הרדמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הרדמה (או אלחוש; בלועזית: אנסתזיה) היא פעולה מכוונת של עירפול חושים או חוסר הכרה הנגרמת בדרך-כלל על ידי מתן תרופות נרקוטיות, אשר פועלות לדיכוי מערכת העצבים, זאת כדי לאפשר טיפול בחולה או בפצוע ללא גרימת כאב, תוך שמירה על תפקוד תקין של מערכות הגוף.

ביצוע ההרדמה יכול להתבצע בעזרת תרופות נרקוטיות, דיקור, היפנוזה רפואית או שילוב של כמה מן השיטות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעם הראשונה שבה הודגמה תכונתו של האֶתֶר כחומר המאפשר לחסום את תחושת הכאב ולהביא את האדם לאיבוד הכרה זמני, נעשתה בעיר בוסטון בארצות הברית, על ידי רופא שיניים בשם מורטון. היה זה ב-13 באוקטובר 1846 באולם הנקרא עד היום "אולם האתר" בבית החולים של מסצ'וסטס. הידיעה על החידוש התפשטה בעולם במהירות. לאחר שנתיים התגלה כוחו של הכלורופורם כחומר הרדמה, על ידי ג'יימס יאנג סימפסון שאף השתמש בחומר להרדמת המלכה ויקטוריה בשעת לידתה. האלחוש המקומי הראשון בוצע בשנת 1884 באמצעות החומר הנרקוטי קוקאין, ומשנת 1930 הוכנס לשימוש החומר פנטוטל (תיופנטל סודיום).

על פי המדרש פרקי דרבי אליעזר[1], הפעם הראשונה בה בוצעה הרדמה לצורך חסיכת ומניעת כאב, הייתה בעת היווצרה של חווה מגופו של אדם הראשון.

Cquote2.svg

חס הקדוש ברוך הוא על האדם שלא להכאיבו, והפיל עליו שנת תרדימה, וישן לו, ולקח עצם מצלעותיו ובשר מלבו ועשאה עזר והעמידו כנגדו, והקיצו, וראה אותה שהיא עומדת כנגדיו, ואמר: זהו האשה, עצם מעצמי ובשר מבשרי שנאמר ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי וכו'

Cquote3.svg

על פי התלמוד בבלי בוצעה הרדמה ברבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי:

התלמוד בבלי, (מסכת בבא מציעא פג, ע"ב) מספר: "אשקיוהו סמא דשינתא (השקוהו סם שינה), ועיילוהו לביתא דשישא (והכניסוהו לבית שיש), וקרעו לכרסיה (ופתחו את בטנו) הוו מפקי מיניה דיקולי דיקולי דתרבא (והוציאו ממנו שומן ומלאו סלים באותו השומן).

טרום הרדמה והרופא המרדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רופא מרדים

את ההרדמה מבצע רופא מרדים - רופא אשר התמחה במשך 5 שנים בתחום זה בתום לימודי הרפואה. רופא זה נחשב למומחה רפואת חרום ובעל ידע נרחב בתחומי רפואה רבים כגון: פולמונולוגיה, קרדיולוגיה, פרמקולוגיה ונפרולוגיה. הרופא מרדים מאייש גם מחלקות טיפול נמרץ וחדרי טראומה בזכות יכולותיו באיבטוח נתיב האוויר ויכולותיו ברפואה דחופה. לאחר הכרות עם החולה, העבר הרפואי שלו וסוג הניתוח שהוא עתיד לעבור, קובע הרופא המרדים את סוג ההרדמה וחומרי ההרדמה שיינתנו למטופל. בטרם הניתוח מוחדרים למטופל חומרי הרדמה, ובמהלך הניתוח מערכות הגוף החיוניות מנוטרות על ידי הרופא המרדים בעזרת אמצעי ניטור משוכללים. בסיום הניתוח מוער החולה.

בנוסף להרדמה בזמן ניתוחים, עוסקים ברפואת כאב, שהיא ענף ברפואה העוסק בשיכוך של כאבים חריפים וכרוניים.

סוגי ההרדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש שלושה סוגי הרדמה: מקומית, אזורית וכללית. לעתים ייתכן שילוב של סוגי הרדמה שונים כמו כללית עם אזורית, אזורית עם מקומית, או שילוב של שתי הרדמות אזוריות (הרדמה אפידורלית וספינלית).

