כנופיית הארבעה
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: עברית. | |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: עברית. | |
כנופיית הארבעה (בסינית: 四人帮, בתעתיק: סְה-זֶ'ן-בָּאנְג) הייתה קבוצה פוליטית בת ארבעה מבכירי המפלגה הקומוניסטית של סין, אשר צברה השפעה רבה בתקופת מהפכת התרבות. חברי הקבוצה היו ג'יאנג צ'ינג, אשתו של מאו דזה-דונג, וכן ג'אנג צ'ונצ'יאו, יאו וניואן וואנג חונגוון. הקבוצה הייתה מזוהה עם הקו הרדיקלי של מהפכת התרבות, והשפעתה ניכרה במיוחד בתחומי התעמולה, התרבות והאידאולוגיה. לאחר מותו של מאו דזה-דונג בשנת 1976 נעצרו חברי הקבוצה, הואשמו בקשירת קשר ובניסיון להשתלט על הנהגת המדינה, ובהמשך הוצגו בסין כאחראים מרכזיים להחרפת הקיצוניות של תקופת מהפכת התרבות.[1][2]
רקע והקשר פוליטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מהפכת התרבות בסין החלה בשנת 1966 ביוזמת מאו דזה-דונג, במטרה לחזק את המהפכה הקומוניסטית ולסלק מן המפלגה ומן החברה גורמים שנחשבו בעיניו כבורגנים, רוויזיוניסטיים או מתונים מדי. בפועל, התקופה לוותה בטלטלה פוליטית רחבה, בפגיעה במוסדות המדינה ובמאבקי כוח חריפים בתוך ההנהגה הסינית.[3][4]
במהלך שנות מהפכת התרבות התחזקו דמויות רדיקליות שנשענו על קרבתן למאו ועל יכולתן להשפיע על מנגנוני התעמולה, התרבות והאידאולוגיה. "כנופיית הארבעה" הייתה אחת הקבוצות המזוהות ביותר עם קו זה, ובמיוחד בשלהי התקופה, כאשר מאבקי הירושה והשליטה במפלגה החריפו.[5][6]
השתלטות על מוסדות התרבות והתקשורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחד ממוקדי ההשפעה החשובים של "כנופיית הארבעה" היה תחום התרבות והתקשורת. חברי הקבוצה פעלו להדק את הפיקוח על העיתונות, הספרות, התיאטרון והקולנוע, ולהפוך את מוסדות התרבות לכלי להפצת הקו האידאולוגי של מהפכת התרבות.[7][8]
ג'יאנג צ'ינג, במיוחד, מילאה תפקיד מרכזי בעיצוב המדיניות התרבותית. בתקופתה קודמו יצירות שזכו לאישור פוליטי, ואילו יצירות, יוצרים ואמנים שנחשבו ל"בורגניים" או לסטייה אידאולוגית נקברו, הושתקו או נרדפו.[9][10]
גם אמצעי התקשורת הוכפפו במידה רבה לשיח הרשמי. העיתונות והתקשורת שימשו להפצת מסרים אחידים ולחיזוק הלגיטימציה של הקו הרדיקלי, תוך דחיקה של קולות מתנגדים. כתוצאה מכך, "כנופיית הארבעה" הפכה לסמל של ריכוז כוח אידאולוגי ושל שימוש בתרבות ובתקשורת כמכשירי שלטון.[11][12]
חברי הקבוצה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חברי הקבוצה היו ארבעה אישים מרכזיים:
ג'יאנג צ'ינג, רעייתו של מאו דזה-דונג, אשר עסקה בענייני תרבות ותעמולה והייתה הדמות המזוהה ביותר עם הקבוצה;
ג'אנג צ'ונצ'יאו, ממנהיגי המפלגה בשאנגחאי, אשר מילא תפקידים בכירים בתחום האידאולוגיה והפוליטיקה;
יאו וניואן, מבקר ספרות ועיתונאי, שנחשב לדמות חשובה בקידום הקו האידאולוגי של הקבוצה;
וואנג חונגוון, פעיל מפלגתי שקודם במהירות במהלך מהפכת התרבות והגיע לעמדות השפעה בכירות.[13][14]
יש לציין כי חברי הקבוצה לא היו "ארגון" במובן המפלגתי הפורמלי, אלא כינוי פוליטי-תקשורתי שניתן לצירוף של בכירים שזוהו יחד עם הקו הרדיקלי של סוף עידן מאו.[15][16]
שניים נוספים, קאנג שנג ושיה פוג'י, מתו לפני מאו ושמם נמנה בדיעבד עם חברי ה"כנופיה". צֶ'ן בָּוֹדָה[א] ומָאו יְוֵּ'אנְשִׂין נחשבו לבעלי ברית קרובים של הקבוצה.
