הר ציון
 | |
| הר ציון, מבט פנורמי מכיוון דרום | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| גובה | 770 מטר |
| מדינה |
 ישראל |
| מיקום | הרי יהודה, ירושלים |
| רכס הרים | הרי ירושלים |
| קואורדינטות | 31°46′18.33″N 35°13′43.65″E / 31.7717583°N 35.2287917°E |
|
(למפת ירושלים רגילה)   הר ציון | |
הר ציון מתנשא בדרום-מערב העיר העתיקה של ירושלים מחוץ לחומותיה, ועם זאת הוא חלק בלתי נפרד מן העיר. ההיסטוריה של ההר מתחילה כבר בתקופה הכנענית והיבוסית, ונמשכת עד ימינו. על ההר אתרים חשובים ליהדות, לנצרות ולאסלאם, ואתרי מורשת קרב, מוזיאונים ובתי קברות. על פי חלק ממסורות שלוש הדתות, אחד המבנים על ההר, הוא מקום קבורתו של דוד המלך[1].
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הר ציון הוא שלוחה דרומית של הר המשתרע מנחל צולב בצפון ועד גיא בן הינום במערב ובדרום (על הר זה שוכנים הרובע היהודי והארמני). הנקודה הגבוהה ביותר בהר ציון שמחוץ לחומות - בקבר דוד המלך - היא בגובה 765 מטר מעל פני הים. מורדות הר ציון הפונים לגיא בן הינום תלולים למדי, בעוד שמורדותיו הפונים מזרחה לגיא המרכזי מתונים בהרבה. אין כל הפרדה טופוגרפית בין העיר העתיקה ובין הר ציון, ורק מיקומה של חומת ירושלים העות'מאנית מפריד ביניהם.
מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]
 |
ראו גם – ציון (ירושלים)#אטימולוגיה |
השם "הר ציון" מופיע 19 פעמים בתנ"ך, אך מכל המקורות עולה כי מדובר דווקא בהר המוריה (הוא הר הבית), למשל:
|
|
בספר תהילים אף מופיע תיאור גאוגרפי מדויק של הר ציון כהר המוריה:
"הַר צִיּוֹן יַרְכּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב"
כלומר - הר ציון, השוכן בירכתיים הצפוניים של קריית המלך (היא עיר דוד). עם זאת, דעת היעב"ץ[2] והחוקר הרב יהוסף שוורץ[3], שמדובר על הר ציון של ימינו. שניהם נדחקים לפרש את המקרא לנוכח המציאות שהר ציון של ימינו הוא בדרום-מערב ירושלים.
לטענת פרופ' רחל אליאור הר ציון המקראי הוא הר הבית של ימינו ואילו השם הר המוריה החל להופיע כתוצאה ממחלוקת אחרי החורבן בין הפרושים לצדוקים: הפרושים קראו לו הר המוריה, בעוד הצדוקים קראו לו הר ציון. אולם למעשה השם 'הר המוריה' כתיאור להר הבית מופיע כבר במקרא עצמו[4].
יוסף בן מתתיהו זיהה בטעות את מצודת ציון המקראית עם העיר העליונה של ימיו, וזהו מקורה של המסורת שזיהתה את עיר דוד הקדומה עם "הר-ציון" של ימינו. זו העניקה לו את השם המוטעה ויצרה את הזיהוי המסורתי של "קבר דוד המלך" במקום[5]. השימוש בשם "הר ציון" לגבעה המזוהה בשם זה היום התחיל בתקופה הביזנטית, כנראה בעקבות בנייתה של הכנסייה הביזנטית "ציון הקדושה" (האגיה ציון) שעמדה על פסגתה[6].
בערבית מכונה ההר "ג'בּל דאוד" או "ג'בּל א-נבּי דאוד" (جبل داود או جبل النبي داود), על-שם דוד המלך שקברו נמצא על ההר לפי מסורות נוצריות, מוסלמיות וחלק מהמסורות היהודיות[7], אולם יש המכנים אותו "גּ'בּל צַהְיוּן" או "צִהְיַוְן" (جبل صهيون), על-פי השם שהתקבל בקרב היהודים והנוצרים. בלשונות אירופה מכונה ההר Zion או Sion, על-פי תעתיק השם "ציון" בתרגומי התנ"ך.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התקופה הכנענית והיבוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הר ציון מתנשא מעל גרעינה הקדום של ירושלים המזוהה בגבעה המזרחית. החוקר נתן שור מסיק מתעודות אוגריתיות על המבנה הכלכלי, החברתי והדתי של ירושלים הכנענית[8], הוא קושר בין המידע העולה מתעודות אלו לסיפור המקראי של מלכי-צדק מלך שלם[9], ומסיק כי הפולחן בירושלים באותה עת, התקיים מצפון לעיר במרומי הר ציון[10].
החפירות הארכאולוגיות השונות שנערכו במקומות שונים על ההר לא חשפו עד כה שרידים מהתקופה הכנענית. לפי שעה השרידים הקדומים ביותר שהתגלו בחפירות הם מן המאה השמינית לפני הספירה, ימי מלכי יהודה.
תקופת הבית הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]
הר ציון היה חלק בלתי נפרד מירושלים בשלהי ימי בית ראשון, עם התפשטות העיר מערבה מעבר לגיא המרכזי. פסגת ההר והאזור ממערב לו (עליו שוכנים היום הרובע היהודי והארמני) נקראו אז בשם "הגבעה המערבית" או "המשנֶה". בימי המלך חזקיהו נפלה שומרון, ורבים מתושבי ממלכת ישראל ברחו לירושלים. המצור שהטיל סנחריב על ערי יהודה הגביר גם את זרם הפליטים שהגיעו לירושלים, והעיר החלה להתפשט לעבר המדרונות המזרחיים של הר ציון[11]. אז, ככל הנראה, נבנתה חומה שהכניסה חלקים מהגבעה המערבית לתוך העיר.
תקופת הבית השני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת שיבת ציון שוקמו חלק מהריסות העיר לאחר החורבן. העיר שבה בתחילה רק לממדיה הזעירים על הגבעה המזרחית בלבד, כאשר הר ציון נותר הרחק מחוץ לחומה. רק לאחר שנים שבה ירושלים הלכה וגדלה 'הגבעה המערבית' הפכה שוב לחלק מהעיר. הר ציון הוקף בחומה, היא "החומה הראשונה" המוזכרת בכתבי יוסף בן מתתיהו שנבנתה ככל הנראה על הריסות החומה משלהי ימי הבית הראשון. נראה כי בשלהי תקופת הבית השני שכנו בהר ציון האיסיים, שהשתמשו תדיר בשער מיוחד בשם "שער הצוֹא". שער זה, על פי יוסף, שימש את האיסיים ליציאה אל מחוץ לחומה לעשיית צרכים, שכן אמונתם אסרה עליהם "לטמא" את ירושלים העיר. שרידים של שער זה נתגלו בפינה הדרום-מערבית של ההר[12].
