ליזה מאגון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ליזה מאגון

ליזה (ליזע) מאגון (1 בינואר 1920, וילנה – 17 בפברואר 1943, פונאר) הייתה חברת המחתרת ארגון הפרטיזנים המאוחד (פ.פ.או.) בגטו וילנה. משימתה, להזהיר את היהודים בגטו אשמיאני מפני האקציה הקרבה, הפכה לשלב משמעותי ביחסים בין היודנראט למחתרת בגטו וילנה[1]. הפ.פ.או. הנציח את זכרה על ידי הכללת שמה בסיסמת הקריאה להלחם וכלי הנשק הראשון שהשיגו חברי המחתרת בגטו וילנה נקרא על שמה[2].

בתנועת "השומר הצעיר"[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה ב-1 בינואר 1920 בווילנה. הייתה חברת בקיבוץ ההכשרה ה"בוקע" וחניכה בגדוד "משמר העמק" של "השומר הצעיר". הייתה מנהלת הקן בווילנה וחנכה חניכים צעירים בתנועה[3]. לאחר כיבוש וילנה ב-25 ביוני 1941 ניסו היהודים וביניהם חברי תנועת ה"שומר הצעיר" להימלט מזרחה, אולם נתפסו ורובם נשלחו למחנה עבודה. הנותרים הועברו לגטו בעיר. מאגון שהייתה חברה בפ.פ.או (ארגון הפרטיזנים המאוחד) צוידה בשל המראה הארי שלה בתעודות מזויפות ונמצאה בצד הארי. אף על פי שהיו לה מכרים פולנים ומקום מבטחים, החליטה לחזור לגטו ולהימצא עם חבריה וחברותיה[4]. כאשר החלה המחתרת להתארגן למרד בנשק, היא הייתה לקשרית במחתרת, שהעבירה את רעיון המרד מעיר לעיר[5].

הזהרת היהודים בפרשת אשמיאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגטו אשמיאני רוכזו כ-4000 יהודים ויהודיות מהעיר והסביבה, רובם נשים, זקנים וילדים. לפי דרישת הגרמנים שלח יעקב גנס, מפקד המשטרה היהודית וראש היודנרט בגטו וילנה, את המשטרה היהודית מגטו וילנה לגטו אשמיאני לערוך סלקציה ולמסור לידי הגרמנים לחיסול 1500 ילדים ונשים. מאחר שבאשמיאני לא היה ארגון מחתרת אותו ניתן היה לעדכן בדבר, הטילה המפקדה על מאגון לצאת לשם בחזות ארית ולהזהיר את היהודים מפני האקציה שעומדת להתקיים, להבהיר להם שמשמעותה מוות, לארגן את הנוער ליציאה ליערות ולקרוא להתנגדות. היא הצליחה להיכנס לגטו וניסתה לארגן את היהודים והיהודיות שם לבריחה, אך הם לא האמינו לדבריה[6]. בשעת האקציה באשמיאני נפגשה מאגון עם קבוצות בני נוער ועוררה אותם לבריחה לכיוון היער[7]. הודות לכך ברחו קבוצות צעירים ליער והיא עצמה חזרה לגטו וילנה[8]. עם חזרתה הייתה לקשרית המרכזית של הפ.פ.או. כקשרית הייתה יוצאת ללא הטלאי הצהוב, כשבכיסה תעודה פולנית שהייתה עלולה להסגיר אותה בידי הגרמנים ולא היססה לקחת על עצמה משימות שנכרכו בסכנת חיים.