רוב החוקרים המערביים מאמינים שמנהיגי מהפכת התרבות היו קבוצה רחבה, שמנתה יותר מארבעה או שמונה אנשים, ועיקרם היו חברי קבוצת מהפכת התרבות[ב][17]. הבולט בהם הוא לין ביאו,[ג], עד מותו בתאונת מטוס ב-1971. צ'ן בודה נחשב לעיתים כחבר בסיעתו של לין יותר מאשר כחבר בסיעתה של ג'יאנג, מנהיגת "כנופיית הארבעה"[18].
נפילה מהשלטון
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מותו של מאו דזה-דונג בספטמבר 1976 השתנה מאזן הכוחות בהנהגה הסינית. זמן קצר לאחר מכן נעצרו ארבעת חברי הקבוצה, במהלך מהלך פוליטי שנועד לבסס הנהגה חדשה ולהרחיק מן השלטון את הגורמים הרדיקליים שזוהו עם תקופת מהפכת התרבות.[19][20]
מעצרם סימן את סיומה של השפעתם הישירה על הפוליטיקה הסינית. בשנים שלאחר מכן הואשמו חברי הקבוצה בקשירת קשר נגד המדינה ובאחריות מרכזית לעוולות ולכאוס של מהפכת התרבות.[21][22]
המשפט הפומבי שנערך להם בשנים 1980–1981 שימש לא רק להטלת אחריות אישית עליהם, אלא גם לבניית נרטיב רשמי חדש, שביקש לנתק בין הנהגת סין החדשה לבין ההקצנה הפוליטית של עידן מאו.[23][24]
היה זה משפט ראווה מתוקשר, שבמהלכו הציג התובע את הנאשמים כאשמים הבלעדיים במהפכת התרבות. במשפט טענה ג'יאנג: "הייתי כלבתו של היו"ר מאו. מה שהוא אמר לנשוך, נשכתי". היא היחידה שבחרה לייצג את עצמה, ולעיתים אף פרצה בבכי. על שניים מארבעת הנאשמים נגזרו עונשי מאסר של 20 שנה ועל ג'יאנג צ'ינג וג'אנג צ'ונצ'יאו נגזר עונש מוות, שלאחר מכן הומר למאסר עולם. הם נדרשו גם לעשות ביקורת עצמית בפני המפלגה. ג'יאנג-צ'ינג ריצתה מאסר זה עד שהתאבדה בתלייה בשנת 1991 בזמן טיפול בבי"ח.
מבחינה היסטורית, נפילת "כנופיית הארבעה" סימנה את תחילת המעבר מתקופת מהפכת התרבות לעידן פוליטי חדש, שבמרכזו שיקום מוסדי והתרחקות מן הקמפיינים ההמוניים של שנות השישים והשבעים.[25][26]
ההחלטה לסלקם מעמדות כוח לא ביטאה שלילה מוחלטת של מהפכת התרבות – זו אורגנה מחדש על ידי מנהיג חדש, חואה גוופנג. רק לאחר שדנג שיאופינג הפך לשליט סין בפועל[27], וחואה איבד מכוחו בהדרגה[28], נשללה לחלוטין מהפכת התרבות באופן רשמי על ידי ממשלת סין.
הערכה מחקרית מאוחרת
[עריכת קוד מקור | עריכה]במחקר ההיסטורי המאוחר קיימת הסכמה רחבה ש"כנופיית הארבעה" מילאה תפקיד חשוב בתקופת מהפכת התרבות, אך מידת האחריות האישית של כל אחד מחבריה נתונה עדיין לדיון. יש חוקרים המדגישים את חלקם בהחרפת הרדיפות ובהעמקת השליטה הרדיקלית, ואחרים טוענים כי האחריות העיקרית נותרה בידי מאו והמנגנון הפוליטי שסבב אותו.[29][30]
בנוסף, ההיסטוריוגרפיה של הקבוצה הושפעה במידה רבה מן האופן שבו השלטון הסיני עיצב את זיכרון מהפכת התרבות לאחר 1976. לפיכך, "כנופיית הארבעה" משמשת עד היום מונח טעון בדיון על אחריות פוליטית, תעמולה, מאבקי ירושה ופוליטיקה של זיכרון בסין המודרנית.[31][32]
שימושים נוספים בכינוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]כנופיית הארבעה (באנגלית: Gang of Four, או בקיצור GoF) הוא גם הכינוי שניתן לאריך גאמה, ריצ'רד הלם, רלף ג'ונסון וג'ון ויליסידס, מחברי הספר החשוב בהנדסת תוכנה: Design Patterns – Elements of Reusable Object-Oriented Software. הם קיבלו את שמם, כמובן, מ"כנופיית הארבעה" המקורית. בהקשר שונה, ניתן הכינוי גם לארבעת פורשי הלייבור בבריטניה בתחילת שנות ה-80: דייוויד אוון, רוי ג'נקינס, ויליאם רוג'רס ושירלי ויליאמס, שהקימו את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הבריטית. הכינוי שימש גם כשמה של להקת פוסט-פאנק בריטית.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כנופיית הארבעה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ שימש כמזכיר האישי של מאו וכעורך כתב העת הפוליטי של המפלגה, ומונה לראש קבוצת מהפכת התרבות כשזו הוקמה.