התקופה הרומית והביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה נהרסה החומה שהקיפה את העיר ואת הר ציון, וירושלים נותרה פרוזה למשך מאות שנות התקופה הרומית. העיר נִטשה שוב מיושביה היהודים, אך בהר ציון נותרו בתים בודדים בהם נאחזה קהילה מעורבת של יהודים-נוצרים[13] ושל יהודים. היהודים תִחזקו את שבעת בתי הכנסת בהר, בעוד שהיהודים-הנוצרים הקימו בצד בתי הכנסת כנסייה. לאחר מרד בר כוכבא סולקו אף קהילות אלו מהעיר, והר ציון שָׁמַם[14].
לאחר הפיכת הנצרות לדת המועדפת באימפריה הרומית, ולאחר שעברה ארץ ישראל לידי ממלכת ביזנטיון, זכה הר ציון לעדנה. עדויות מן התקופה מלמדות על כנסיות ומנזרים שנבנו בהר ציון; הבולטת בה היא כנסיית "ציון הקדושה" (האגיה ציון) אשר שרידיה במרתפיה של כנסיית דורמיציון. בתקופה זו החלו להיקשר באתר הר ציון המסורות הנוצריות המוכרות לנו היום, כמו טקס אזכרה לדוד המלך[7], ביתו של קיפא הכהן[15], התכחשותו של פטרוס לישו[15] הסעודה האחרונה[15] ועוד. הנוסע מבורדו, שעבר באתר בשנת 333 תיאר בכתביו את שרידיהם של שבעה בתי כנסת בהר ציון[16]. במאה ה-5 נכלל הר ציון בחומת העיר החדשה שבנתה הקיסרית הביזנטית, אאודוקיה. במפת מידבא מראשית המאה השביעית מוצגת ירושלים הביזנטית כבנויה להפליא, הר ציון נכלל בין חומותיה, ועל פסגתו מבני ציבור. באותה תקופה החל ההר לראשונה להקרא בשם "ציון". כנסיית האגיה ציון נהרסה בשנת 614 עם כיבוש ירושלים בידי הפרסים.
התקופה המוסלמית הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכיבוש הערבי ותחילת התקופה המוסלמית הקדומה גרם להעלאת קרנו של הר ציון, במיוחד בעקבות התפתחות מסורת קבורת דוד המלך בהר ציון במאה העשירית. היהודים, שהורשו לשוב לירושלים לאחר מאות שנות גירוש, בחרו בהר ציון למקום מושבם, ושכונה יהודית החלה להתפתח סביב קבר דוד. במקביל, התפתחה שכונה של יהודים קראים בשם צלע האלף במדרון המזרחי של הר ציון, מעברו המערבי של הקדרון. בשנת 1033 זעזעה רעידת אדמה חזקה את ירושלים והפילה את חומות העיר. שליטי ירושלים הפאטמים שיקמו את החומות, אך לא במלואן: קו החומה הדרומי צומצם, והר ציון (וגם עיר דוד) נותרו עתה מחוץ לחומה. נראה כי בעקבות כך עזבה הקהילה היהודית את הר ציון ונדדה צפונה, אל תחומי הרובע המוסלמי של ימינו.
התקופה הצלבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוחמי המחנות הצלבנים נכנסו אל ירושלים בקרב שנזכר בהיסטוריוגרפיה של המסעות כעקוב מדם ובו נטבחו תושבי העיר. לאחר הכיבוש נאסר על יהודים ומוסלמים לקיים חיי קהילה בירושלים. על פי המסורת הנוצרית ולפיכך גם בתודעתם של הצלבנים היה הר ציון ערש צמיחת הנצרות בירושלים; כאן התגבשה הקהילה הנוצרית הראשונה. בין היתר, על פי המסורת הנוצרית בהר ציון נערכה הסעודה האחרונה של ישו עם תלמידיו, בו ירדה רוח הקודש על השליחים לאחר מותו, בסמוך לקבר דוד - מקום שזוהה כבר במאה העשירית בהר ציון. הצלבנים הקימו במקום כנסייה בשם "גבירתנו של הר ציון" על חורבותיה של הכנסייה הביזנטית האגיה ציון שעמדה שם לפנים.
בתחומי הכנסייה הצלבנית נכללו קבר דוד, חדר הסעודה האחרונה וציון מקום תרדמתה של מרים אם ישו. זו כנראה התקופה בה התבססה המסורת בדבר קבר דוד בהר ציון, ובה הוצב הסרקופג שנמצא בקבר דוד עד ימינו. הכנסייה הצלבנית ככל הנראה ניזוקה משמעותית עם הכיבוש הערבי ועברה שיפוץ נרחב על ידי נזירים פרנציסקניים במאה ה-14.
התקופה האיובית[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם כיבוש ירושלים ב-1187 על ידי צלאח א-דין ועליית שלטון האיוּבּים חזרו היהודים והתיישבו בירושלים ובהר ציון בפרט. לפי המסורת העניק צלאח א-דין את הר ציון לאחד מגיבוריו, שיח’ מחמד אל-מנסי, שמשפחת דג'אני, ששלטה בחלק גדול מההר עד לשנת 1948, רואה את בנותיה ובניה כצאצאיו.[17]
מאז התקיימה נוכחות יהודית בהר ציון למשך כ-250 שנה. תחילתה בשנת 1236, לפי מכתבו של סוחר יהודי מצרי, אשר נמצא בגניזה הקהירית, לפיו ניהל משא ומתן עם מושל העיר לחידוש היישוב היהודי בה. הוא השיג היתר ליהודים לעלות לרגל לירושלים ולצבע יהודי בשם: ברוך הטוב והמטיב, לגור בה. על קיומה של השכונה יש עדויות מראשית המאה ה-14 מפי נוסע נוצרי יעקב מוורונה ורבי אשתורי הפרחי. הרמב"ן, לפי אחת ההשערות, היה בשנת 1267 בבית הכנסת בהר ועליו הוא כתב את הדברים הבאים: "ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית הכנסת". (אמנם התיאור מיוחס לבית הכנסת הרמב"ן, אך זהו זיהוי מאוחר, מן המאה ה-19, ומבנים שתאורם דומה היו בעיר). קיצה של השכונה בא כאשר הסולטאן הממלוכי אל-מלכ אל-אשרף סייף א-דין קאיתבאי (1468–1496) הגביל את תנועת היהודים באזורים נוצרים רגישים כמו הר ציון.
התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראשית התקופה העות'מאנית קיבלה משפחת דג'אני את הבעלות על מבנה קבר דוד וחדר הסעודה האחרונה שמעליו. במקום פעלה זאווייה סופית. בחדר הסעודה האחרונה אף הוצב שלט ובו פקודה המצווה על הפיכת המקום למסגד בשנת 1524. מאז ועד 1948 כניסת לא מוסלמים למקום הייתה מוגבלת ביותר. משפחת דג'אני בנתה את בתיה סביב המקום הקדוש במהלך התקופה העות'מאנית ולאחריה, והתגוררה במקום על אף שבתקופה זו הר ציון לא נכלל בתחום חומת העיר[18]. סולטאני האימפריה העות'מאנית בנו אמנם, באמצעות מהנדסיהם, את חומות ירושלים, אך הותירו את הר ציון מחוץ לתחומי העיר (החומה נבנתה על שרידי החומה המוסלמית הקדומה). בעקבות כך הפך הר ציון לאתר קבורה נוח ליושבי העיר הנוצרים, המוסלמים והיהודים. השער שהוביל את יושבי העיר אל הר ציון נקרא בערבית "באב צַהְיוּן" (باب صهيون - שער ציון.) או "בּאבּ א-נֶבּי דָאוּד" (باب النبي داود - שער הנביא דוד, על-שם דוד המלך), או בָּאבּ חָארַת אל-יַהוּד (باب حارة اليهود - שער הרובע היהודי, ממנו היה המעבר לרובע היהודי).
