לאו רוסטן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לאו רוסטן
Leo Calvin Rosten
לידה 11 באפריל 1908
לודז', האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 בפברואר 1997 (בגיל 88)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת שיקגו עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית, יידיש עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס ג'ורג' פולק (1954) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לֵאוֹ קֶלְוִין רוֹסְטֶן (באנגלית: Leo Calvin Rosten, ביידיש: ליאָ קאַלװין ראָסטען; 11 באפריל 1908 – 19 בפברואר 1997) היה סופר והומוריסטן יהודי אמריקאי בתחומי כתיבת תסריטים, כתיבת סיפורים, עיתונות ולקסיקוגרפיה ביידיש.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוסטן נולד למשפחה דוברת יידיש בלודז', אז חלק מהאימפריה הרוסית (כיום בפולין), אך היגר לארצות הברית עם משפחתו ב-1911 כשהיה בן שלוש. הוריו היו סמואל רוסטן ואידה פרוינדליך רוסטן, שניהם אנשי איגוד מקצועי. הם פתחו חנות סריגה באזור לונדייל הגדול בשיקגו, שם גדלו רוסטן ואחותו הצעירה בין משפחות יהודיות אחרות ממעמד הפועלים.

כמו שכניהם, הילדים דיברו גם אנגלית וגם יידיש. רוסטן גילה עניין בספרים ובשפה מוקדם מאוד והחל לכתוב סיפורים כשהיה רק בן תשע. בתקופת השפל הגדול, כשלא הצליח למצוא עבודה אחרת, לימד בלילות אנגלית למהגרים. חוויות אלו הפכו בסופו של דבר למקור יצירותיו הפופולריות ביותר, "החינוך של היימן קפלן" (The Education of H*Y*M*A*N K*A*P*L*A*N) ו"שובו של היימן קפלן" (The Return of H*Y*M*A*N K*A*P*L*A*N).

רוסטן למד מדעי המדינה, כלכלה ופסיכולוגיה הן באוניברסיטת שיקגו, שם קיבל את תואר הדוקטור שלו במדעי המדינה, והן בבית הספר לכלכלה של לונדון.[1] מזמן זה מתוארכים החברות שלו לכל החיים עם מילטון פרידמן, וילסון אלן וואליס (אנ') וכלכלנים אחרים שיהפכו לבעלי השפעה ביצירת הנאו-ליברליזם האמריקאי. כמוהם, הפך רוסטן לחבר באגודת מונט פלרין (אנ').

כמו בוגרי אוניברסיטת שיקגו אחרים, במהלך המלחמה הוא עבד בממשל של פרנקלין דלאנו רוזוולט, הן כסגן מנהל במשרד למידע על מלחמה של ארצות הברית (אנ') והן כעוזר של לובל מלט, אחד מעוזריו של רוזוולט. לאחר המלחמה, הקשר שלו עם אלן וואליס הוביל למעורבותו בהקמת חטיבת מדעי החברה בתאגיד ראנד. אף על פי שרוסטן, שכבר היה מעורב בהוליווד בשלב זה, לא עבד במשרה מלאה בראנד, הוא היה יועץ רב השפעה על פסיכולוגיה אנושית וחיבר את ראנד עם כמה אקדמאים משפיעים כמו הנס שפייר (אנ') וברנארד ברודי. הוא גם הציע לראנד לפנות לקרן פורד למימון.[2]

תסריטאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוסטן היה תסריטאי מצליח. הוא כתב את הסיפור עבור "The Dark Corner (אנ') ("הפינה האפלה", 1946), פילם נואר בכיכובו של מארק סטיבנס (אנ'), ו"Lured (אנ')" ("פותתה"), דרמה תקופתית בבימויו של דאגלס סירק בכיכובו של צ'ארלס קובורן; בשני הסרטים הופיעה לוסיל בול. הוא רשום כאחד הכותבים עבור קפטן ניומן (1963) המעובד מהרומן שלו באותו השם. סרטים אחרים: "Mechanized Patrolling" ("סיור ממוכן", 1943; בתור לאונרד ק. רוס), "They Got Me Covered (אנ')" ‏(1943) (סיפור; בתור לאונרד ק. רוס), "All Through the Night (אנ')" ("לאורך כל הלילה", 1942) (סיפור; בתור לאונרד ק. רוס), "The Conspirators (אנ')" ("הקושרים", 1944) (תסריט), "מגע הקטיפה (אנ')" (1948), "Sleep, My Love (אנ') ("שני, אהובתי", 1948) (רומן) (תסריט), זה רק כסף (1954) (סיפור), "Walk East on Beacon" ("לך מזרחה על ביקון", 1952), ו"Mister Cory (אנ')" ("מיסטר קורי", 1957) (סיפור).

סיפורים וספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבל מצחיק זה מצחיק. תראה את לאו רוסטן. הוא ג'יימס ת'רבר היהודי. מסוג הכותבים שגורמים לך לצחוק בקול רם. גרמתי לחברה שלי לקרוא את החינוך של הימן קפלן - היא איטלקייה מבוסטון - והיא הסכימה. אבל העולם של הדור ההוא הולך ונעלם. אותו דבר עם ת'רבר. החיים בעיר הקטנה באוהיו: העולם הזה נעלם. אבל אתה עדיין יכול לגלות את זה בספר. לכן אנשים צריכים לקרוא.

