לין ביאו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין זהו שם סיני; שם המשפחה הוא לין.
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: תיקונים קלים של הגהה וניסוח לכל אורך הערך.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
לין ביאו
林彪
Lin Biao.jpg
דיוקן רשמי
לידה 5 בדצמבר 1907
תת-מחוז חואנגאנג, חוביי, האימפריה הגדולה של צ'ינג שושלת צ'ינגשושלת צ'ינג
נהרג 13 בספטמבר 1971 (בגיל 63)
אונדורחאן, חנטי, הרפובליקה העממית של מונגוליה מונגוליהמונגוליה
מדינה הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין  הרפובליקה העממית של סין
מקום קבורה בייג'ינג
השכלה אקדמיה צבאית רפובליקה של סין
עיסוק מדינאי, פוליטיקאי, מצביא
מפלגה המפלגה הקומוניסטית של סין
דת אתאיזם
בת זוג
  • ג'אנג מאי (1937–1942)
  • יי צ'ון (1942–1971)
שושלת משפחת לין
צאצאים
  • לין שיאולין
  • לין לי-גואו
  • לין דודו
שר ההגנה של הרפובליקה העממית של סין ה־2
195913 בספטמבר 1971
(כ־12 שנים)
תחת היושב ראש מאו דזה-דונג, ליו שאוצ'י
סגן ראש ממשלת הרפובליקה העממית של סין ה־2
21 בדצמבר 195413 בספטמבר 1971
(16 שנים)
תחת ראש הממשלה ג'ואו אנלאי
סגן יושב ראש המפלגה הקומוניסטית של סין ה־1
25 במאי 195813 בספטמבר 1971
(13 שנים)
תחת היושב ראש מאו דזה-דונג
המשנה ליושב ראש הרפובליקה העממית של סין (נשיא הרפובליקה העממית של סין בפועל)
1 באוגוסט 196613 בספטמבר 1971
(5 שנים ו־6 שבועות)
תחת היושב ראש מאו דזה-דונג
שירות צבאי
השכלה Whampoa Military Academy עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג יה צ'ון (194113 בספטמבר 1971)
Zhang Mei (19371946) עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות צבא השחרור העממי
תקופת הפעילות 19251971 (כ־46 שנים)
דרגה מרשל סין (פילדמרשל)
פעולות ומבצעים
עיטורים
  • First Class Red Star Medal
  • People's Liberation Army Strategist עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • מסדר באי
  • מסדר העצמאות והחופש
  • מסדר השחרור

לִין בִּיָאוּמנדרינית: 林彪;‏ 5 בדצמבר 190713 בספטמבר 1971) היה מדינאי, פוליטיקאי, מהפכן ומצביא סיני. הוא היה דמות מרכזית במלחמת האזרחים הסינית ומראשי ההנהגה של המפלגה הקומוניסטית של סין אחרי המלחמה. לאחר המלחמה נשאר נאמן ליושב ראש מאו צ'ה טונג. הוא תרם להנחת היסודות למהפכת התרבות בסין, ואחריה שירת כמשנה למאו.

בסדרת עשרת המרשלים הגדולים של צבא השחרור העממי,[דרושה הבהרה] נחשב לין שני אך ורק לז'ו דה ופנג דה-חואי.

מהפכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לין ביאו נולד למשפחה צנועה במחוז חוביי שבמרכז סין, בתקופת שושלת צ'ינג. את השכלתו היסודית הוא קיבל בבית הספר בכפר בו גדל.

הוא למד בחטיבת הביניים בווּהָאן, בירת המחוז, בשנת 1921. בעת לימודיו הוא הושפע מהמהפך החברתי והתרבותי שהתרחש בארצו. בשנת 1911 הפילה מהפכת שינהאי את פויי, קיסר סין והסדירה את שלטון הרפובליקה הסינית, אשר עד מהרה הפך לדיקטטורה צבאית בראשות יואן שה-קאי. לאחר מותו של האחרון בשנת 1916, התחלק הכוח הפוליטי בין מצביאים שונים, והחלה תקופת המצביאים. באותן שנים לין החל להתעניין בסוציאליזם ובקומוניזם, ובשנת 1923 הצטרף לליגת הנוער הסוציאליסטית.