סמוך לחודש מאי 1560, העביר הסולטן סלימאן את הר ציון והגנים שסביבו לשיח' אחמד דג'אני ולצאצאיו, והוא הפך להקדש[19].
במאה ה-19, עם שיפור היחס כלפי בני הדתות שאינן מוסלמיות והחלת חוקי הקפיטולציות, שבו הנוצרים להר ציון ובנו בו מבני דת רבים. הסנונית הראשונה הייתה סמואל גובאט, הבישוף הפרוטסטנטי של ירושלים, אשר כבר ב-1853 הקים את מבנה בית הספר הקרוי על שמו (שם בית הספר ושנת ההקמה חרוטים מעל שער הכניסה). בית הספר על שם גובאט היה אחד המבנים הראשונים שסימנו את תהליך היציאה מהחומות[20]. בעשור הראשון של המאה העשרים הוקמה על ההר על ידי מוסדות קתוליים גרמניים כנסיית הדורמיציון.
מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחת הסיבות לנחיתות האסטרטגית של ירושלים היהודית במלחמת העצמאות הייתה העדר רצף טריטוריאלי בין האזורים בשליטה יהודית ברחבי העיר, ביניהם גם הרובע היהודי. בימי המלחמה אספקת מזון ותרופות לרובע היהודי עברה דרך שער ציון.
מפקדת ארגון ההגנה הכינה תוכנית להשתלטות על ירושלים עם תום המנדט הבריטי. מטרת התוכנית, שנקראה מבצע קלשון הייתה ליצור רצף טריטוריאלי יהודי בירושלים, ועל ביצועה הופקדה חטיבת עציוני (היא חטיבת ירושלים). בתוכנית זו שולב גם מבצע שפיפון, שנועד להרחיב ולבסס את גבולות הרובע היהודי על ידי הכוחות המוצבים במקום. שער ציון ומספר נקודות אסטרטגיות היו להלכה בידי הצבא הבריטי, עד ל-13 במאי 1948. כאשר יצאו החיילים הבריטים האחרונים דרך שער ציון, הם מסרו את "מפתחות השער" לידי הרב ויינגרטן, ראש ועד יהודי העיר העתיקה שכונה "המוכתר של הרובע". הבריטים עזבו את ירושלים העתיקה והחדשה לקראת יציאתם את הארץ עד ה-15 במאי 1948. באותו היום הוכרז על הקמת מדינת ישראל בתל אביב.
ב-16 במאי 1948 פתחו הכוחות הערביים הבלתי סדירים במתקפה על הרובע היהודי ובבוקר 18 במאי התברר כי ללא תגבורת הוא עלול ליפול לידי התוקפים. דוד שאלתיאל, מפקד חטיבת עציוני ומרחב ירושלים, הכין תוכנית לפריצה אל הרובע היהודי. הכוח העיקרי של חטיבת עציוני אמור היה להיכנס דרך שער יפו, ומחלקה מן הגדוד הרביעי, גדוד "הפורצים" בחטיבת הראל של הפלמ"ח, בפיקודו של דוד אלעזר (דדו), אמורה הייתה לערוך התקפת הסחה על הר ציון. בשעה 23:00 בלילה, בין ה-18 ל-19 במאי 1948, החלה הפעולה המשולבת. הפריצה הגדולה דרך שער יפו נבלמה, עקב הגנה עזה מצד הערבים, אשר ישבו בעמדות מבוצרות בחומות העיר וסביבתן. כוח ההסחה, לעומת זאת, הצליח לחצות את גיא בן הינום סמוך לבריכת הסולטאן ולטפס ללא הפרעה כמעט במעלה הר ציון בעזרת דוידקה, תותח ומרגמות. הכוח התמהמה אמנם בלחימה, כאשר עבר מחדר אל חדר במתחם כנסיית דורמיציון, אך בתוך שעות ספורות היה הר ציון כולו בידי הפלמ"ח ומחלקה מפלוגת יהונתן בראשות מפקד הפלוגה עודד חי.[21] בשל כך, הוחלט לנסות ולפרוץ אל הרובע היהודי דרך שער ציון, במקום התוכנית המקורית לפרוץ דרך שער יפו.
הודעה על הפריצה הועברה למטה הרובע, וכן נערכו תיאומים עם מפקדת חטיבת עציוני. סוכם כי כוח של עציוני יכנס בעקבות הכוח של הראל, ויתָגבר את מגיני הרובע. פיצוץ השער היה בשעה 02:00 לפנות בוקר, ודדו וחבריו שעטו פנימה. אך במהרה התברר כי חלק מן הלוחמים מותשים מימי לחימה ארוכים ללא מנוח. הם נרדמו בעת ההמתנה לפיצוץ, ואפילו הרעש הנורא לא הצליח להעירם. בעדות שנמסרה לאחר מכן סיפר יצחק רבין:[דרוש מקור]
"...החזקנו בהר ציון במשך 40 שעה של פעולה ללא הפסקה, לאחר 7–10 ימי קרבות במשלטים. האנשים נרדמו ליד הנשק, האנשים נרדמו בשעת ההתקפה, לא הייתה להם כל הפוגה, לא קיבלנו כל תוספת להחזקת הר ציון."
לאחר שהתעוררו, נכנסו לוחמי הפלמ"ח בשער ציון, וחברו לכוחות ההגנה והאצ"ל ברובע היהודי. המחלוקת מי ימשיך להחזיק בשער ציון, עוררה סכסוך בין מפקדת עציוני לבין מפקדת הפלמ"ח[דרוש מקור]. הסכסוך גרם לנטישת שער ציון ללא שמירה והגנה. וכך אירע, שבאותו לילה עצמו, כאשר נכנס כוח של הלגיון הירדני לתוך העיר העתיקה, הוא תפס ללא התנגדות את שער ציון. ב 28 במאי נכנע הרובע.
בליל ה-16–17 ביולי 1948 נעשה ניסיון נוסף לפרוץ לעיר העתיקה ממספר כיוונים. על פי התוכנית, אחד מראשי חוד הכוח היה אמור לפרוץ את החומה בסמוך לשער ציון, במבצע שקיבל את השם מבצע קדם. עתה הוכנה תוכנית לפרוץ את החומה על ידי פיצוצה. מדעני חיל המדע פיתחו פצצות מיוחדות, שצורתן קונוס, על פי התצורה והמנגנון של הפצצות ששמשו את פורצי הסכרים במלחמת העולם השנייה (על בסיס מטען חלול). כיוון ששער ציון היה מבוצר ומוגן בידי כוחות הלגיון הירדני, הוחלט לבצע את הפריצה במרחק מה מערבה ממנו. קשיים רבים בהעלאת ה"קונוס" אל הר ציון על ידי הכוח, גרמו לכך שהוא הופעל לבסוף מעט לפני 05:00 לפנות בוקר. רעם הפיצוץ החריד את כל העיר, ודוד שאלתיאל ראה את ניצוצות הנפץ ממפקדתו בימין משה והיה משוכנע שהחומה נפרצה. הקונוס פגע בחומה, אך לא הצליח לפעור בה פתח, ולא התאפשרה פריצה לתוך העיר העתיקה.
