לידוקאין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבנה מולקולת הלידוקאין בדו-מימד
מבנה מולקולת הלידוקאין בתלת-מימד

לידוקאין או ליגנוקאין (באנגלית :Lidocaine) היא תרופה המשמשת לאלחוש רקמות בצורה מקומית וממוקדת ולטיפול בטכיקרדיה חדרית. לידוקאין מעורבבת עם כמות קטנה של אפניפרין[1] כדי להשיג את האפקט הרצוי כמה שיותר זמן. מרגע הזרקת הלידוקאין לגוף עד תחילת ההשפעה שלו לוקח בערך ארבע דקות ונשאר חצי שעה עד שלוש שעות. לפעמים מורחים לידוקאין על העור לקבלת אפקט ההרדמה. מנגנון הפעולה של לידוקאין מבוסס על חסימת תעלות נתרן ובכן הורדת קצב התכווצות שריר הלב ולכן הוא נחשב לתרופה אנטי-ארתמית. באותו מנגנון בשימוש בו כמאלחש מקומי הוא מונע מהנוירונים באותו אזור להעביר סיגנלים למוח, דהיינו, הרדמה. ללידוקאין יש תופעות לוואי שכיחות בהזרקה דרך וריד כמו ישנוניות, בלבול, שיבושי ראייה, סדציה, והקאות. הוא גם יכול לגרום לירידה בלחץ דם ולקצב לב לא תקין. למרות זאת הוא עדיין נחשב לתרפוה בטוחה גם לנשים בהיריון ובמעט המקרים צריך להשתמש במינונים נמוכים למשל בחולים עם הפרעות כליתיות. הגילוי של לידוקאין היה בשנת 1946 ושווק לראשונה בשנת 1948. לידוקאין נמצא ברשימת התרופות החיוניות של ארגון הבריאות העולמי. לידוקאין זמין כתרופה גנרית ונחשב לתרופה לא יקרה.

שימוש ברפואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משתמשים בלידוקאין על מנת להקל על עקצוצים, כוויות ודלקות עור, כחומר הרדמה מקומי בטיפולי שיניים, בזריקת אפידורל בהריון ובניתוחים קטנים. השימוש בלידוקאין כחומר הרדמה מקומית שכיח נובע בעיקר מפרק הזמן הקצר בו הוא מתחיל להשפיע, וממשך השפעה בינוני, מה שהופך אותו ליעיל במקרים רבים. אפינפרין (אדרנלין) המכווץ כלי דם מונע דימום, מאריך את זמן התחלת הפעולה של הלידוקאין כמעט פי שניים. מלבד השימוש בלידוקאין כחומר הרדמה מקומי על ידי הזרקה, קיים גם מתן שטחי לדוגמה בביצוע אנדוסקופיה או צנרור קנה (אינטובציה). במתן תוך ורידי, הלידוקאין משמש גם לטיפול בהפרעת קצב.

אמפולת לידוקאין להזרקה

תופעות לוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תופעות הלוואי של לידוקאין נדירות בשימוש כחומר הרדמה מקומי אם מתבצעת כשורה. (לדוגמה תגובות אלרגיות) חשיפה מערכתית לכמויות מוגזמות של לידוקאין בעיקר מתבטאת במערכת העצבים המרכזית ובהשפעה על הלב וכלי דם. השפעה על מערכת העצבים המרכזית מתרחשת בדרך כלל במקרים של ספירת פלסמה נמוכה. תופעות במערכת העצבים המרכזית עשויות לכלול עירור מערכת העצבים המרכזית (עצבנות, עקצוץ סביב הפה (הידוע גם ב-paraesthesia circumoral), טינטון, רעד, סחרחורת, טשטוש ראייה, פרכוסים) אחריו דיכאון, ועם חשיפה כבדה יותר ויותר: נמנום, איבוד ההכרה, דיכוי נשימתי ודום נשימה. השפעה על לב וכלי דם: ירידה בלחץ דם, קצב לב איטי, הפרעות קצב, ו/או דום לב - שחלקם יכול להיות בגלל היפוקסמיה משנית לדיכוי נשימתי. התופעות הקשורות לשימוש של לידוקאין תוך ורידי דומות לתופעות של הרעלה מערכתית. אלו הן תופעות תלויות מינון ושכיחות יותר במינון בשיעור גבוה. התופעות כוללות: כאב ראש, סחרחורת, נמנום, בלבול, הפרעות ראייה, טיניטוס ורעד. תופעות נדירות הקשורות לשימוש בלידוקאין כוללות: ירידה בלחץ דם, קצב לב איטי, הפרעות קצב, דום לב, עוויתות שרירים, פרכוסים, תרדמת, ו/או דיכאון נשימה.

מנגנון פרמקולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לידוקאין משנה את יכולת העברת האותות בנוירונים על ידי חסימה של תעלות נתרן תלויות מתח בממברנה של תא העצב. במינון מספיק, ממברנת הנוירון הפוסט-סינפטי לא עוברת דיפולריזציה וכך היא לא מעבירה את האות הלאה, דהיינו, אלחוש. האלחוש לא נגרם אך רק בגלל חסימת המעבר של האות שמעבירה תחושת כאב, אלא גם על ידי עצירת האות לפני שהיא מתחילה. משתמשים בטיטרציה זהירה של לידוקאין על מנת לקבל סלקטיביות גבוהה לנוירון הסינסורי. לעומת זאת, משתמשים במינונים גבוהים יותר במטרה להשפיע על סוגי העברה שונים בנוירונים מסוגים שונים. אותו העיקרון תקף גם בשימוש בלידוקאין כתרופה אנטי-ארתמית, חסימת תעלות הנתרן משפיעה על מנגנון התכווצות שריר הלב בכך שהיא מעלה את סף הדיפולריזציה, כלומר שריר הלב נוטה להתכווץ בקצב נמוך יותר ובכך מטפלים בקצב לב מהיר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לידוקאין הוא החומר הראשון ממשפחת האימו אמידים שנעשה בו שימוש בהרדמה מקומית, הוא נקרא בעבר בשם ליגנוקאין על ידי המדען השוודי נילס לופגרין בשנת 1943. העמית שלו בנגט לנדקויסט ביצע את ניסוי ההזרקה הראשון על עצמו, החומר שווק לראשונה בשנת 1949.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לידוקאין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קרוי גם אפינפרין, Epinephrine