בקוומינטנג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1925 נסע לין לגואנגג'ואו בדרום, כדי להירשם לאקדמיה של וומפואה (הואנגפו). שם החלה לא רק הקריירה הצבאית שלו, אלא גם חברותו הרשמית במפלגה הקומוניסטית.

סין סבלה בתקופה זו מחוסר סדר, ופילוג פוליטי שנמשך כעשור. ממשלת בייאנג הייתה למעשה בובה פוליטית, שנעה בין כוחותיהם של מצביאים כגון וו פאיפו, ג'אנג דזוו-לין ודואן צ'ירוי. בניסיון לאחד מחדש את סין, הקים אבי מהפכת שינהאי סון יאט-סן את המפלגה הלאומית (מפלגת הקוומינטנג) בגואנגדונג. בעזרת תמיכה כספית מידי ברית המועצות ואיחוד כוחות עם המפלגה הקומוניסטית הסינית, הנהיג יורשו של סון יאט-סן, צ'יאנג קאי שק, אקדמיה צבאית, שהייתה אמורה היה להכשיר את הקצינים לצבא המהפכני.

כשנה בלבד לאחד תחילת לימודי לין באקמדיה, צ'יאנג קאי שק פתח במבצעי המשלחת הצפונית לאיחוד סין ביולי 1926. למרות הכשרתו הרשמית הקצרה, הפגין לין יכולות מרשימות. כעבור כמה חודשים, כשהגיעו כוחות המסע לגדות נהר היאנגצה במרכז סין, הוא קודם מפיקוד על מחלקה לפיקוד על גדוד.

סין אוחדה ברובה בשנת 1927.

מלחמת אזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר פנה צ'יאנג נגד בעלות בריתו הקומוניסטיות בשנת 1927 במסגרת טבח שאנגחאי, נטש לין את תפקידיו והצטרף לכוחות הקומוניסטים. באוגוסט 1927 הוא השתתף במרד קומוניסטי גדול ראשון בנאנצ'אנג, שהובל על ידי ג'ואו אנלאי ומנהיגים קומוניסטים אחרים.

באביב של שנת 1928 הצטרף לין למאו דזה-דונג בגבעות דרום-מרכז סין וביסס את מעמדו כאחד המפקדים הטובים והפעילים ביותר בצבא האדום. משנת 1928 עד 1934 עזר להגדיל את השטח בשליטת הקומוניסטים במחוז ג'יאנגשי והגן עליו מפני התקפות חוזרות ונשנות של הלאומנים. בשנת 1932 הוא קודם בתפקיד, וקיבל את הפיקוד על קורפוס. כאשר הוסגו הקומוניסטים לבסוף מבסיסם בג'יאנגשי, בשנת 1934 על ידי הלאומנים, הפך הקורפוס הראשון של לין לחיל חלוץ בנסיגה האפית, המכונה המצעד הארוך. במהלך הנסיגה נעו הכוחות הקומוניסטים דרך חונאן אל סצ'ואן ואל גאנסו עד אשר הגיעו דרך שאאנשי לשאנשי, שם הם הצליחו להתארגן מחדש. בקרב חברי המפלגה הקומוניסטית החל להיווצר ללין מוניטין של מפקד מוכשר, שמעולם לא הפסיד בקרב. הוא היה לנשיא האקדמיה של הצבא האדום הסיני ודורג כמשני רק לשני הגנרלים הבכירים ביותר, ז'ו דה ופנג דה-חואי.