תקופת העיר החצויה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת "הקו העירוני" בה ירושלים הייתה מחולקת בין ישראל לירדן הר ציון היה המקום הקרוב ביותר לעיר העתיקה בשטחי מדינת ישראל הצעירה. צידו הירדני של קו הגבול, "הקו העירוני", עבר על חומת העיר העתיקה ושער ציון היה בתחומי ירדן. באותן השנים עלתה קרנו של הר ציון מאוד. הן מכיוון שזה היה האתר הקדוש העיקרי שנותר בידי מדינת ישראל לאחר שנחסמה הגישה למקומות קדושים מסורתיים יותר, והן מכיוון שמפסגתו הייתה תצפית יפה לכיוון הר הזיתים והעיר העתיקה.
בשנת 1950, הוקם בהר ציון סניף של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, בבנין בית הספר גובאט שנשכר מהכנסייה הפרוטסטנטית[22]. בסניף לימדו בין השאר ליטוגרפיה, תחריט ופיסול הצייר דוד בן-שאול, הצייר והפסל אברהם אופק והפסל והצייר דוד פלומבו שעבר להתגורר בהר בשנת 1961[23].
באותן השנים פעל רבות בהר ציון שמואל זנוויל כהנא (שז"כ), מנכ"ל משרד הדתות, על מנת לבסס את הר ציון כמקום קדוש וכמקום ממלכתי[24]. לראשונה בהיסטוריה קבר דוד היה נתון תחת שלטון יהודי והתקיימו בו טקסים דתיים שונים[25] בניצוחו ובעידודו של שז"כ. כמו כן, באותן השנים קם בהר ציון מרתף השואה, האתר הראשון להנצחת השואה, ביוזמתו ובעידודו של שז"כ. גג קבר דוד זכה לכינוי "מצפה הר הבית" ומדי שנה בתשעה באב ובחגים מרכזיים נהגו יהודים לעלות לשם כדי לצפות לעבר הר הבית והר הזיתים, מקומות אשר היו תחת שלטון ירדני ולא היו נגישים באותה תקופה. בשנת 1962, הציע שמואל זנוויל כהנא להקים רכבל להר, אך ראש עיריית ירושלים, מרדכי איש שלום, התנגד לרעיון מחשש לפגיעה בנוף ההר[26].
העלייה להר ציון הייתה אז דרך שביל עפר תלול, שטיפס מתחתית גיא בן הינום, וההולכים בו היו נתונים לסכנת ירי מידי חיילי הלגיון הירדני שעמדו על החומות. בשנת 1964 נסלל כביש גישה אל ההר, "כביש האפיפיור". הכביש, שעבר בשטחי ההפקר, נסלל בהסכמת הירדנים, לקראת ביקור האפיפיור פאולוס השישי בהר ציון. הכביש שימש לאחר הביקור לתנועת ישראלים[27].
במוצאי שבת, 13 באוגוסט 1966, נהרג הפסל והצייר דוד פלומבו, שהתגורר בהר ציון, בעקבות תאונת דרכים כאשר הקטנוע שעליו רכב נתקל בשרשרת למניעת מעבר כלי רכב בשבת, שהוצבה מטעם משרד הדתות[28] במורד כביש האפיפיור[29]. הוא הועבר לבית החולים ביקור חולים ומשם לבית החולים הדסה, שם נפטר[30]. חודשים ספורים לאחר מותו נפתח "מוזיאון דוד פלומבו" הממוקם בסדנת עבודתו בהר ציון[31].
לאחר איחוד העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדצמבר 1967 עברה ישיבת התפוצות להר ציון, ביוזמת שמואל זנוויל כהנא. הישיבה השתכנה במספר מבנים, ביניהם מבנה ששימש כבית כנסת ספרדי, ומבנה בו ממוקם גם מרתף השואה[32].
מסורות דתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
קברו של דוד המלך[עריכת קוד מקור | עריכה]
המסורת היהודית העיקרית הקשורה בהר ציון קשורה בקבר המזוהה עם קברו של דוד המלך, שעל פסגתו. בתנ"ך נכתב ”וַיִשְכּב דָוִד עִם אֲבֹתָיו וַיִקּבֵר בּעִיר דָוִד” (ספר מלכים א', פרק ב', פסוק י') עיר דוד היא חלק מהגבעה המזרחית של ירושלים המקראית, לעומת ההר הנקרא כיום 'הר ציון' שנמצא בגבעה המערבית. ועל פי זה טען הרב טיקוצ'ינסקי[33] שקבר דוד מצוי בעיר דוד ולא ב'הר ציון'. המקורות הכתובים הראשונים הקושרים את ההר לדוד המלך הם מן התקופה המוסלמית הקדומה[34]. בחפירות ארכאולוגיות שנערכו באתר בשנות ה-80 על ידי גבריאל ברקאי, התגלתה במרחק מה מערת קבורה המתוארכת לימי מלכי יהודה, אך לא ניתן לזהותה בוודאות כקברו של דוד המלך.
המוסלמים מכנים את המקום "קבר הנביא דוד" (قبر النبي داود "קבּר א-נבּי דאוד"), ואת המתחם שסביבו, שבו נמצא כיום בית כנסת, "מקאם נבי דאוד" (مقام نبي داود), כיוון שדוד המלך נחשב באסלאם כנביא.
הסעודה האחרונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מסורת ששורשיה בתקופה הביזנטית הצביעה על הר ציון כמקום בו התקיימה הסעודה האחרונה, כמתואר בברית החדשה[35]. בעקבות השתרשותה של מסורת זו, הקימו הצלבנים כנסייה על קברו של דוד המלך הקיימת עד היום ונושאת שם זה. מבחינה גאוגרפית אין היגיון בקביעה זו, ונראה כי ביטאה את הרצון לקשור את דוד לדמותו של ישו, שמזוהה בברית החדשה כצאצא של דוד המלך, ונתפס כ"משיח בן דוד".
ירידת רוח הקודש על השליחים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי המסורת הנוצרית שליחיו של ישו התכנסו באותו חדר בו התקיימה הסעודה האחרונה לחגוג את חג השבועות שחל חמישים יום לאחר חג הפסח. במעמד זה ירדה רוח הקודש בצורת לשונות של אש על השליחים והם התחילו לדבר בלשונות שונות על מנת להפיץ את תורתו של ישו. אירוע זה מסמל את לידת הכנסייה ומצוין בחג הפנטקוסט.
