מלחמת האזרחים הסינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת האזרחים הסינית
Mao proclaiming the establishment of the PRC in 1949.jpg
מאו מכריז על יסוד סין העממית ב-1 באוקטובר 1949
תאריך התחלה: אפריל 1927
תאריך סיום: מאי 1950
משך הסכסוך: כ־23 שנים
מקום: סין
תוצאה: ניצחון הקומוניסטים, הקמת הרפובליקה העממית של סין ומעבר של ממשלת הרפובליקה הסינית לטאיפיי.
שינויים בטריטוריות: השלטון בסין היבשתית עבר למפלגה הקומוניסטית ורק האי טיוואן נשאר תחת שלטון רפובליקני
הצדדים הלוחמים
מפקדים

הרפובליקה הסיניתהרפובליקה הסיניתצ'יאנג קאי שק

המפלגה הקומוניסטית הסיניתהמפלגה הקומוניסטית הסיניתמאו דזה-דונג

כוחות

4,300,000 (יולי 1945)

3,650,000 (יוני 1948)

1,490,000 (יוני 1949)

1,200,000 (יולי 1945)

2,800,000 (יוני 1948)

4,000,000 (יוני 1949)

מלחמת האזרחים הסינית היא מלחמת אזרחים שהתרחשה בסין בין המפלגה הלאומית הסינית (קוומינטנג) למפלגה הקומוניסטית הסינית (CPC), בשנים 1927 עד 1950. המלחמה הסתיימה בניצחון הקומוניסטים, ואלה השתלטו על שטחי סין והקימו את הרפובליקה העממית של סין. הלאומנים נאלצו לברוח והקימו את הרפובליקה הסינית בטאיוואן.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1911 הופלה שושלת צ'ינג מהשלטון וכך בא אל קצו השלטון הקיסרי. במדינה שלטו כעת אילי מלחמה סינים, ששלטו בעיקר בצפון המדינה.

הקוומינטנג, בראשות סון יאט סן, ניסה להילחם באילי מלחמה אלו ולאחד את סין. הוא פנה למדינות המערביות לסיוע במאבקו אך פניו הושבו ריקם. ב-1921 פנה סן לברית המועצות לסיוע במאבקו. הסובייטים הסכימו וניסו על ידי עזרתם גם לחזק את המפלגה הקומוניסטית הסינית. ב-1923 הצהירו בשנחאי סן ונציגים סובייטים על התחייבות לאיחוד סין והצהרה זו כללה גם שיתוף פעולה בין הקוומינטנג, הקומינטרן והמפלגה הקומוניסטית הסינית. הסיוע הסובייטי התבטא בציוד, נשק, הכשרה וארגון.

ב-1925 מת סן ובמקומו התמנה צ'יאנג קאי שק למנהיג הקוומינטנג. ב-1926 התפלג הקוומינטנג לפלגים ימניים ושמאלניים ואחרי סיכול ניסיון חטיפה של קאי שק במרץ הוא הטיל מגבלות על חברותם של הקומוניסטים הסינים במפלגתו. המפלגה הקומוניסטית הסינית הקטנה החלה לגדול.

מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-20 וה-30[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1927 פתח צ'אנג קאי שק במסע חיסול נגד חברי המפלגה הקומוניסטית, ופעילי המפלגה נאלצו לרדת למחתרת בערים, או להימלט לאזורי הכפר, שם החלו לארגן מרידות חמושות כנגד שלטון הקוומינטנג. מרידות אלו החלו בהתקוממות נאנצ'אנג ב-1 באוגוסט 1927. הקומוניסטים הצליחו לגייס את תמיכת האיכרים המקומיים, באמצעות ביצוע רפורמות אגרריות ומדיניות חלוקת אדמות, והשתלטו על מספר אזורים בדרום המדינה.

קאי שק לא ויתר וניסה לחסל את הרפובליקות הסובייטיות, שהקימו הקומוניסטים באזורים שבשליטתם, באמצעות שורת מתקפות, שנודעו בשם "מסעות כיתור". שתי המתקפות הראשונות נחלו כישלון, לאחר שהכוחות הלאומניים ספגו תבוסות מידי הכוחות הקומוניסטיים, ואילו השלישית בוטלה בשל הפלישה היפנית למנצ'וריה (1931). מסע הכיתור הרביעי נחל הצלחות ראשוניות, אך צבאותיו של קאי שק ספגו אבדות כבדות כאשר ניסו לחדור ללב "הרפובליקה הסובייטית הסינית". בכל מסעות המלחמה האלו הניחו הכוחות הקומוניסטיים לטורי הצבא הלאומני לחדור לעומק השטח שבשליטתם ואז תקפו אותם בזה אחר זה, תוך ריכוז עדיפות כוחות מקומית, והביסו אותם.

במסגרת מסע הכיתור החמישי, שהחל באוקטובר 1934, ריכז צ'אנג קאי שק צבא גדול שכלל כ-700 אלף חיילים, כנגד הכוחות הקומוניסטיים שכללו כ-150 אלף איש בלבד. הפעם החליט צ'אנג לשנות את האסטרטגיה שלו בעצת היועצים הצבאיים הגרמניים שסייעו לו. כוחותיו לא ניסו לחדור במהירות לעומק האזורים שבשליטת הקומוניסטים, אלא נקטו באסטרטגיה של כיתור ומצור, כאשר הם מהדקים בהדרגה את טבעת הכיתור סביב האזור שבשליטה קומוניסטית, ומנתקים אותם ממקורות האספקה שלהם. כתוצאה מכך נאלצו הקומוניסטים בסופו של דבר לנטוש את האזורים שבשליטתם בדרום סין, כדי להינצל מהשמדה, ופתחו במסע ארוך צפונה. במסגרת המסע, שקיבל את השם המצעד הארוך, לחמו הכוחות הקומוניסטיים נגד הצבאות הלאומנים ובעלי בריתם, שניסו לחסל אותם בדרכם, ונאבקו באיתני הטבע, עד שהגיעו לבסוף למקום מבטחים במחוז שאאנשי ביוני 1935 עם כ-8,000 לוחמים בלבד. למרות האבדות הכבדות שספגו במהלך המצעד צפונה, המסע הגדיל את הפופולריות של הקומוניסטים בסין ושל המנהיג החדש של המפלגה הקומוניסטית, מאו דזה-דונג, שהפך לימים מנהיג סין.