בשנת 1937 הייתה הפוגה זמנית במלחמת האזרחים בין הלאומנים לקומוניסטים, כאשר שני הצדדים הקימו חזית מאוחדת נגד אויבתם המשותפת - האימפריה היפנית. לין פיקד על אחד משלושת הגדודים הראשיים של הצבא האדום, וזמן קצר לאחר פרוץ המלחמה נגד האימפריה, בספטמבר 1937, גדודו נחל ניצחון מוקדם חשוב על הפולשים היפנים, אשר מנע את התקדמותם לשאנשי.

באביב 1938 נפצע לין ולא שב לשדה הקרב עד תום המלחמה. כיוון שפצעו לא נרפא, הוא נסע לברית המועצות לקבלת טיפול רפואי ונשאר שם למשך שלוש שנים. לאחר שובו לסין בשנת 1942, שימש זמן קצר כחבר צוות הקשר הקומוניסטי עם הלאומנים. בשנת 1943 שב לנשיאות האקדמיה הצבאית והמדינית בינאן[דרושה הבהרה]. כאשר התקרבה המלחמה עם יפן לסיומה בשנת 1945, הוא נבחר לראשונה לוועד המרכזי של הקונגרס הקומוניסטי, יחד עם 44 שותפים.

לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, התחדשה מלחמת האזרחים בסין. לין נסע למנצ'וריה כמפקד של כוח, שבהמשך היה ל"צבא השדה הרביעי". לין ידע שכוחותיו אינם מסוגלים לשמור על הערים הגדולות נגד הצבא הלאומי של הגואומינגדנג, ועל כן בחר באסטרטגיה של פעולה בתוך הכפרים והתשת צבא האויב באמצעות לוחמת גרילה. בהמשך זוהתה אסטרטגיה זו עם מאו[1].

בהדרגה, הצליח לין לבודד את הלאומנים בערים. בסוף 1948 צבאו, שמנה 100,000 חיילים במקור, גדל לכוח של 800,000 חיילים. הוא כבש את מנצ'וריה בעזרת הגנרל ויי לי-חואנג, שבגד בגואומינגדנג והעביר לידי הקומוניסטים מאות אלפי חיילים ושטחים נרחבים. ניצחונו של לין במנצ'וריה הביא להתמוטטותם המהירה של כוחות הלאומנים בשאר סין. כוחותיו נעו דרומה וכבשו את בייג'ינג בינואר 1949.

בגואומינגדנג, התפטר צ'יאנג מתפקידו כנשיא הרפובליקה הסינית, בעקבות לחצים שהופעלו עליו מבפנים. לאחר מכן, החלה ממשלת הקליקות הזמנית, תחת לי דזונגז'ן, במשא ומתן להפסקת אש על גדות נהר היאנגצה. ההסכם יצא לפועל במרץ, אך בחודש מאי 1949 הורה מאו ללין להפר את הפסקת האש ולתקוף את הגואומינגדנג. לין הצליח לכבוש את נאנג'ינג, ובכך סיים פורמלית את שלטון הקוומינטנג על סין. לאחר מכן, הוא יצא למערכה במרכז המדינה. עד סוף אותו חודש נכבשה ווהאן, ובספטמבר הגיעו הכוחות לגואנגג'ואו. לין נודע כדמות שהיה לה חלק מרכזי בהצלחת הכוחות הקומוניסטיים בכיבוש דרום סין.

מדינאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו כמדינאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הקמת הרפובליקה העממית של סין באוקטובר 1949, מונה לין למספר תפקידים בכירים בממשלה ובמפלגה. הוא שימש בתחילה כראש המינהל וראש המפלגה באזור "מרכז-דרום", וכך שלט בפועל על כשישה מחוזות בסין: גואנגדונג, האינאן, חונאן, חוביי, חנאן וגואנגשי. הוצע לו להפוך לראש חיל המשלחת במלחמת קוריאה, אך הןא ויתר על התפקיד עקב בעיות בריאות ועל כן הוצע התפקיד לפנג דה-חואי.

