידנוס שממרחק זה יראה עם בהירות מדרגה 2.7, בהיר בהרבה מכפי שהוא נראה מכדור הארץ ובמרחק של פחות מ-8 שנות אור נמצא τ בלווייתן שממרחק זה יהיה קל לצפייה עם בהירות מדרגה 2.5 לעומת 3.5 כפי שהוא נראה מכדור הארץ. השמש תראה משם ככוכב חסר יחוד עם דרגת בהירות 2.75.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 S. B. Dieterich, T. J. Henry, W.-C. Jao, J. G. Winters, A. D. Hosey, A. R. Riedel & J. P. Subasavage: The Solar Neighborhood. XXXII. The Hydrogen Burning Limit, The Astronomical Journal, Vol. 147, Iss. 5, article id. 94, p. 3 (2014)
  2. ^ 2.0 2.1 Research Consortium On Nearby Stars: The one hundred nearest Star Systems
  3. ^ B. J. Teegarden, S. H. Pravdo, M. Hicks, K. Lawrence, S. B. Shaklan, K. Covey, O. Fraser, S. L. Hawley, T. McGlynn & I. N. Reid: Discovery of a New Nearby Star, The Astrophysical Journal, Vol. 589, Iss. 1, p. L51 (2003)
  4. ^ Solstation: Teegarden's Star
  5. ^ J. R. Barnes, J. S. Jenkins, H. R. A. Jones, P. Rojo, P. Arriagada, A. Jordán, D. Minniti, M. Tuomi, S. V. Jeffers & D. Pinfield: Red Optical Planet Survey: a new search for habitable earths in the southern sky, Monthly Notices of the Royal Astronomical Society, Vol. 424, Iss. 1, pp 591 (2012)
  6. ^ אסף רונאל, חוקרים מצאו שני מועמדים מובילים בחיפוש אחר חיים בכוכבי לכת אחרים, באתר הארץ, 18 ביוני 2019