רוסטן זכור בעיקר בזכות סיפוריו על "ילד הפלא" היימן קפלן בבית הספר, שנכתבו תחת שם העט לאונרד ק. רוס. הם פורסמו ב"ניו יורקר" משנת 1935[1] ונאספו בשני כרכים שפורסמו ב-1937 וב-1959, "החינוך של היימן קפלן" (The Education of H*Y*M*A*N K*A*P*L*A*N), ו"שובו של היימן קפלן" (The Return of H*Y*M*A*N K*A*P*L*A*N).[4] "החינוך" היה "במקום השני" עבור פרס הספר הלאומי (ארצות הברית) בשנת 1938. האוסף השני היה אחד מתוך שמונה עשר מועמדים בגמר לפרס הספר הלאומי לסיפורת (אנ') בשנת 1960.

הוא ידוע גם בזכות האנציקלופדיה שלו "The Joys of Yiddish" ("שמחות היידיש") (1968), מדריך ליידיש ולתרבות היהודית, כולל אנקדוטות והומור יהודי. אחריו הגיע "או קפלן, קפלן שלי!" (O K*A*P*L*A*N! K*A*P*L*A*N)‏ (1976), עיבוד מחודש של שני האוספים משנות ה-30, ו"הידד ליידיש!" ("Hooray for Yiddish!")‏ (1982), לקסיקון הומוריסטי של השפה האמריקאית בהשפעת התרבות היהודית. עבודה נוספת של רוסטן היא "אוצר הציטוטים היהודיים של לאו רוסטן" (Leo Rosten's Treasury of Jewish Quotations).

ציטטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הציטוטים הרבים שלו, "שמרן הוא אחד שמעריץ רדיקלים מאות שנים אחרי שהם מתים", "האמת מוזרה יותר מסיפורת; סיפורת חייבת להיות הגיונית", "אנו רואים את הדברים כפי שאנו רואים, לא כפי שהם", ו"מטרת החיים היא בכלל לא להיות שמח, זה להיות מועיל, מכובד, זה להיות רחום. זה להשפיע, לגרום לשינוי כלשהו משום שחייתם". (גרסה של ציטוט זה מיוחסת לפעמים, בטעות, לראלף וולדו אמרסון).

בארוחת מחווה לעמית ההומוריסטן וו. סי פילדס, רוסטן הגה את ההערה לגבי פילדס כי "כל אדם ששונא כלבים ותינוקות לא יכול להיות רע לגמרי." הצהרה זו מיוחסת לעיתים קרובות באופן שגוי לפילדס עצמו.

בספרו "שמחות היידיש" הוא מגדיר את המילה חוצפה כ"אותה תכונה המעוגנת באדם אשר, לאחר שהרג את אימו ואביו, מבקש רחמים מבית המשפט כי הוא יתום". ברומן שלו Silky, הוא מגדיר את "נעבעך" כ"סוג של אדם, כשהוא יוצא מחדר, יש לך הרגשה שמישהו מרתק פשוט נכנס".

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 במרץ 1935, נשא רוסטן לאישה את פריסילה אן "פאם" מיד (1911–1959), סטודנטית עמיתה לתואר שני באוניברסיטת שיקגו ואחותה של האנתרופולוגית מרגרט מיד.[5] נישואיו של רוסטן למיד הפכו אותו גם לגיסם של ויליאם סטייג ודודו של ג'רמי סטייג (אנ') ומרי קתרין בייטסון (אנ').[5][6] נולדו להם שתי בנות: מדלין רוסטן ומרגרט רמזי רוסטן; ובן, פיליפ רוסטן (1938–1996), ושישה נכדים: ג'וש ובן לי (מדליין), סת' מיור (מרגרט), ואלכסנדר, קארי ופמלה רוסטן (פיליפ). קארי הלכה בדרכו הספרותית של סבה וכתבה שלושה ספרים, כולל רומן למתבגרים, "קלואי לייברמן (לפעמים וונג)". נישואיהם של לאו ופאם הסתיימו בגירושים ב-1959; היא התאבדה ב-1 בדצמבר באותה שנה.[5] אשתו השנייה של רוסטן, לה נישא ב-5 בינואר 1960, הייתה גרטרוד צימרמן (1915–1995).

רוסטן נפטר בעיר ניו יורק בשנת 1997 בגיל 88. ההספד שלו ב"אינדפנדנט" ב-21 בפברואר 1997, שנכתב על ידי חיים ברמנט (אנ'), מתאר את אישיותו באופן הבא:

רוסטן היה אנגלופיל מושרש. הוא נהנה מהשנים שלו ב-LSE, נדהם מהקבלה הנלהבת שזכה "קפלן" בעיתונות האנגלית, וחזר ללונדון בכל פעם שהזדמן לו וגם כשלא. הוא חי בפאר רב בדירת פנטהאוז בסאטון פלייס, אחד האזורים היוקרתיים ביותר בניו יורק, ושכר דירה במייפייר. אנגליה ייצגה את השלווה שלא מצא באמריקה. הוא אהב לחטט בחנויות ספרים באנגלית וללבוש בגדים אנגלים - הוא הצליח להציג אלגנטיות מאופקת - ללכת לתיאטראות בלונדון ולארח ולהתארח במועדונים בלונדון. הוא עצמו היה חבר ב"סוויל (אנ')", ה"רפורם (אנ')" וה"גאריק (אנ')".