בשנת 1954, כאשר התארגן מחדש השלטון המרכזי, מונה לין לסגן ראש הממשלה של מועצת המדינה (או הקבינט) ולסגן יו"ר המועצה הלאומית להגנה. בין קציני הצבא הוא היה זוטר בדרגתו רק לז'ו-דה ופנג דה-חואי (שר ההגנה) הוותיקים. בשנת 1955 הוא קיבל מושב בלשכה המדינית, שמנתה 13 חברים. לאחר מכן, במאי 1958, הוא מונה כחבר בוועדת הקבע, שמנתה 7 מחברי של הלשכה המדינית. עם זאת, כשירותו הפיזית לשמש באופן אקטיבי במספר כה רב של תפקידים הייתה מועטה. בשנים הראשונות של השלטון הקומוניסטי, סבל לין ממצב בריאותי כרוני, והופיע בציבור לעיתים רחוקות.

דמות מפתח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנת 1958 החל לין לתפוס תפקיד פעיל וחשוב יותר בצבא ובמפלגה. פנג דה-חואי הודח מתפקידו כשר ביטחון בטענה שהוא חיבל במדיניות הקפיצה הגדולה קדימה, ובספטמבר 1959 מונה לין במקומו.

כשר ביטחון קידם לין רפורמה בצבא השחרור העממי, שהגבירה את רמת החינוך הפוליטי בקרב החיילים ושיפרה את הכשרתם הצבאית. החל מראשית שנות השישים שימש הצבא כדוגמה לטענה שניתן לשלב מומחיות מקצועית עם תודעה פוליטית, והצבא אף הפך למודל לחיקוי שאר החברה, כולל המפלגה עצמה. הרעיון שיש "ללמוד מצבא השחרור העממי" התפתח לכדי תנועה שהובילה בשנת 1965 לטיהור פוליטי נרחב במפלגה, שמאז 1966 נודע בשם המהפכה התרבותית הפרולטרית הגדולה. בין הנפגעים במהפכת התרבות היו פנג דה-חואי וליו שאוצ'י, שבמשך למעלה מ-20 שנה היה שני רק למאו בשרשרת הפיקוד. כ-40 מיליון סינים מתו במהלך אירועי המהפכה.

לין היה קשור ישירות לניסויים בנשק גרעיני, שהוצאו לפועל מתחת לאדמה בלופ נור ובעומקי מדבר גובי. בין הניסויים האלה היה גם ניסוי 596, ניסוי הגרעין המוצלח הראשון של סין העממית.

שני לכתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1966 לין ביאו, בן ה-58, החליף, באופן מעשי, את ליו כיורשו העתידי של מאו. מינו זה הפך לרשמי באפריל 1969, כאשר לין הוסמך כ"יושב הראש לצד מאו" בחוקה החדשה. בשנים 1966 עד 1971 הצבא השתלט למעשה על התפקיד שמילאה בעבר המפלגה בשלטון בסין.

כאשר מאו הביא לחלוקה מחודשת בדרג הצבאי, הוא קידם קצינים זוטרים בדרגותיהם הצבאיות. כך, למשל, ראש המטה הכללי החדש היה בכלל קצין זוטר בשם חואנג יונג-שנג. חואנג אשר נודע כ"רודף שמלות", חיזר גם אחר יה צ'ון, אשתו של לין ביאו. יה צ'ון שיחקה ברגשותיו של חואנג, כפי שנתגלה בהקלטת שיחה טלפונית ביניהם[2].