מעצרה ומותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל תפקידה החדש, פנתה למשטרה הגרמנית כדי להוציא תעודה חדשה כשהיא מתחזה לארית[9]. ייתכן שמישהו הלשין עליה ובאותו היום נעצרה על ידי שוטר ליטאי. היא הובלה לגסטפו והייתה כלואה במרתפים שם נחקרה ללא הרף, אך לא מסרה דבר. לאחר שבוע של עינויים העבירו אותה ללוקישקי. המפקדה ניסתה לשחררה באמצעות הפעלת קשרים ושוחד אך כל המאמצים עלו בתוהו. בפתק בכתב ידה שהוברח מבית הסוהר של הגסטפו כתבה לאבא קובנר:

אבא יקר, ברור לי מה מצבי עתה וסיכויי. אלא שקשה לי להסכין עם הרעיון שאותי יובילו לפונאר. אני שקטה. יודעת לשם מה אני נותנת נפשי. ברור לי שעושים אתם הכול למען שחרורי, אך עתה הכול כבר אבוד. אני מהרהרת ודואגת לאדק (שם צופן לגטו ביאליסטוק) מסור שלום לכל החברה. אני לוחצת ידיכם. חזקו ואמצו, שלכם, ליזה[10].

היא נרצחה בירייה בפונאר ב-17 בפברואר 1943. בת 23 הייתה במותה.

הנצחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותה, החל להיעשות שימוש בשמה במספר מקרים. ראשית, סיסמת הגיוס של פ.פ.או הייתה "ליזא רופט!" ("ליזה קוראת"). למשמע מילים אלו חייבים היו כל חבר וחברה בארגון להתייצב במקום המיועד. בשלושים למותה, הוציא ברוך גולדשטיין מקלע מבונקר גרמני שהיה כלי הנשק הראשון שהשיגו חברי המחתרת והצליחו להכניס לגטו וילנה. הכלי קיבל את הכינוי "ליזה"[11]. ב- 17 במרס 1944 כתב אבא קובנר את הספר "אגרת לשומרים הפרטיזנים" ובסיומה הזכיר את שמה ברשימת "יזכור" לזכר חבריו וחברותיו שנפלו. ליזה מאגון מתוארת בספר בהערצה ובכאב, כלוחמת מסורה שעברה לגטו כדי להתמסר לרעיון ההתגוננות והנקמה[12]. בעדותו במשפט אייכמן, סיפר אבא קובנר את סיפורה, על משימתה להזהיר את יהודי גטו אשמיאני מפני האקציה ועל מותה ההירואי בפונאר[13].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קורצ'ק רוז'קה, להבות באפר, מרחביה: הוצאת מורשת, 1965.
  • ארד יצחק, וילנה היהודית במאבק ובכיליון, ירושלים: הוצאת יד ושם, 1976.
  • גבע שרון, אל האחות הלא ידועה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
  • אבא קובנר, אגרת לשומרים הפרטיזנים, תל אביב: הוצאת מורשת, 2002.
  • פורת דינה, מעבר לגשמי: פרשת חייו של אבא קובנר, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2000.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אבא קובנר, אגרת לשומרים הפרטיזנים, תל אביב: הוצאת מורשת, 2002, ע"מ 53.
  2. ^ רוז'קה קורצ'אק, להבות באפר, מרחביה: הוצאת מורשת, ע"מ 139.
  3. ^ אבא קובנר, אגרת לשומרים הפרטיזנים, ע"מ 53.
  4. ^ רוז'קה קורצ'אק, להבות באפר, ע"מ 63-64.
  5. ^ יצחק ארד, וילנה היהודית במאבק ובכליון, ירושלים: הוצאת יד ושם, 1976, ע"מ 199-201.
  6. ^ דינה פורת, מעבר לגשמי: פרשת חייו של אבא קובנר, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2000, עמ' 130.
  7. ^ רוז'קה קורצאק, להבות באפר, ע"מ 121-126.
  8. ^ "מדברי רוז'קה", דבר הפועלת, כ"ג (1), 27.2.1945.
  9. ^ רוז'קה קורצ'ק, להבות באפר, ע"מ 137-138.
  10. ^ רוז'קה קורצ'ק, להבות באפר, ע"מ 138.
  11. ^ רוז'קה קורצ'ק, להבות באפר, ע"מ 139.
  12. ^ אבא קובנר, אגרת לשומרים –הפרטיזנים, ע"מ 53.
  13. ^ עדות אבא קובנר, בתוך: עדויות נגד אדולף אייכמן, כרך א', ירושלים: מרכז ההסברה במשרד ראש הממשלה, תשכ"ג, ע"מ 348-349.