"וביום מלאת שבעת השבעות נאספו כלם לב אחד. ויהי קול רעש מן-השמים פתאם כקול רוח סערה וימלא את-כל-הבית אשר הם ישבים בו. ותראינה אליהם לשנות מתפרדות במראה אש ותנוח אחת אחת על כל-אחד מהם. וימלאו כלם רוח הקדש ויחלו לדבר בלשנות אחרות כאשר נתנם הרוח לספר"
— מעשי השליחים, פרק ב' 4-1
בית קיפא הכהן[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופה הביזנטית החלו להתפתח מסורות נוצריות בהר ציון, דבר שהקנה לו חשיבות רבה, עד כדי הקפתו בחומה והכללתו בתחומי העיר. באותה תקופה החלו לזהות בשיפולי ההר את בית קיפא הכהן, אשר על פי הברית החדשה כינס את הסנהדרין בביתו ושם התקבלה ההחלטה להסגיר את ישו לרומאים. ספק אם קיפא אכן התגורר בהר ציון, וסביר יותר שחי בקרבת בית המקדש, בתחומי הרובע היהודי של היום.
התכחשותו של פטרוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
באותו אתר זוהה גם המקום שבו פטרוס התכחש לישו שלוש פעמים לאחר שהוסגר לידי הרומאים:
"ויתפּשׂוּ אותו ויוליכוהו ויביאוהו בית הכוהן הגדול ופטרוֹס הולך אחריו מרחוק. ויהי כי ביערוּ אש בתוך החצר וישׁבוּ יחדיו וישׁב גם פּטרוֹס בתוכם. ותראהוּ שׁפחה אחת יושב נגד האוּר ותבּט בו ותאמר: 'גם זה היה עִמו'. ויכחש בו ויאמר: 'אשה, לא ידעתיו'. ועוד מעט ויראהוּ איש אחר ויאמר: 'גם אתה מהם', ויאמר פּטרוֹס: 'בן אדם, לא מהם אנוכי'. ואחרי עבור כשעה אחת טען איש אחר לאמור: 'אמנם גם זה היה עִמו כי גלילי גם הוא'. ויאמר פּטרוֹס: 'בן אדם, לא ידעתי מה אתה אומר', ועודנו מדבר והתרנגול קרא. וייפן האדון ויבּט אל פּטרוֹס, ויזכור פּטרוֹס את דבר האדון אשר דיבר אליו לאמור: 'בטרם יקרא התרנגול תכחש בי שלוש פעמים'. ויצא פּטרוֹס החוצה וימרר בבכי."
— הבשורה על-פי לוקאס, פרק כ"ב 54–62, תרגום דעליטש
אירוע זה מונצח היום בכנסייה מודרנית הנקראת פטרוס אין גליקנטו ("פטרוס של קריאת התרנגול" - בלטינית: גליס=תרנגול, קנטו=קריאה).
תרדמתה של מרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מסורת מהתקופה הביזנטית שהתעצמה בתקופה הצלבנית קושרת את תרדמתה של מרים להר ציון. על פי מסורת זו, מותה של מרים אם ישו לאחר שנרדמה. המסורת הנוצרית מזהה את הר ציון כמקום שבו נרדמה מרים לנצח, ולאחר מכן הועברה לקבורה בקבר מרים שבתחתית נחל קדרון (מסורת אחרת מצביעה על קברה באפסוס שבטורקיה). כנסיית דורמיציון הבנדיקטינית-גרמנית מציינת היום את המסורת זו.
אתרים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
קבר דוד המלך[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קבר דוד המלך
קבר דוד המלך הוא האתר היחיד בהר ציון הקדוש ליהדות, לנצרות ולאסלאם. המקום פועל כאתר פולחן יהודי, אשר בקצהו המזרחי חדר לא גדול ובו סרקופג ענק עטוף בפרוכת רקומה. הסרקופג נסמך אל קיר המתוארך על פי מרבית החוקרים לתקופה הביזנטית, אשר במרכזו גומחה הפונה צפונה.על דעת רוב הארכאולוגים הגומחה היא חלק מכנסיית האגיה ציון.[דרושה הבהרה] [36] אך לדעת יעקב פינקרפלד הגומחה היא היכל (ארון הקודש) של בית כנסת עתיק ששכן במקום.
חדר הסעודה האחרונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – חדר הסעודה האחרונה
חדר הסעודה האחרונה שוכן בקומה השנייה, מעל קבר דוד המלך (הכניסה מסביב, מול כנסיית דורמיציון). על פי מסורת ימי־ביניימית, זהו המקום בו סעד ישו את סעודתו האחרונה. המבנה אופייני לכנסיות צלבניות וכולל קמרונות צולבים וכותרות עמודים בסגנונות שונים. בפינה הדרום-מערבית ישנו גרם מדרגות המוביל אל קומת הקריפטה, בה נמצא קבר דוד.
חדר הנשיא מצפה הר הבית[עריכת קוד מקור | עריכה]
על גג חדר הסעודה האחרונה נמצא חדר קטן אשר מיוחס לנשיא יצחק בן צבי. במקור המקום תוכנן עבור הנשיא הראשון, חיים ויצמן אולם רק יצחק בן צבי, הנשיא השני הגיע למקום. מספרים שיצחק בן צבי נהג להגיע במיוחד בחגים ולברך את העולים להר ציון. בתקופת העיר החצויה הגג שימש כתצפית להר הבית ולהר הזיתים אשר לא היו נגישים אז ליהודים ולכן זכה לכינוי מצפה הר הבית. על הגג מוצבת מצבת זיכרון לזכר לוחמי הרובע היהודי שנהרגו בתש"ח.
החומה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – החומה הראשונה
החומה הראשונה (מכונה גם החומה הישנה) היא אחת מתוך שלוש חומות חזקות ומבוצרות שנבנו להגנתה של ירושלים. חומה זאת נבנתה בתקופת החשמונאים, אך יסודותיה קדומים יותר והונחו כבר בתקופת בית ראשון. בזמן שיבת ציון שוקמה החומה על ידי נחמיה, ובימי החשמונאים חוזקו ואף נבנו חלקים נוספים ממנה. החומות הנוספות הן: החומה השנייה - נבנתה בסוף תקופת החשמונאים או בימי הורדוס, והחומה השלישית - החלה להיבנות בימי אגריפס הראשון, ובנייתה הושלמה בראשית המרד הגדול.
מרתף השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מרתף השואה
מרתף השואה השוכן מול קבר דוד מצד מזרח הוא המוזיאון להנצחת השואה הראשון בעולם. המוזיאון הצנוע נחנך בשנת 1948 על ידי הרב שמואל זנוויל כהנא, ששימש כ"מושל הר ציון" באותה עת. הדגש במוזיאון הוא על הנצחת קהילות, ותכניו בעלי אופי חרדי. מרתף השואה מנוהל היום על ידי ישיבת התפוצות.
ישיבת התפוצות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – ישיבת התפוצות
ישיבת התפוצות (מכונה לעיתים גם ישיבת הר ציון), ישיבה חרדית לבני חוץ לארץ, על הר ציון בירושלים, ליד מתחם קבר דוד.