- ↑ ועדה שהוקמה על ידי מאו ב-1966, ומילאה תפקיד מרכזי במהפכת התרבות. הייתה כפופה ישירות לוועדה המתמדת של הפולטיביורו (הלכה למעשה הגוף השליט בסין). כל חברי 'קבוצת מהפכת התרבות' היו חברים גם בארגון המפלגה האחראי על מאבק ב'פעילויות נגד המפלגה' (Central Case Examination Group).
- ↑ לין שימש במשך למעלה מעשור סגן יושב המפלגה ושר ההגנה הלאומית; בחלק מתקופה זו שימש גם כסגן ראשון לראש הממשלה. בתקופת מלחמת האזרחים שירת בצבא כגנרל בכיר, וסיים את שירותו בדרגה השנייה הגבוה ביותר.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Encyclopaedia Britannica, "Gang of Four", 19 ביולי 1998.
- ↑ Roderick MacFarquhar and Michael Schoenhals, Mao’s Last Revolution, Harvard University Press, 2006.
- ↑ Roderick MacFarquhar and Michael Schoenhals, Mao’s Last Revolution, Harvard University Press, 2006.
- ↑ Jonathan D. Spence, The Search for Modern China, W. W. Norton.
- ↑ Roderick MacFarquhar and Michael Schoenhals, Mao’s Last Revolution, Harvard University Press, 2006.
- ↑ Maurice Meisner, Mao’s China and After, Free Press / W. W. Norton.
- ↑ Jonathan D. Spence, The Search for Modern China, W. W. Norton.
- ↑ מרקוס ואלר? [יש להחליף במקור אקדמי מדויק על מדיה ומהפכת התרבות].
- ↑ Jonathan D. Spence, The Search for Modern China, W. W. Norton.
- ↑ Maurice Meisner, Mao’s China and After, Free Press / W. W. Norton.
- ↑ Encyclopaedia Britannica, "Gang of Four".
- ↑ Alpha History, "The Gang of Four".
- ↑ Encyclopaedia Britannica, "Gang of Four", 19 ביולי 1998.
- ↑ Roderick MacFarquhar and Michael Schoenhals, Mao’s Last Revolution, Harvard University Press, 2006.
- ↑ Encyclopaedia Britannica, "Gang of Four".
- ↑ Maurice Meisner, Mao’s China and After, Free Press / W. W. Norton.
- ↑ Guillermaz, J; 'The Chinese Communist Party in Power, 1949-1976'; Westview Press (1976); p. 401
- ↑ Glossary of Names and Identities in Mao's Last Revolution, by Roderick MacFarquhar and Michael Schoenhals, Harvard University Press 2006.
- ↑ Encyclopaedia Britannica, "Gang of Four".
- ↑ Alexander C. Cook, The Cultural Revolution on Trial: Mao and the Gang of Four, Cambridge University Press, 2016.
- ↑ Alexander C. Cook, The Cultural Revolution on Trial: Mao and the Gang of Four, Cambridge University Press, 2016.
- ↑ Encyclopaedia Britannica, "Gang of Four".
- ↑ Alexander C. Cook, The Cultural Revolution on Trial: Mao and the Gang of Four, Cambridge University Press, 2016.
- ↑ Wilson Center, Cold War International History Project, materials on post-Mao transition in China.
- ↑ Roderick MacFarquhar and Michael Schoenhals, Mao’s Last Revolution, Harvard University Press, 2006.
- ↑ Alexander C. Cook, The Cultural Revolution on Trial: Mao and the Gang of Four, Cambridge University Press, 2016.
- ↑ "1977: Deng Xiaoping back in power" (באנגלית בריטית). 1977-07-22.
- ↑ "Hua Guofeng, Transitional Leader of China After Mao, Is Dead at 87". The New York Times (באנגלית אמריקאית). 2008-08-20. ISSN 0362-4331.
- ↑ Roderick MacFarquhar and Michael Schoenhals, Mao’s Last Revolution, Harvard University Press, 2006.
- ↑ Maurice Meisner, Mao’s China and After, Free Press / W. W. Norton.
- ↑ Alexander C. Cook, The Cultural Revolution on Trial: Mao and the Gang of Four, Cambridge University Press, 2016.
- ↑ Wilson Center, Cold War International History Project, materials on post-Mao transition in China.
