כלותאר השני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כלותאר השני, מלך פרנקיה
Chlotarius II, Rex Francorum
Clothaire II 584 628.jpg
מטבע כלותאר הגדול
לידה מאי 584
האימפריה הפרנקית
פטירה 18 באוקטובר 629 (בגיל 45)
האימפריה הפרנקית
מקום קבורה כנסיית סן ז'רמן דה פרה צרפתצרפת
עיסוק מונרך
דת נצרות קתולית
בת זוג הלדרוד
ברטרוד
סיצ'ילדה
שושלת השושלת המרובינגית
תואר "מלך הפרנקים, מלך נויסטריה, מלך אוסטרזיה ובורגונדיה, מלך פריז."
אב כילפריק הראשון
אם פרדגונד
צאצאים דגוברט הראשון
שריברט השני
מספר צאצאים 2
יורש העצר דגוברט הראשון
מלך האימפריה הפרנקית
613629
(כ־16 שנים)
→ אין, התפקיד נוצר (כילפריק הראשון בתור מלך נויסטריה)
מלך נויסטריה
584585
(כשנה)
596613
(כ־17 שנים)
הוא עצמו, כמלך פרנקיה ←
מלך פריז
595613
(כ־18 שנים)
הוא עצמו, כמלך פרנקיה ←
חתימה
Souscription de Clotaire II.jpg

כלותאר השניצרפתית: Clotaire II, בלטינית: Chlotarius II;‏ מאי 58418 באוקטובר 629) ידוע בכינויים "כלותאר הצעיר" ו"כלותאר הגדול", היה מלך האימפריה הפרנקית מהשושלת המרובינגית בין השנים 613–629. כלותאר היה בצעירותו מלך נויסטריה ונשא בתואר של מלך פריז. לאורך חייו נאבק בנחלותיהם של בני אצולה אזוריים ואיחד את פרנקיה לכדי אימפריה מאוחדת. בשונה ממלכים פרנקים רבים אחרים, כלותאר נודע בכך שהיה פעלתן והיה מעורב רבות בענייני המדינה. הוא המלך הפרנקי היחיד, מלבד קרל הגדול, שנשא בתואר "הגדול".

אביו, המלך כילפריק הראשון מנויסטריה נרצח בעוד היה כלותאר בן פחות משנה ועל כן הוא הוכתר בתור מלך נויסטריה ומלך פריז אך בפועל היה נתון לשלטון העוצרות של אמו, המלכה האלמנה פרדגונד. לאחר מות אמו ירש כלותאר את חלק מסמכויות השלטון ובשנת 613, לאחר סדרת מאבקים ממושכים בבני משפחתו על ירושת שטחים הדיח את דודו, סיגברט השני, מכס העוצרות ואיחד את ממלכותיו עם בורגונדיה ושאר נחלותיו של סיגברט לכדי האימפריה הפרנקית.

כלותאר השלים את קוד החוקים הפרנקי ובשנת 617 הפך את מוסד המאיורדומוס לתואר שנושא אדם לאורך כל חייו, דבר שהחל להעלות את ההשפעה של התפקיד על גבי הסמכות של המונרך ובסופו של דבר הביא לכך שהמאיורדומוס הוא השליט בפועל של האימפריה הפרנקית. בשנת 623 מינה את בנו ויורשו, דגוברט הראשון, למלך נחלות אוסטרזיה במזרח פרנקיה ואת פפין הזקן (אבי השושלת הקרולינגית) למאיורדומוס.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע ועוצרות (584–592)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלותאר השני נולד בשנת 584 (התאריך המדויק להולדתו לא ידוע ומוערך בין חודשי מאי ליוני) והיה בנם של כילפריק הראשון, מלך נויסטריה, ומלכתו, פרדגונד. בגיל פחות מחצי שנה נרצח אביו על ידי מתנקש במהלך מסע ציד. המתנקש עצמו הצליח להתחמק מהזירה ומעולם לא נתפס. על כן ירש כלותאר את הכס אך היה נתון לשלטון עוצרות של אמו, פרדגונד, אשר אחזה בפועל בסמכויות השלטון. לרוב, ירושת כתר של ילדים הייתה בעייתית מכיוון שאיפשרה את תחילתו של מאבק ירושה שעלול לערער את יציבותה של הממלכה. נויסטריה נותרה יציבה עם ירושתו של כלותאר בעיקר הודות להשפעתה של אמו ולתמיכה שניתנה לו מידי דודו, גונתרם, מלך בורגונדיה.