המרכז הבין-תרבותי לירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – המרכז הבין-תרבותי לירושלים
המרכז הבין-תרבותי לירושלים, מוסד המקדם את החזון של ירושלים כעיר כשירה תרבותית ומותאמת לכל התרבויות והזהויות שבה. המוסד נמצא באחד הבתים ההיסטוריים והציוריים שבהר ציון, שהוקם בשלהי המאה ה-19 על ידי משפחת דג'אני, ושבשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 גרה בו פאולין רוז (Pauline Rose) שאף כתבה ספר על חייה בבית זה ועל החיים בהר ציון לפני ואחרי מלחמת ששת הימים ("Window on Mount Zion"). המרכז הבין-תרבותי לירושלים אחראי על תוכנית ואתר אינטרנט בשם "חלון להר ציון[37]" שמקדם את הר ציון ביחד עם כל המוסדות, הארגונים והפרטים השוכנים בהר.
מעלה השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מעלה השלום
מעלה השלום הוא רחוב בירושלים שמחבר את כביש 60 עם רחוב מעלות עיר דוד. הרחוב עובר בצד הדרומי של העיר העתיקה, בין החומה לגיא בן הינום. הוא מתחיל בפינה הדרום-מערבית של העיר העתיקה, ממשיך לשער ציון ומסתיים בשער האשפות.
כנסיית דורמיציון[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – דורמיציון
כנסיית דורמיציון נבנתה בשנת 1906 על ידי הקיסר הפרוסי וילהלם השני, והיא כוללת מבנה עגול בעל גג חרוט אפור ומגדל פעמונים. הקרקע נמסרה לקיסר במתנה מאת סולטאן הטורקי. הוא העניק אותה כמחווה של רצון טוב לקהילה הגרמנית-קתולית בירושלים, (אף כי הגרמנים בעיקרם פרוטסטנטים-לותרנים). האגדה הירושלמית מספרת כי הגרמנים-הקתולים הגיבו במחווה משלהם ועיצבו את מגדל הפעמונים של הכנסייה בדמותו של וילהלם. הכנסייה הוקדשה להנצחת הירדמותה של מריה (לעיל), ולכן המיצג המרכזי בקריפטה הוא פסל של "מריה הישנה", ומעליה פסיפס של נשים הלבושות בסגנון "מקראי", המלוות אותה בדרכה האחרונה. לכנסייה צמוד מנזר ובו חיה קהילת נזירים דוברי גרמנית. הנזירים מפעילים במקום סמינר ללימודי דת בשפה הגרמנית וכן קפיטריה וחנות מזכרות.
תעלת הקשר והרכבל להר ציון[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מוזיאון הרכבל
במורדות המערביים של הר ציון נמצאים שרידים של תעלת קשר ושל רכבל אשר נבנו בעיצומה של המלחמה ב 1948. אמצעים אילו שימשו לשמירת הקשר בין הכוחות הנמצאים על הר ציון למערב העיר. תעלת הקשר הובילה מתחתית גרם המדרגות שבין משכנות שאננים לימין משה ועד לכניסה לבית הספר גובאט - ברובה הייתה התעלה מכוסה בפחים גליים ובשכבת אדמה. בניית הרכבל הייתה מבצע הנדסי מורכב בהובלתו של אוריאל חפץ. הרכבל יצא ממלון הר ציון והגיע סמוך למתחם בי"ס גובאט. הרכבל נשמר כסוד צבאי בין השנים 1948 ל 1967. הכבל שעליו נתלתה הקרונית הורד לקרקעית גיא בן הינום ונמתח באוויר רק בעת הצורך בשעות החשכה. אחרי 1967 הסוד יצא לאור וכיום יש מוזיאון קטן המספר את תולדות הרכבל.
כנסיית פטרוס אין גליקנטו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – כנסיית פטרוס אין גליקנטו
כנסיית פטרוס אין גליקנטו ("פטרוס של קריאת התרנגול") מציינת את התכחשותו של פטרוס לישו לפני שהספיק התרנגול לקרוא שלוש פעמים. הכנסייה נבנתה בשנים 1924–1931 בסגנון נאו-ביזנטי בצורת צלב וכיפה גדולה במרכזה. חפירות ארכאולוגיות שנערכו במקום חשפו וילה מפוארת מימי הורדוס, הכוללת מערכת מערות ששימשו באופן חלקי למגורים במשך מאות שנים. כן נתגלו שרידי מנזר וכנסייה מן התקופה הביזנטית, ונראה שזוהי כנסיית "ההתכחשות של פטרוס", שחודשה בתקופה הצלבנית והפכה ל"פטרוס אין גלינקנטו". המקום שייך לצרפתים-קתולים ממסדר האסומפסיוניסטים.
המכון האמריקאי לחקר ארץ צבי[עריכת קוד מקור | עריכה]
המכון האמריקאי לחקר ארץ הצבי אוניברסיטה אמריקאית ללימודי ארץ הקודש. הוקמה בשנת 1957 ועברה למשכנה הנוכחי בהר ציון בשנת 1967. המבנה המקורי הוקם בשנת 1853 על ידי סמואל גובאט, הבישוף הפרוטסטנטי של ירושלים כבית ספר ובית יתומים. בחצר המכון שוכן בית הקברות הפרוטסטנטי.
בתי קברות בהר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחום ההר קיימים מספר בתי קברות, השייכים לעדות השונות שחיו בעיר[38]. בשנת 2017 הוקם אתר אינטרנט המרכז את המידע על בתי הקברות בהר ועל מיפוי הקברים שבהם[39].
בית קברות יהודי ("סמבוסקי")[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – בית הקברות סמבוסקי
בית קברות יהודי שמשתרע על מורדותיו התלולים של הר ציון. עקב השיפוע החד, רוב המצבות נעתקו ממקומן, ונשמטו לתחתית ההר. יהודים קברו בבית קברות זה את מתיהם במשך מאות שנים, עד 1945. בבית קברות זה נהגו גם לקבור גניזות שנאספו בבתי כנסת בעיר בעתיקה, וכן חלקי אבנים שנשרו מן הכותל המערבי. מקור השם סמבוסקי אינו ברור ויש הסוברים כי הוא כשם משפחה שהקימה את בית הקברות. לעומתם סוברים אחרים כי בית הקברות שהיה מיועד לעניי ירושלים, קיבל את שם הפת שנהגו לאכול - סמבוסק. השד"ר ר' גדליה שהגיע לירושלים בשנת 1700 מספר על שני בתי קברות האחד - הישן על מדרוני הר ציון, והשני - החדש על מדרוני הר הזיתים.
בית קברות נוצרי ארמני אורתודוקסי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הקברות נמצא ליד שער ציון בחומת העיר הדרומית בקרבת הרובע הארמני. במתחם בית הקברות נמצאת כנסיית קיפא, ובצידה מבנה ובו קבורים מנהיגי הקהילה הארמנית בירושלים והפטריארכים הארמנים. בבית הקברות ניצבת אנדרטה לחיילים ארמנים מתנדבים ששירתו בחטיבה הצרפתית בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, שנפלו בנחל עירון בקרב עם הטורקים, הידוע כקרב בנחל תרצה.