לין באותו הזמן הפך את חיל האוויר של צבא השחרור העממי למרכז פועלו. הוא מינה את בנו בן ה-25 לין לי-גואו, אשר כונה ה"נמר", לסגנו בפועל. בנוסף הוא מינה את בתו לפקד על ההוצאה לאור של עיתונים שקידמו פרופגנדה צבאית. דוגמה לפועלו של לין באה לידי ביטוי בישיבת פוליטביורו במאי 1966. באותה ישיבה לין ייצג למעשה את מאו בתור יד ימינו וכאחראי על ביצוע פקודותיו. הוא הכריז, באותה הישיבה, כי כל אשר יתנגד למאו "יוצא להורג... כל הארץ חייבת לדרוש את דמו." הוא גם גינה יריבים פוליטיים במילים חריפות, ולמעשה העלה את הפתרון של הפיכה כאפשרות ריאלית, עקב דרישתו של מאו עצמו[3].

במקביל לביצור עמדתו של מאו, לין הוסיף לעסוק גם בענייני משפחה בוערים. מכתבים פוגעניים רבים הגיעו אליו ואל משפחתו, בהם נטען כי לאשתו הייתה פרשיית-אהבים עם ואנג שה-ויי, מנהיגם של המתנדבים הצעירים בינאן, אשר התנגד לשלטונו של מאו. בנקודה מסוימת, באחד המושבים של אסיפות הפוליטביורו לין הניח מסמך בפני המשתתפים ובו נכתב[4]:

אני מצהיר בהן צדק:

1. יה צ'ון [אשתו של לין] הייתה בתולה טהורה כאשר התחתנה איתי. מאז ועד היום התנהגותה הייתה ללא רבב.

2. יה צ'ון לא קיימה קשרי אהבה כל שהם עם ואנג שה-ויי;

3. "נמר" ודודו הם בני ובתי הביולוגיים עם יה צ'ון;

4. כל הכתוב במכתבים האנטי-מהפכניים שכתבה [גברת לו אשר השמיצה את הזוג] הם דברי הבל.

לין ביאו, 14 במאי 1966

עקב הפיכת אשתו לדמות פוליטית, לין היה מחויב לנקות את שמה. הייתה לכך חשיבות לא רק בשביל להגן עליה ולשמור על ניקיון תדמיתו הציבורית, אלא גם כדי להגן על ילדיהם. יש לציין כי, מלבד לין, גם ג'ואו אנלאי תמך במאו ללא סייג, בעיקר משום שביקש להגן על עצמו מפני הדחה ופגיעה פיזית, כפי שקרה לבכירים אחרים בזמן "מהפכת התרבות".

מאבק בברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיום "מהפכת התרבות" בשנת 1969 גרעין השלטון של מאו היה בטוח ומצומצם. הוא הורכב מלין ביאו וג'ואו אנלאי כמו גם מראשי הצוות צ'ן בו-דא וקאנג שנג. במסגרת הפיצול הסיני-סובייטי, מאו שלח כוח צבאי אל האי המסוכסך והלא מיושב - ג'נבאו - בנהר אוסורי. בתגובה, אש ארטילריה רוסית שנורתה כפעולת תגמול, נתפסה כאיום ממשי על סין. מאו חשש כי הצבא האדום יפלוש לסין, ויראה את נחת זרועו לבייג'ינג. החשש היה כי דרך הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הקזחית הרוסים יפלשו לשינג'יאנג. מסיבה זו, נוצר שוב קשר בקו הטלפוני החם עם מוסקבה, ונערכה שיחה עם ראש ממשלת ברית המועצות, אלכסיי קוסיגין.

לבסוף נרגעו היחסים בין המדינות, ושגריר סובייטי חזר לבייג'ינג במהלך אוקטובר 1970[5].

תקרית לין ביאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרע עם מאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הזמן החל מאו מסתכסך עם רוב כוחו של לין, אשר ניהל דיונים וקיבל הצעות חוק באסיפות סגורות, שנערכו על דעת עצמו. מאו החל לנסות להכשיל את לין: הוא הטיל וטו על הפיכתו הרשמית של לין לנשיא הרפובליקה העממית של סין, ונזף בו על כך שהיו לו למעשה יועצים מושחתים. בנוסף, הוא דרש שלין יקבל על עצמו "השפלה עצמית", אך האחרון סירב[6].