בשנת 561 נפטר מלך פרנקיה המאוחדת, כלותאר הראשון, וכפי שהיה נהוג במסורתם של פרנקים סאלים, בניו חילקו ביניהם את שטחי האימפריה. השטחים של הממלכה חולקו בין בורגונדיה, אקיטן ואוסטרזיה. זמן קצר לאחר החלוקה הצליח כילפריק (שהיה מבניו של כלותאר הראשון), לכבוש את נויסטריה מידי אחיו, כריברט הראשון (שליט אקיטן), ולהפוך את שטחיה לנחלותיו האישיות. חלוקה זאת של השטחים גררה אחריה מאבקים ממושכים בין האחים על שטחי נחלותיהם והובילו לאי-יציבות ממושכת בממלכות. כלותאר השני לא הוטבל לנצרות מספר ימים לאחר הולדתו, בעיקר עקב חוסר היציבות הפנימית והתסיסה האזרחית שנגרמה מכך. בסופו של דבר הוטבל רק לאחר שירש את הכתר.

יציבות פנימית נשמרה עם ירושתו של כלותאר הצעיר אך יריבים מחוץ השתמשו בכך כהזדמנות להפיל את נויסטריה. כילדבר השני, מלך אוסטרזיה, מבין נכדיו של כלותאר הראשון ולשעבר יריבו הפוליטי המרכזי של כילפריק הראשון, השתמש במצב במטרה לפלוש אל תוך שטחי נויסטריה ולספחם לנחלותיו. ללא ההנהגה הצבאית והפוליטית של כילפריק נפלה נויסטריה לפלישה האוסטרזית. המלכה פרדגונד מצידה, לקחה עמה את אוצרות המדינה ונמלטה ביחד עם בנה כלותאר לעיר פריז, שם, בקתדרלה העירונית, ניתן להם מחסה מידי גונתרם, מלך בורגונדיה, שהייתה החזקה ביותר בנחלות הפרנקיות לצד אסטורזיה.

מלחמות נויסטריה (592–613)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שכבש את נויסטריה, כילדבר השני חילק אותה בין שני בניו, תאודוברט השני ותאודוריק השני. בשנת 592 נפטר גונתרם מלך בורגונדיה וירש אותו אחיינו כילדבר, שבאותה העת שלט על נויסטריה, אוסטרזיה ובורגונדיה. פרדגונד ביצעה סדרת ניסיונות כושלים להתנקש בחייו של כילדבר ולהוריש את נחלותיו לבנה כלותאר השני. תחת שלטונו של גונתרם, ניתנו לכלותאר השני ולאמו נחלות מינוריות בבורגונדיה. עם עלייתו של כילדבר לשלטון הוא הורה על פלישה לנחלות אלו. כילדבר השני היה אז בן שמונה בלבד, אך צבא תומכיו ותומכי אמו הצליח להדוף את המתקפה של כילדבר. הנחלות של כלותאר נותרו שלמות ומנקודה זאת והאלה לא הוציא כילדבר משלחות נוספות נגד כלותאר.

בשנת 595 נפטר כילדבר ונחלותיו חולקו בין שני בניו, כאשר תאודוברט השני (הבכור) ירש את אוסטרזיה ובירתו בעיר מץ ותאודוריק השני ירש את נויסטריה שבירתה באורליאן. כלותאר השני השתמש במותו של כילדבר כהזדמנות פז לכבוש את נחלותיו. ישר עם מותו של כילדבר יצא כלותאר בראש משלחת צבאית לכבוש את העיר פריז. עם כיבושה מונה למלכה של פריז. בסדרת מערכות צבאיות הצליח כלותאר השני לכבוש במהלך המשך השנה את נויסטריה מידי תאודוריק השני. תאודוריק, בתמיכת צבאו של אחיו, תאודוברט, הורה לצבאו להתחיל במתקפת נגד שהביא להפלתו של כלותאר מהשלטון בנויסטריה במהלך שנת 600.

מלכות פרנקיה (613–629)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים הבאות נותרו אסטורזיה ונויסטריה נחלותיהם של בני כילדבר ואלו היו במאבק ממושך נגד כלותאר ונחלותיו בצפון בורגונדיה. מאבקים אלו לא הביאו להתקדמות נרחבת במהלך השנים והמצב הגאו-פוליטי הסתכם בסטטוס קוו ממושך. בשנת 613 נפטרו שני האחים והיה על סיגברט השניף בנו של תאודוריק השני, לרשת את אסטורזיה ונויסטריה יחדיו. עם ירושתו של סיגברט השני החל מאבק סמכות בין חצר המלוכה שתמך בטענתו לכתר לבין ברונהילדה מאוסטרזיה (אמו של כילדבר השני וסבתא רבתא של סיגברט) שטענה לכתר מצידה.