הרדמה מקומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתן תרופה המשככת או מבטלת כאבים באזור הניתוח או האבחון. הרדמה זו מתבצעת על ידי הזרקת תכשירים לקרבת האזור המנותח, או הזלפת חומר מאלחש על גבי ריריות. פעולה זו מתבצעת בדרך-כלל על ידי המנתח עצמו, ללא צורך ברופא מרדים. הרדמות מקומיות משמשות לעתים קרובות גם בטיפולי שיניים.

הרדמה אזורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתן תרופה המשככת או מבטלת כאבים באזור הניתוח. הרדמה זו מתבצעת על ידי הזרקת חומרים נרקוטיים אל עצבים או סביבם וגורמת לאלחוש של אזור מסוים בגוף. להרדמה אזורית יכולות להיות תופעות לוואי וסיבוכים אפשרים: תחושת אי-נוחות, לחץ, אי-תחושה, הגבלה בתנועה ושיתוקים חולפים באזור ההזרקה, זיהום מקומי, התפתחות מורסה, כאבי גב, כאבי ראש חדים או ממושכים ובמקרים נדירים - פגיעה קבועה בגפיים ובכיס השתן.

הרדמה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרימת שינוי הפיך ומבוקר של מצב ההכרה, כך שהמטופל אינו מגיב לכאב ולגירויים חיצוניים. הרדמה זו מתבצעת על ידי הזרקת חומרים נרקוטיים למערכת הדם או החדרתם של גזי הרדמה למערכת הנשימה דרך צינור בקנה נשימה (טובוס) או מסכה. פעולה זו גורמת לירידה ברמת ההכרה, הרפיית השרירים והורדת תחושת הכאב. להרדמה הכללית יכולות להיות תופעות לוואי וסיבוכים: כאבי גרון, אי-נוחות בבליעה בעיקר כתוצאה מהאינטובציה, בחילות והקאות, נזק לשיניים ולקנה הנשימה כתוצאה מהחדרת המיכשור הנחוץ להרדמה (אינטובציה), תגובה אלרגית חריפה, תסמונת החום הממאיר, הפרעות בתפקודי מערכות חיוניים ובמקרים נדירים אף מוות[2]. במהלך ההרדמה הכללית מופסקות פעולות הנשימה ועל הרופא המרדים לנטר ולהנשים את החולה בעזרת טובוס ומפוח הנשמה או מכונת הנשמה לאורך כל הניתוח.

מטרות ההרדמה ותפקידי הרופא המרדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתהליך ההרדמה שלוש מטרות עיקריות:

  1. מניעת כאב בזמן הניתוח ולאחריו (שיכוך כאבים, אנלגזיה).
  2. מניעת תזוזה של המנותח בזמן הניתוח.
  3. הרפיית שרירי המנותח, על מנת לאפשר למנתח לחתוך שרירים.

לא כל המטרות יכולות להיות מושגות על ידי כל שיטות ההרדמה בכל החולים. למשל, כדי למנוע תזוזה של מבוגר בניתוח קטן בעור, מספיק לבצע הרדמה אזורית. אולם, כדי למנוע תזוזה של תינוק בניתוח זהה, יש לבצע לרוב הרדמה כללית או לפחות על ידי טשטוש.

בנוסף למטרות שלשמן מתבצעת ההרדמה, הרופא המרדים אחראי בראש וראשונה על בטיחות המנותח, ועליו מוטלת ההתמודדות המיידית עם מצבי חירום המתרחשים בזמן הניתוח או מיד לאחריו, כמו למשל תסמונת חזה אוויר.

התאוששות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום הניתוח מפסיק הרופא המרדים את מתן תרופות ההרדמה. תהליך ההתעוררות נמשך מספר דקות. חלקו הראשון, בדרך כלל עד שהמנותח מתחיל לנשום בכוחות עצמו, מתקיים בחדר הניתוח וחלקו השני, עד לחזרה למצב ההכרה המלא, מתקיים לרוב ביחידת ההתאוששות. במידת הצורך ניתנות לחולה תרופות משככות כאבים או נוגדי הקאה. לאחר ההתאוששות עובר החולה במידת הצורך להמשך השגחה וטיפול במחלקות אחרות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרק י"א.
  2. ^ יואל דונחין, כמה אנשים מתים כיום לאחר הרדמה בניתוח, באתר הארץ, 20 באפריל 2014

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.