מבחינת מאו, היה זה "הקש ששבר את גב הגמל", והוא החל לנסות את כל שביכולתו, בצורה הכי שקטה, להפיל את לין.

הפיכה: פרויקט 571[עריכת קוד מקור | עריכה]

לין, אשר תמיד נהג להתבודד, החל להסתגר במעונו. הוא שלח מכתב אל מאו, לפיו במידה ויבוצע טיהור חדש, הפעם נגדו, יהיה על מאו לאייש מחדש את כל המערך הפוליטי הקיים. מחליפים אפשריים יבואו רק מתוך ותיקי המפלגה, ובחירה בהן תהיה למעשה התכחשות לעקרונות "המהפכה התרבותית".

במקום לשבת ולחכות לטיהור, לין בחר לעזוב את עיר הבירה הוא יצא אל גואנגג'ואו אשר הייתה קרובה מאוד להונג קונג (דאז האימפריה הבריטית), מקום בו הוצב חיל צבאי הנאמן לו.

בנו של לין, לין לי-גואו אשר כונה ה"נמר" היה מקורב מאוד לאביו. הוא החל לגנות את פועלו האוטוקרטי של מאו. עוד במרץ 1971 הוא ושלושה מחבריו העלו את רעיונותיהם על הכתב:

  • פקידים בכירים חשים כעס אך אינם מעיזים לבטא את דעתם בגלוי;
  • איכרים סובלים ממחסור במזון ובלבוש;
  • צעירים משכילים נשלחו לכפרים: עבודת כפייה מוסווית;
  • המשמרות האדומים הוטעו ובתחילה נוצרו... כבשר תותחים [ולאחר מכן] כשעירים לעזאזל...
  • שכרם... של הפועלים הוקפא: ניצול מוסווה

כתבים אלו ועוד היו חלק מפלג רעיוני אנטי-מאואיסטי אשר תכנן את ביצוע "פרויקט 571" (571 במנדרינית זה: וּו-צִ'י-יִי; שהגייתן נשמעת דומה לאמירה שמשמעה "התקוממות מזוינת")מטרת המבצע הייתה להפיל את מאו, ולמנות את לין ביאו למנהיג העליון של סין. באותו החודש, החל מאו בדיונים שעסקו בשימוע של יה צ'ון, אשתו של לין.

במאי 1971 לין שבר את הכללים, ובזמן אירוח נורודום סיהאנוק, נסיך קמבודיה, נעדר מטקס ה 1 במאי בכיכר טיין-אן-מן. הוא הצטרף רק לאחר שג'ואו אנלאי המודאג התקשר אליו. לין הגיע, התיישב לצד מאו, אשר איתו סירב לדבר. הטקס החל דקה מאוחר יותר[7]. כנהוג היה צלם רשמי במהלך הטקס. בראיון אשר התבצע שנים מאוחר יותר על אשר התרחש אמר[7]:

"ראיתי את לין ביאו מתיישב במקומו וצילמתי מיד. לא התכוונתי שהתצלום יתפרסם. רציתי לחכות ש[מאו ולין] יתחילו לשוחח... אבל הם אפילו לא הסתכלו זה על זה... אחר כך לין ביאו קם והלך. חשבתי שהוא הלך לשירותים, אבל גם אחרי חצי שעה הוא לא חזר. התפלאתי שהסגן-יושב ראש משתהה זמן רב כל כך בשירותים. האמת היא שהוא עזב את המקום. כולנו נדהמנו. מיד לאחר שהמופע [בכיכר] נגמר, ראש הממשלה ג'ואו שאל אותי: "צילמת תמונה של סגן היושב-ראש לין?" אמרתי "אחת." הוא אמר, "מה בקשר לסרטים והטלוויזיה?" אמרתי שאני לא יודע. ראש הממשלה הורה להביא את הצוותים ונתן להם כזאת שטיפה, שהזקנים זוכרים אותה עד היום כאילו זה קרה אתמול."