מאבק ירושה זה הסתכם במלחמה על ירושת הכתר. כלותאר ראה זאת כהזדמנות לרשת את הכתר של אסטורזיה ונויסטריה ויצא במערכה צבאית מרכזית שבמהלכה צלח בכיבוש שתי הממלכות הנפרדות ואיחודן תחת שלטונו. המשבר הפנימי בנוגע לירושת הכתר של אסטורזיה הוביל בסופו של דבר לכך שהצבא לא יכול היה להוות התנגדות ממשית להתקדמות כוחותיו של כלותאר השני. לאחר כיבוש אסטורזיה ונויסטריה השיג כלותאר השני את ההגמוניה על בורגונדיה שקודם לכן אחזו בה כילדבר ויורשיו. עם הכיבוש של אקיטן ללא התנגדות נרחבת, הצליח כלותאר לאחד את כל פרנקיה והיה הראשון לעשות זאת מאז סבו, כלותאר הראשון. באיחודה של הממלכה הוכתר כלותאר בתור מלך האימפריה הפרנקית החדש.

כלותאר השני נהנה לאורך כל שלטונו מהרעצה רבה שבאה מצדם של כמרים ושארק אנשי הדת. לאורך שלטונו שמר על רכושה של הכנסייה במקומה ופעל ליישב סכסוכים דתיים כפי שנראה בצו פריז משנת 614. צו פריז כלל גם ויתורים שנתנו לידי האצולה האסטורזית ופעל להקים חוקי יסוד למערכת המשפטית שנועדו לשמור על תקינותה גם בעיתות של אי יציבות שלטונית ואף מלחמות אזרחים. הצו נכתב במקור על ידי מספר בישופים אשר נבחרו אישית על ידיו של כלותאר השני במטרה שרישומיהם יבוצעו כרצונו, פעולה שגררה אחריה קריאות אכזבה והתנגדות מצד הנהגת הכנסייה אשר פעלה להיות עצמאית לגמרי בפועלה.

כלותאר השני העביר כספים למיסיונרים אירים במטרה שיפיצו את הנצרות הקתולית באירלנד, הורה על בניית המנזר הנוצרי בלוסיול ושמר על יציבות השלטון באימפריה הפרנקית יתרה על התפשטות והתפתחות צבאית אל מעבר לגבולותיה. מאז שנת 613, שלטונו של כלותאר השני נודע בסגסוג ושלום יחסיים. כלותאר לא ביטל את החלוקה הפנימית של פרנקיה בין אקיטן, בורגונדיה, אסטורזיה ונויסטריה עם עלייתו לכס ושמר על ההפרדה המנהלית שלהן.

בשנת 623 מינה את בנו ויורשו, דגוברט הראשון, למלך אסטורזיה שהיה משני לו. באותה השנה מינה את פפין הזקן, אבי השושלת הקרולינגית, לתפקיד מאיורדומוס. הסמכויות של תפקיד מנהלי זה הועשרו לאורך שלטונו של כלותאר ובסופו של דבר הפך תפקיד המאיורדומוס לזה של שליטה בפועל של האימפריה הפרנקית, דבר שהיה מרכזי בעלייתה הסופית של השושלת הקרולינגית לשלטון בפרנקיה. כלותאר השני נפטר בשנת 629 ובנו דגוברט ירש אותו. שלטונו של כלותאר השני היה רב ערך להתפתחותה המדינית של פרנקיה לכדי ישות מאוחדת בעל ממשל ריכוזי.

יחסו ליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת צו פריז משנת 614 כלותאר השני פעל בשביל לשפר את יחסיו עם הכנסייה ושימר את הקביעה לפיה על יהודים אשר מחזיקים במשרות מדיניות או צבאיות החובה להתנצר. למרות הדרתם של יהודים מתפקידם הגבוה, נשמרה זכותם להגיש תביעות משפטיות נגד נוצרים. במקור ההחלטה הייתה המטרה שלא להעלות את חמת ההנהגה הדתית הנוצרית ועל כן כלותאר השני נמנע מלמנות יהודים לתפקידי מפתח בממשל ונהג למנות בישופים לעמדות של שרים ובעלי אדמות שמטרה לרצותם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כלותאר השני בוויקישיתוף