בתחום בית הקברות הארמני נמצאת חלקה קטנה ששימשה לקבורת קתולים. בין היתר, נטמן כאן ב-1835 כריסטופר קוסטיגן. לאחר מלחמת ששת הימים, נמצאה המצבה על ידי זאב וילנאי שאף קבע אותה בקיר הפנימי של גדר בית הקברות. על המצבה כתוב (מתורגם מאנגלית):
"עצור, ההלך, וקרא לא בלי דמעות! אבן זו מכסה את כריסטופר קוסטיגן, בנו השלישי של סילבסטר קוסטיגן מדבלין, צעיר מוכשר ומקסים. לפי בקשתו של אביו הנוטה למות, למד בקולג' מיינותווד שבהיברניה (אירלנד), הצטיין ביותר במדעי-הרוח. ברצותו לסקור את המקומות הקדושים נתקף קדחת בים האספלט (ים המלח), הובל לירושלים בידי 'שומרוני טוב', ובטיפול מסור ובעמל רב, הובא למנזר הפרנציסקנים. הוא מת ונערך לו טקס קבורה, לפי מנהג הכנסייה הקתולית, בידי אבות המנזר הנכבדים, בשנת הישועה 1835, והוא בן 25 שנה. בנה האהוב, נפטר בארץ נכר, ואמו האוהבת הציבה את המצבה. הו, בן! לו תקבל אותך 'ציון השמימית', מקום שם אין מוות, אין אבל ואין ייסורים, אלא שוררת בו שמחת עולם".
בית קברות נוצרי יווני קתולי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית קברות קטן, נמצא בסמוך לכניסה ל"מכון האמריקאי" (ממוקם במבנה הקולג' של סמואל גובאט). הקברים חפורים בקיר ובמקום כתובת בערבית: "מקבּרת טאיפַת אלרום אלקתולים" משמעות הכתוב: "בית קברות של עדת היוונים הקתולים".
בית קברות נוצרי קתולי (לטיני)[עריכת קוד מקור | עריכה]
נמצא סמוך לחומה הדרומית של העיר בקרבת שער ציון (בעקבות רציחתו של השומר הנוצרי נסגר בית הקברות, ורק לעיתים רחוקות, בעת לוויה או ביקור, ניתן להציץ פנימה)[40].
בבית הקברות קבור אוסקר שינדלר, חסיד אומות העולם, שביקר בישראל 16 פעמים, עד שנפטר בשנת 1974 ונקבר לבקשתו בירושלים[41]. הסצנה האחרונה בסרט רשימת שינדלר על תקופת השואה מציגה את שחקני הסרט, מלווים בניצולים האמיתיים שגילמו, צועדים יד ביד בבית הקברות בהר ציון ומניחים אבן על מצבתו.
בית קברות נוצרי פרוטסטנטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – בית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון
בית הקברות משתרע במורד ההר בסמוך אל "המכון האמריקני", והכניסה אליו היא דרך חצר המכון. קבורים בו מיסיונרים פרוטסטנטים שגרו בירושלים ויהודים שהתנצרו בהשפעתם, חיילים גרמנים שהוצבו בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, שוטרים וחיילים בריטים שנפטרו בתקופת המנדט הבריטי, ואף אלה שמצאו את מותם בידי מחתרות עבריות בארץ ישראל.
בית הקברות נמצא מצידו האחד של גיא בן הינום, ומן העבר השני נמצאת שכונת אבו תור. בקרבות שהתחוללו בסביבה במלחמת ששת הימים נהרסו מקצת מן המצבות, אך שוקמו לאחר המלחמה.
בבית הקברות קבורים אישים מפורסמים בקורותיה של ירושלים, בהם: הוריישו ספאפורד מייסד המושבה האמריקאית בירושלים, סמואל גובאט מהנודעים שבמיסיונרי ירושלים ובונה המבנה בו נמצא המכון האמריקני, מיכאל שלמה אלכסנדר יהודי מומר וראש הכנסייה הפרוטסטנטית הראשון בירושלים, קונרד שיק גרמני, ארכאולוג וחוקר ארץ ישראל, פלינדרס פיטרי, חוקר ארץ ישראל ומנסח עקרונות הארכאולוגיה המודרנית, הבריטי ג'יימס לסלי סטרקי מנהל החפירות בתל לכיש שנהרג על ידי ערבים בדרכו לפתיחת מוזיאון רוקפלר, ארנסט מסטרמן, רופא בבית החולים של המסיון האנגלי, מזכיר הקרן לחקר ארץ ישראל וראש ה-PEF בפלשתינה (מוכר כמי שמדד את מפלס ים המלח, סמוך לעין פשח'ה) ויוהאן לודוויג שנלר מקים בתי היתומים. בשנת 2013 ארבעה מתפרעים יהודים[42] ביצעו במקום פשע שנאה, השחיתו מציבות ופגעו בסממני דת נוצריים[43]. ב-1 בינואר 2023 שני צעירים בעלי חזות יהודית פרצו למקום והשחיתו יותר משלושים מציבות[44][42].
בבית הקברות אירעו מספר חיכוכים בין אנשי המושבה האמריקאית בירושלים והקונסול האמריקאי, בעקבות חיכוכים אלו הוצאו ארונותיהם מן הקברים והועברו מספר פעמים, ב-1897 עקב העברת חלק מהשטח לקיסר וילהלם השני לשם בניית הדורמיציון, וב-1905 במקרה נוסף שהונצח בתמונותיו של הצלם ג'ון ויטינג. חלק מהקברים הועברו סופית אל ביה"ק הבינלאומי השוכן בעמק רפאים בצמוד לביה"ק הטמפלרי.
בית קברות מוסלמי - משפחת דג'אני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית קברות קטן (שטחו כדונם אחד), נמצא בצמוד לקיר המזרחי של מבנה קבר דוד. במקום קבורים בעיקר בני משפחת דג'אני, ובהם קבר המיוחס לשיח’ מחמד אל-מנסי (מאנשיו של צלאח א-דין), שנחשב לאבי השושלת המשפחתית.
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
שער ציון -
רכבל הר ציון -
מעלה השלום (כביש האפיפיור) -
שלט הקדשה במעלה ציון -
מעלה ציון -
אנדרטה לשלמה מאיר כהן שנרצח במעלה ציון
.JPG)
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דן בהט, אטלס כרטא, ירושלים
- יורם צפריר ושמואל ספראי, ספר ירושלים, התקופה הרומית והביזנטית, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, עמ' 17–18.
- זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל,
- רחל אליאור, "והר ציון טבור הארץ", ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה [ספר טדי קולק], כרך כח, ירושלים תשס"ח, עמ' 1--13
- מאמרים
- אלי שילר, "הר ציון", בתוך אלי שילר וגדעון ביגר (עורכים), ירושלים העיר העתיקה, הוצאת אריאל, חוברת מס' 57–58, ירושלים, 1988, עמ' 32–34
- גדעון הרמל, "בית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון", בתוך אלי שילר וגדעון ביגר (עורכים), ירושלים העיר העתיקה, הוצאת אריאל, חוברת מס' 57–58, ירושלים, 1988, עמ' 174–185
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "חלון להר ציון" - אתר המידע על הר ציון, אתריו ואירועיו
- ביקור בכנסיית פטרוס אין גליקנטו, מתוך אתר מסע אחר
- מידע אודות שער האיסיים (או "שער הצוא"), מתוך פרסומי רשות העתיקות
- הווי וחיים בהר ציון, על פי מורשתו של הרב שמואל זנגוויל כהנא
- על בית הכנסת הספרדי בהר ציון, כתבה של ההיסטוריון ראובן גפני במוסף 'שבת', מקור ראשון, טבת תשע"א
- סיפורים עממיים על הצלה ומעשי נסים ב קבר דוד המלך
- כתבה/סיור (כולל וידאו) הר ציון - רון פלד (ynet)
- אמנון כהן, 'לא ירשת ולא גירשת' – יהודי ירושלים וגירוש הפראנציסקנים מ'הר ציון', קתדרה 22, ינואר 1982
- דוד יעקבי, הפרניציסקאנים, היהודים ובעיית הר-ציון במאה הט"ו – עיון מחודש, קתדרה 39, אפריל 1986
- אתר התיירות והמידע של הר ציון
- הסדנה להיסטוריה חברתית, קדושה לשלוש הדתות? חופש הפולחן בישראל אינו מובן מאליו, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2016
- מידע על אתר הר ציון, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
- הר ציון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הר ציון (ירושלים, ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הרב ד"ר ש"ז כהנא, חוויות הביקור במרתף השואה, אתר מורשת
- ^ סידור בית יעקב, שיר של יום ליום שני.
