כריסטופר קוסטיגן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מצבתו של קוסטיגן

כריסטופר קוסטיגן (Christopher Costigan1810 - 7 בספטמבר 1835) היה מראשוני חוקרי ים המלח. החוקר האמריקאי ויליאם פרנסיס לינץ' קרא על שמו את הכף הצפוני של לשון ים המלח, כף קוסטיגן.

קוסטיגן היה סטודנט לתאולוגיה בקולג' הישועי מיינות' שליד דבלין באירלנד. בשנת 1835, כשהיה בן 25, החליט לבוא לארץ ישראל, לחקור את ים המלח ולמדוד את עומקו. הוא נחת בעכו ביולי 1835 עם סירה קטנה, אותה רכש בביירות. הוא העביר את הסירה לטבריה. תוכניתו הייתה לשוט מהכנרת על נהר הירדן ולהגיע לים המלח. לאחר שלושה ימים קשים בשיט בכנרת על נהר הירדן הצר והבעייתי, הבין קוסטיגן שיעיל יותר יהיה להמשיך את מסעו ביבשה. הוא סחב את סירתו בעזרת גמלים וצעד דרומה לכיוון ים המלח.

בימי אוגוסט החמים של 1835 התחיל בשייט לאורך הירדן, המים היו רדודים והחום הרב התיש את כוחו. הוא הגיע ליריחו ובדרך הותקף על ידי שודדים. קוסטיגן עלה לירושלים כדי לנוח ולהצטייד, וחזר לים המלח. הוא שט לאורך חופיו במשך שמונה ימים, ביחד עם ספן ממלטה, תוך שהוא מבצע מדידות בכליו הפרימיטיביים. הוא הגיע לחלקה הצפוני של "הלשון" - חצי אי שבחופו המזרחי של המלח, כ-40 קילומטרים מהחוף הצפוני. הבדואים שעל החוף עקבו אחרי מסעו. רוב הלילות הוא לן על החוף ומדי פעם על ספינתו. במשך היום סבל מחום רב, ולאחר שמי השתייה אזלו, שתה את מי הים בקפה על מנת לפצות על הטעם המלוח. לאחר שכוחותיו תשו, השיט אותם המלווה לחוף וירד להזעיק עזרה. הוא הזעיק את הבדואים בסביבה, והם לקחו את קוסטיגן לבית החולים ביריחו. משם הובא אל ירושלים, למנזר סן סלוודור הפרנציסקני שבעיר העתיקה, ובו מת ב-7 בספטמבר 1835 ונקבר בבית הקברות הקתולי בהר ציון.

על מצבת קברו אפיטף בלטינית שכתבה אמו:[1]

"עצור, ההלך, וקרא לא בלי דמעות! אבן זו מכסה את כריסטופר קוסטיגן, בנו השלישי של סילבסטר קוסטיגן מדבלין, צעיר מוכשר ומקסים. לפי בקשתו של אביו הנוטה למות, למד בקולג' מיינותווד שבהיברניה (אירלנד), הצטיין ביותר במדעי הרוח. ברצותו לסקור את המקומות הקדושים נתקף קדחת בים האספלט (ים המלח), הובל לירושלים בידי 'שומרוני טוב', ובטיפול מסור ובעמל רב, הובא למנזר הפרנציסקנים. הוא מת ונערך לו טקס קבורה, לפי מנהג הכנסייה הקתולית, בידי אבות המנזר הנכבדים, בשנת הישועה 1835, והוא בן 25 שנה. בנה האהוב, נפטר בארץ נכר, ואמו האוהבת הציבה את המצבה. הו, בן! לו תקבל אותך 'ציון השמימית', מקום שם אין מוות, אין אבל ואין ייסורים, אלא שוררת בו שמחת עולם".

תרשים מסעו של קוסטיגן כפי שמופיע בספרו של ג'ון לויד סטיבנס

במרוצת השנים נעלמה מצבתו. בשנת 1935 רצה זאב וילנאי לשים זר פרחים על מצבתו של קוסטיגן, אך לא הצליח לאתר אותה. הוא מצא את המצבה רק לאחר מלחמת ששת הימים, מושלכת בשטח בית הקברות. המצבה נוקתה ונקבעה בקיר בית העלמין.

בשנת 2003 הועברה המצבה לחצר המתחם הפרנציסקני בויה דולורוזה (תחנה מס' 2), שם היא מוצגת (נכון ל-2014).

תיעוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוסטיגן לא השאיר אחריו כל תיעוד. במרץ 1836 הגיע ליריחו עורך הדין הניו-יורקי ג'ון לויד סטיבנס (1852-1805, John Lloyd Stephens). הוא ראה באחד מחצרות הבתים סירה קטנה שהייתה סירתו של קוסטיגן. סטיבנס החליט לחקור את הסיפור, נסע לביירות ונפגש שם עם הספן המלטזי שהיה בן לווייתו של קוסטיגן במסע. הספן נתן לסטיבנס תרשים המראה את נתיב המסע ותחנות הלינה שלהם. סטיבנס תיעד את הסיפור בספר מסעותיו "Incidents of Travel in Egypt Arabia and the Holy Land", שיצא בשנת 1837. התיעוד של סטיבנס מסתיים במחסה שקיבל ביריחו לאחר שחלה.

תיאור קורותיו של קוסטיגן מרגע הגעתו ליריחו ועד קבורתו בירושלים פורסם בשנת 1911 על ידי ארנסט ו"ג מסטרמן שהיה מזכיר הקרן לחקר ארץ ישראל, בכתב העת של הקרן, "Palenstine Exploration Fund Quartely Statment".

ב-26 באפריל 1848 החליט לינץ', מפקד המשלחת האמריקאית לחקר הירדן וים המלח, בעת היותו במרכז החלק הדרומי של ים המלח, לכבד את זכרו של קוסטיגן ביחד עם תומאס הווארד מולינה ולקרוא לכף הצפוני של הלשון על שם קוסטיגן, ולכף הדרומי - על שם מולינה, באומרו "קראתי לקצהו הצפוני 'כף קוסטיגן' ולקצהו הדרומי 'כף מולינה', אות של כבוד לשני האנגלים האמיצים שאיבדו את חייהם כאשר ניסו לחקור את הים הזה"[2]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, עמ' 2846
  2. ^ חיים גורן, "ניקולייסון ופין על מסעותיהם ומותם של קוסטיגן ומולינה" קתדרה 85, אוקטובר 1997, עמ' 65, 67, 70