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היימן קפלן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Short stories by Leonard Q. Ross (The New Yorker, 1930s)
  • The Education of H*Y*M*A*N K*A*P*L*A*N by Leonard Q. Ross (Harcourt, Brace, 1937) PZ3.R7386 Ed[4]
—"close second" for a U.S. National Book Award[7]
  • The Return of H*Y*M*A*N K*A*P*L*A*N (Harper, 1959) OCLC 391898; PZ3.R7386 Re[4]
—National Book Award for Fiction finalist[8]
  • O K*A*P*L*A*N! My K*A*P*L*A*N! (Harper & Row, 1976) ISBN 0-060-13676-6; PZ3.R7386 Oad
—"New, completely rewritten H*y*m*a*n K*a*p*l*a*n, combining The education and The return with a new introduction." (Library of Congress Online Catalog)[4]

אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Hollywood: The Movie Colony, the Movie Makers (Harcourt, Brace and Company, 1941)
  • All Through the Night (1941) (story; as Leonard Q. Ross)
  • They Got Me Covered (1943) (story; as Leonard Q. Ross)
  • Mechanized Patrolling (1943; as Leonard Q. Ross)
  • The Conspirators (1944) (screenplay)
  • The Dark Corner (1946) (story)
  • Lured (1947)
  • Sleep, My Love (1948) (novel) (screenplay)
  • The Velvet Touch (1948)
  • Double Dynamite (1951) (story)
  • Walk East on Beacon! (1952)
  • Mister Cory (1957) (story)
  • Captain Newman, M.D. (1961) (novel)
  • Leo Rosten Bedside Book (1962)
  • A Most Private Intrigue (1967)
  • The Joys of Yiddish (1968)
  • People I Have Loved, Known or Admired (1970)
  • A Trumpet for Reason (1970)
  • Rome Wasn't Burned In a Day: The Mischief of Language (1972) — illustrated by Robert Day
  • Home is Where to Learn How to Hate (1973)
  • The Washington Correspondents (Politics and People) (1974)
  • Dear (1975)
  • The Cook Book (1975)
  • Religions of America (1975)
  • Dear Herm (1975)
  • The 3:10 to anywhere (1976)
  • Look Book (1976)
  • Leo Rosten's Treasury of Jewish Quotations (1977)
  • The Power of Positive Nonsense
  • Passions & Prejudices: Or, Some of My Best Friends Are People (1978)
  • Silky. A Detective Story (1979)
  • Infinite Riches (1979)
  • King Silky (1981)
  • Hooray for Yiddish: A Book About English
  • Giant Book of Laughter (1985)
  • Leo Rosten's Book of Laughter (1986)
  • Hebrew-English Lexicon of the Bible (1987)
  • The Joys of Yinglish (1988)
  • Leo Rosten's Giant Book of Laugh (1989)
  • Leo Rosten's Carnival of Wit: From Aristotle to Woody Allen (1996)
  • Leo Rosten Five Stories from Five Faiths, a portfolio (10.5"×13") of five stories with five photos by Art Kane. First published in McCall's magazine in June 1960.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לאו רוסטן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Fox, Margalit (20 בפברואר 1997). "Leo Rosten, a Writer Who Helped Yiddish Make Its Way Into English, Is Dead at 88". The New York Times. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Alex Abella, Soldiers of Reason: The RAND Corporation and the Rise of the American Empire (Orlando: Harcourt, Inc., 2008), pp. 24–27, 29
  3. ^ Mirkin, Steven (27 בספטמבר 2018). "The Wit and Wisdom of Fran Lebowitz". The Jewish Journal of Greater Los Angeles. נבדק ב-16 בינואר 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ 1 2 3 4 "Rosten, Leo, 1908–1997". Library of Congress Authorities. Library of Congress. Retrieved 2012-04-05. (Linked to Library of Congress Online Catalog listings for Rosten.)
  5. ^ 1 2 3 Banner, Lois W. (2010). Intertwined Lives: Margaret Mead, Ruth Benedict, and Their Circle. Knopf Doubleday Publishing Group. ISBN 9780307773401.
  6. ^ Brinthaupt, Thomas M.; Lipka, Richard P. (2002). Understanding Early Adolescent Self and Identity: Applications and Interventions. SUNY Press. ISBN 9780791453346.
  7. ^ "Booksellers Give Prize to 'Citadel': Cronin's Work About Doctors Their Favorite--'Mme. Curie' Gets Non-Fiction Award ...", The New York Times, March 2, 1938, p. 14
  8. ^ "National Book Awards – 1960". NBF. Retrieved 2012-04-05.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=לאו_רוסטן&oldid=38452735"