כי רו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Simple Labarum2.svg
מטבע מאמצע המאה ה-4 ועל אחד מצדדיו נראה ה"כי רו"

כי רו, הנודע גם כצלב קונסטנטינוס, כריסטוגרם או לאבּארוּם (Labarum), הוא מונוגרמה המצליבה את שתי האותיות הראשונות במילה "כריסטוֹס", או "משיח" ביוונית (Χριστός). האות כי (χ) מבוטאת ביוונית ככ' רפה, והאות רו (ρ) מבוטאת כר'. ה"כי רו" הוא אחד הסמלים הנוצריים העתיקים, ונעשה בו שימוש נרחב בכנסייה הקתולית עד ימינו.

לעתים קרובות מטים את האות רו על מנת ליצור צלב.

מקורו של הסמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמונה הנוצרית גורסת, על פי דברי לקטנציוס (סופר רומי שהיה יועצו של הקיסר קונסטנטינוס, שלקונסטנטינוס נמסר בחלום, לילה לפני המלחמה, שיסמן את מגני חייליו בצלב הכי רו. וכך עשה.[1]

גרסה אחרת מופיעה בכתבי ההיסטריון אוסביוס: במסגרת הקרב על גשר מילביוס (Milvius;‏ 28 באוקטובר 312), תוך כדי צעידה עם חייליו בשעת צהריים, ראה קונסטנטינוס (לבדו) בשמים גביע של צלב הנובע מאור השמש (אוסביוס לא הזכיר את המיקום המדויק, אך ברור מדבריו שהאירוע לא התרחש במחנה ברומא) נושאת את ההודעה "ἐν τούτῳ νίκα", כלומר: "בסימן זה תנצח".[2]

בתחילה לא הבין קונסטנטינוס את משמעותו המדויקת של הגילוי, אך באותו הלילה נגלה אליו ישו בחלום, והורה לו להשתמש בצלב זה נגד אויביו. למחרת בבוקר, הורה קונסטנטינוס לצבאו לפעול על פי חלומו,[3] והתקין על מגיני החיילים את סימן הכי רו, ופנה לכבוש את רומא, וליטול לידיו את תואר קיסר רומי המערבית.

לאחר ניצחונו של קונסטנטינוס בקרב הגשר המילוויאני, הפך הסימן לסמלה הרשמי של האימפריה הרומית. משני צדדיה של המונוגרמה מופיעות לעתים קרובות האותיות היווניות אלפא (α) ואומגה (ω), שהן האות הראשונה והאחרונה באלפבית היווני, סמל לאל האב ולישו, על פי הפסוק בחזון יוחנן, א', 8: "אֲנִי הָאָלֶף וְהַתָּו". ארכאולוגים מצאו מטבעות ומדליונים מתקופת שלטונו של קונסטנטינוס הגדול, ועליהם הסימן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כי רו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Lucius Caecilius Firmianus Lactantius". Online Catholic Encyclopedia. New Advent. 
  2. ^ Eusebius. "1.28". Vita Constantini. www.documentacatholicaomnia.eu. עמ' 944. 
  3. ^ Eusebius, Vita Constantini 1.31, p. 946.