- ^ דברי יוסף חלק ג', ליקוטי הפרדס בערך הר ציון.
- ^ "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי" (דברי הימים ב' ג, א).
- ^ נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, עמ' 26.
- ^ אורית רמון, מתחם קבר דוד על הר ציון - רקע היסטורי, רשות העתיקות
- ^ 1 2 אורה לימור, קבר דוד בהר-ציון: למקורותיה של מסורת, יהודים, שומרונים, נוצרים בארץ ישראל בתקופה הביזאנטית, בעריכת דוד יעקובי ויורם צפריר
- ^ נתן שור, תולדות ירושלים, עמוד 24
- ^ ספר בראשית, פרק י"ד, פסוק י"ח, "וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן; וְהוּא כֹהֵן, לְאֵל עֶלְיוֹן".
- ^ נתן שור, תולדות ירושלים, עמוד 26
- ^ דן בהט, אטלס כרטא לתולדות ירושלים, עמוד 10, הוצאת כרטא, ירושלים
- ^ נספח ארכאולוגי מס' 61, שער האיסיים, רשות העתיקות
- ^ יהודים-נוצרים, היו יהודים תלמידיו של ישו, אשר נהו אחרי תורתו. יהודים-נוצרים אלו אף כיהנו כבישופים באותה עת.
- ^ ספר ירושלים, התקופה הרומית והביזנטית, בעריכת יורם צפריר ושמואל ספראי, עמ' 17–18
- ^ 1 2 3 אילן שפירא, כנסיית סנט פטר אין גאליקנטו, אתר ירושלים ברשת
- ^ ספר ירושלים, התקופה הרומית והביזנטית, בעריכת יורם צפריר ושמואל ספראי, עמ' 81
- ^ hagai, בתי קברות דג’אני | בתי הקברות על הר ציון, 2016-06-25
- ^ אתר משפחת דג'אני
- ^ אורי שטנדל, המשפחות המוסלמיות המנהיגות בירושלים בתקופה העות'מאנית, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה? (עורכים: משה מעוז וב"ז קדר), משרד הביטחון 1996, עמ' 56.
- ^ יהושוע בן אריה, עיר בראי תקופה - ירושלים החדשה בראשיתה, יד יצחק בן צבי, תשל"ט
- ^ אהוד אמיר, גדנ"ע ירושלים בתש"ח (משרד הביטחון: ההוצאה לאור, 2003), ע' 123
- ^ סניף בי"ס בצלאל על הר ציון, חרות, 16 ביולי 1950
- ^ משה בן-שאול, אוויר בברזל, מעריב, 25 באוגוסט 1967
- ^ דורון בר, לקדש ארץ: המקומות הקדושים היהודיים במדינת ישראל, 1948־1968, יד יצחק בן צבי, 2007
- ^ אלפי מתפללים בהר ציון, דבר, 9 באוקטובר 1949
- ^ התוכנית לבניית רכבת־כבלים על הר־ציון נגנזה לפי שעה, על המשמר, 19 באוקטובר 1962
- ^ פאולוס השישי בביקור בזק במדינת ישראל, באתר הארץ, 5 בינואר 1964
- ^ יחיאל לימור, בתו של הפסל פלומבו תתבע פיצויים ממש. הדתות, מעריב, 31 באוגוסט 1966; הרב עמרם בלוי נאשם בגרימת מותו של פלומבו, דבר, 2 בנובמבר 1966.
- ^ הפסל דוד פלומבו נהרג, מעריב, 14 באוגוסט 1966.
- ^ "מותו של הפסל פלומבו – לא בגלל הזנחה רפואית", מעריב, 18 באוגוסט 1966. עוד על נסיבות מותו: דוד פלומבו – למנוחות; "אורות אופנועו היו כבויים", מעריב, 15 באוגוסט 1966; נסיבות מותו של פלומבו ז"ל נבדקו שוב, מעריב, 22 בספטמבר 1966; יוסף צוריאל, אישום נגד הממונה על הר ציון בקשר למות הפסל דוד פלומבו, מעריב, 1 בנובמבר 1966; החל המשפט על גרימת מותו של הפסל ד. פלומבו, דבר, 17 בנובמבר 1966; החל משפט פרשת מותו של פלומבו, מעריב, 25 בינואר 1967.
- ^ מוזיאון פלומבו נפתח על הר־ציון, הצופה, 23 במרץ 1967
- ^ ישיבת התפוצות נפתחה בירושלים, מעריב, 7 בדצמבר 1967
- ^ בספרו 'ירושלים וגבולותיה'.
- ^ המסורת הנוצרית מבינה פסוק זה כאילו דוד קבור בקברי אבותיו בעיר הולדתו בית לחם.
- ^ אורה לימור, קבר דוד בהר ציון: למקורותיה של מסורת, יהודים, שומרונים נוצרים בארץ ישראל בתקופה הביזאנטית בעריכת דוד יעקבי ויורם צפריר
- ^ יד יצחק בן-צבי (2014-07-02), ממצאים חדשים מכנסיית 'הגיה ציון' ומהחפירות בהר ציון מר עמית ראם, נבדק ב-2017-09-12
- ^ חלון להר ציון, באתר http://mountzion.org.il
- ^ מרבית האמור בפסקה - "בתי קברות בהר", מבוסס על אנציקלופדיית וילנאי לירושלים
- ^ אתר בתי הקברות בהר ציון, באתר http://graves.mountzion.org.il
- ^ זאב ח' ארליך, קוסטיגן, מולינה ולינץ' בים המלח, מכללת יעקב הרצוג
- ^ דני רובינשטיין, תודה, גרציה, דנקה, באתר הארץ, 19 ביולי 2007
- ^ 1 2 חיים גולדיטש, חשד: יהודים השחיתו מצבות בבית קברות נוצרי בירושלים, באתר ynet, 3 בינואר 2023
- ^ הרס בית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון, באתר המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 1 באוקטובר 2013
- ^
יעל פרידסון, יותר מ-30 מצבות הושחתו בבית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון בירושלים, באתר הארץ, 3 בינואר 2023
בקרת זהויות  |
|
|---|