לין נשאר במקום למשך פחות מדקה,. הוא לא בירך את איש מהנוכחים, ואף לא את הזוג המלכותי מקמבודיה. הוא עשה זאת מתוך הבנה, שמאו לא יבליג על העלבון. לין, מאוחר יותר, גם סירב לההשתתף בביקור של ניקולאה צ'אושסקו ורעייתו, אלנה צ'אושסקו. לבסוף הוא ויתר, רק לאחר שאשתו יה צ'ון התחננה אליו שיעשה זאת למען שלומם.

בריחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבסוף בספטמבר לין ביאו הסכים לברוח עם משפחתו. בנו לי-גואו דרש שלפחות ינסו ליזום התנקשות פוליטית במאו, דבר שלין ביאו שקל בתחילה, אך לבסוף ויתר על האפשרות. לאחר שרעיון ההתנקשות והתוכניות לביצוע נפסלו כבלתי אפשריים, הוחלט להמלט. בערב ה-12 בספטמבר, בעוד מאו ופמילייתו ישנו, תכננו משפחת לין את בריחתם. לצוות המטוס נאמר כי המשפחה נעה לדאליין, מקום נופש חביב ביותר עליה ועל כן לא עלה חשש בתא הטייס.

לי גואו ביקש מאחותו דודו להיות מוכנה ליציאה בבוקר. היא נותרה נאמנה למאו, גם כיוון שפחדה כי אביה החולה לא ישרוד במחנות הריכוז לעריקים אם ייתפס. על כן דיווחה ליחידת משמר שהייתה מוצבת בסמוך לווילה המשפחתית בדאליין. כאשר מידע זה הגיע לאוזניו של ג'ואו אנלאי, החל האחרון לפקח על תנועת המטוסים. באמצעות נאמני בנו, לין ביאו הבין שיש סכנה לתוכנית המילוט, והחליט לצאת עוד באותו הלילה ולא לחכות ליום שלמחרת.

במבצע בריחה השתתפו לין ביאו, אשתו, בנו וחבר בנו ביחד עם מנהל משק הבית. במהלך הנסיעה לשדה התעופה, יחידת משמר, שזיהתה את ניסיון המילוט, קראה להם לעצור את המכונית. בתגובה, מנהל משק הבית במכונית ביקש לעצור את המכונית, ירד ונס על חייו. לאחר כחצי שעת נסיעה הגיעה משפחת לין לטריידנט בנמל התעופה בשאנחאיגואן, דאליין, בעוד מכוניות משטרה נעות מאחוריהם. הטריידנט המריא בחיפזון בשעה 00:32 13 בספטמבר עם משפחת לין, ללא דודו, ועם נהג המשפחה וחברו של לי-גואו.

כדי לחמוק מן המכ"ם, היה עליהם לטוס נמוך, טיסה אשר בזבזה דלק רב. הם שינו מסלול טיסה אל סיביר, כדי לנחות בהקדם. אך כעבור שעתיים, מעל הערבה האסייתית ברפובליקה העממית של מונגוליה, כאשר הדלק אזל כמעט לגמרי, המטוס נאלץ לבצע נחיתת אונס והתרסק. לין ביאו נהרג בהתרסקות, יחד עם כול שאר נוסעי המטוס.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לין ביאו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מאו - הסיפור הבלתי נודע, עמוד 361
  2. ^ מאו - הסיפור הבלתי נודע, עמוד 660–661
  3. ^ מאו - הסיפור הבלתי נודע, עמוד 625
  4. ^ מאו - הסיפור הבלתי נודע, עמוד 626
  5. ^ מאו - הסיפור הבלתי נודע, עמוד 672
  6. ^ מאו - הסיפור הבלתי נודע, עמוד 676
  7. ^ 1 2 מאו - הסיפור הבלתי נודע, עמוד 679