המאבק נגד הקומוניסטים המשיך עד לשנת 1937, כאשר החלה הפלישה היפנית לסין.

הפלישה היפנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים לאומנים מובילים אסירים קומוניסטיים במהלך הטבח שנערך בפעילי המפלגה בשנחאי באפריל 1927

גם לאחר פרוץ מלחמת סין-יפן השנייה ראה צ'אנג קאי שק בקומוניסטים איום גדול יותר מן היפנים הפולשים וסירב לשתף עמם פעולה. מספר גנרלים בכירים של הקוומינטנג חטפו אותו ב-12 בדצמבר 1936 וכפו עליו להסכים לשיתף פעולה מוגבל עם הקומוניסטים כדי להילחם ביפנים. בעקבות תקרית זו הוסכם על הפסקת המלחמה הפנימית בין הצדדים היריבים כדי להילחם כנגד האויב המשותף. עם זאת התאום בין שני הצדדים במהלך המלחמה הממושכת נגד היפנים (1937-1945) היה מינימלי, למרות לחצים כבדים שהפעילו האמריקנים על צ'אנג קאי שק להעמיק את שיתוף הפעולה עם הקומוניסטים. הכוחות הלאומנים נשאו בעיקר נטל הלחימה הסדירה נגד הכוחות היפניים, בעוד הקומוניסטים התרכזו בפעילות באזורים, שנכבשו על ידי היפנים בצפון סין, ונקטו בטקטיקות לוחמת גרילה בלחימה נגדם. באופן כללי ניתן לומר שהמלחמה נגד יפן סייעה לקומוניסטים במאבק על השליטה בסין, משום שהיא אפשרה להם לבסס את שליטתם בשטחים נרחבים בצפון סין, בעוד הצבאות הלאומנים ספגו אבדות כבדות בלחימה נגד הכוחות היפנים העיקריים, ונחלשו כתוצאה מכך.

המגעים בין הלאומנים והקומוניסטים נמשכו גם לאחר תום מלחמת העולם השנייה ב-1945, כאשר שני הצדדים מבינים את חשיבות שיקום המדינה.

1946 - 1949[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 ביוני 1946 הסתיימה שביתת הנשק הזמנית בין הלאומנים והקומוניסטים והמלחמה ביניהם התפרצה במלוא עוזה. ממשלת ארצות הברית סייעה לכוחות הלאומנים להילחם בקומוניסטים. האמריקנים הטיסו כוחות צבא לאומנים לצפון מזרח סין, שנשלט ברובו על ידי הקומוניסטים, וכן שלחו 50,000 חיילים לשמור על עמדות מפתח במדינה. בניגוד לארצות הברית, המעורבות של ברית המועצות במלחמת האזרחים בסין הייתה מינימלית. לכן נאלצו הקומוניסטים להסתפק בציוד הצבאי שהותיר הצבא היפני במנצ'וריה ובאזורים שבשליטתם בצפון סין, ובציוד שנלקח שלל מידי הכוחות הלאומנים.

במרץ 1947 השתלטו הלאומנים על הבירה הקומוניסטית, ינאן, אך המשבר הכלכלי שפקד את סין בשנים 19461949 פגע קשות בכוחותיו של קאי שק. מלבד זאת האיכרים ורוב העם הפנו ללאומנים עורף בשל תמיכתם באנשי צבא ששיתפו פעולה עם היפנים. כך למרות היתרון המספרי, הטכנולוגי והכלכלי של הלאומנים הם סבלו משחיתות ומחסור בתמיכה מצד רוב העם. קאי שק הורה לכוחותיו להפקיר את אזורי הכפר לידי הקומוניסטים ולהתרכז בערים הגדולות שם נמצא הכוח הכלכלי והאנושי של סין. כוח הקומוניסטים גדל ובסופו של דבר הצליחו לאחר קיפאון לכבוש את צפון מזרח סין ולשבות כמות גדולה של ציוד כגון טנקים. ב-21 באפריל 1949 חצו כוחות הקומוניסטים את נהר יאנגצה תוך כדי כיבוש ננג'ינג בירת הלאומנים. עד סוף 1949 דחקו הקומוניסטים את הלאומנים לדרום המדינה.

ב-1 באוקטובר 1949 הכריז מאו דזה-דונג בבייג'ינג על הקמת הרפובליקה העממית של סין. קאי שק יחד עם 2 מיליון נאמניו נסו מסין היבשתית אל האי טייוואן, שם ייסדו את הרפובליקה הסינית. ב-10 בדצמבר 1949 נפלה צ'נגדו, העיר האחרונה של הלאומנים בסין היבשתית, לידי הקומוניסטים. באותו החודש הכריז קאי שק על טאיפיי כבירת סין באופן זמני.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה הקרה
אירועים חשובים

(1945–1967)

אירועים חשובים

(1968–1991)

ערכים נוספים

שנות ה-40:

שנות ה-50:

שנות ה-60:

שנות ה-60:

שנות ה-70:

שנות ה-80:

שנות ה-90:

סכסוכים אחרים: