כף אדייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כף אדייר
מפה טופוגרפית של חבל הארץ של כף אדייר
מפה טופוגרפית של חבל הארץ של כף אדייר
מיקום אזור הברית האנטארקטית,
קואורדינטות 71°17′00″S 170°13′59″E / 71.2833°S 170.233°E / -71.2833; 170.233
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מפה אזורית של כף אדייר
הצריף של קרסטן בורכגרווינק משנת 1899, מוקף פינגווינים
קברו של ניקולאי הנסן, צילום מ-1899

כף אדייראנגלית: Cape Adare) הוא חצי האי הצפוני-מזרחי ביותר באדמת ויקטוריה, מזרח אנטארקטיקה

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכף, המציין קצה אחד של חוף בורכגרווינק, מפריד בין ים רוס ממזרח לאוקיינוס הדרומי ממערב, ובירכתיו הרי האדמירליות הגבוהים. כף אדייר היה אתר נחיתה חשוב ומחנה בסיס למשלחות ההיסטוריות לאנטארקטיקה. מפנים לחוף לכיוון צפון-מזרח נמצאים הרי-הים אדייר ושקע אדייר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קפטיין ג'יימס רוס גילה את כף אדייר בינואר 1841 וכינה אותו על שם חברו אדווין וינדהם-קווין, הרוזן אדייר (מקור התואר באדייר, אירלנד.

בינואר 1895 נחתו מגלי הארצות הנורווגיים הנריק בול וקרסטן בורכגרווינק מן הספינה "אנטארקטיק" על כף אדייר, נחיתה שתועדה כראשונה על יבשת אנטארקטיקה, ואספו שם דגימות גאולוגיות. בורכגרווינק חזר לכף בראש משלחת משלו בשנת 1899 והקים שם שני צריפים, מבני המגורים הראשונים לבני אדם שנבנו באנטארקטיקה. חברי המשלחת חרפו שם והשורדים נאספו אל הספינה בינואר 1900. זו הייתה הקבוצה הראשונה ממשלחת לאנטארקטיקה שחרפה על היבשת. הזואולוג ניקולאי הנסן מת במהלך החורף ונקבר בכף אדייר.

תחנת המחקר הקרובה ביותר בתקופה המודרנית הייתה תחנת האלט, התחנה המשותפת לניו זילנד וארצות הברית בכף האלט, 101 ק"מ דרומית לכף אדייר. הבסיס הזה היה בשימוש מ-1957 עד 1973.

משלחת יובל המאתיים של אוסטרליה לאנטארקטיקה יצאה מכף אדייר למתקפה מוצלחת על הר מינטו בשנת 1988. אוניית הסיוע של המשלחת עגנה ליד מדף הקרח במפרץ וקיימה קשר רדיו מתמיד עם המטפסים במהלך ההעפלה.

בפברואר 2007, ארעה שריפה בבטן אוניית ציידי הלווייתנים היפנית "נישין מארו" כששייטה בים רוס. האונייה נסחפה ללא כוח הנעה במשך ימים רצופים, עד שתוקנו מנועיה, והתעוררה דאגה עקב קרבתה לכף אדייר.

אתרים היסטוריים ומצבות זיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבניינים הראשונים שהקים קרסטן בורכגרווינק בכף אדייר היו מבנים טרומיים עשויים עץ אורן, שנבנו בנורווגיה. הצריפים האלה עודם ניצבים שם, ומיקומם מוכר כאתר היסטורי מוכרז בעל הכרה בינלאומית. אנשי הקבוצה הצפונית במשלחת טרה נובה של סקוט חרפו בכף אדייר בשנים 1911 ו-1912. הם הקימו צריף אחד, שנהרס במשך השנים.

כתוצאה מיוזמות של הקרן למורשת אנטארקטיקה, נרשם האתר (עם המבנים) במערכת הברית האנטארקטית כאזור אנטארקטי מוגן במיוחד (ASPA 159), רמת ההגנה הגבוהה ביותר האפשרית לפי תנאי הברית.[1]

שרידי שני הצריפים של בורכגרווינק, כמו גם שרידי הצריף של משלחת טרה נובה, הוכרזו גם הם כאתר היסטורי או מונומנט אנטארקטי (HSM 22), בעקבות פנייה מצד ניו זילנד והממלכה המאוחדת אל האספה המייעצת לברית האנטראקטית. קברו של ניקולאי הנסן הוכרז בדומה לכך אך בנפרד (HMS 23).[2]

פינגווין אדלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכף אדייר שוכנת מושבת פינגווין אדלי הגדולה בעולם. המחקר היחיד שנערך במושבה מסוימת זו היה עבודתו של ג'ורג' מאריי לוויק, שהיה חבר במשלחת טרה נובה של קפטן סקוט בשנים 1913-1910 וצפה בה לאורך מחזור קינון שלם בשנים 1911 ו-1912. הוא מיאן לפרסם את מחקרו בגלל הרגלי הזיווג יוצאי-הדופן של הפינגווינים שתיעד, בהם הומוסקסואליות, התעללות מינית ופיזית באפרוחים, והזדווגות עם נקבות פינגווינים מתות, המיוחסת כיום לחוסר הניסיון של פינגווינים צעירים. הוא תיאר מנהגים אלה כ"מושחתים". הדין וחשבון נחשב למזעזע מכדי לפרסמו לציבור הרחב בשעתו, ונגנז. העותקים היחידים שהיו זמינים באופן פרטי לחוקרים תורגמו ליוונית עתיקה כדי למנוע את הפצת החומר ברבים. העבודה אבדה, התגלתה מחדש והתפרסמה בכתב העת "רשומות הקוטב" רק בשנת 2012. התגלית מאירה משמעותית התנהגות מינים, שאי-אילו חוקרים רואים בה סמן לשינוי אקלים.[3]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כף אדייר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]